למען האמת, לא קרה המון ביומיים-שלושה האחרונים. הייתי בבית. נלחמתי ביצר לצאת, להתעייף ולבזבז כסף ובחרדה שאם לא אצא עם החבר'ה בכל פעם שמזמינים אותי אני אפסיד משהו, קראתי, הכנתי מיני שיעורי בית, ישנתי כמו בן אדם. כך שאין המון חדשות מרעישות.
את הרשומה הזאת אני כותבת לצלילי האלבום X&Y של קולדפליי, אלבום בריטי שיצא בעודי בלונדון ב-2005. זה היה הקיץ שלונדון התמודדה בו במכרז על אולימפיידת 2012, וזכתה (בערך יומיים לפני שהכו בה הפיגועים ברכבת התחתית). זה גם היה הקיץ שבו הצהובונים (הרבים והנפוצים מאוד) בבריטניה חגגו את שערוריית הזוגיות הטרייה של טום קרוז המבוגר וקייטי הולמס הצעירה. האלבום X&Y, אולי שיא הקריירה של קולדפליי, הושמע בכל מקום. כמו שני האלבומים המוקדמים יותר שלהם, יש בו (עדיין) לא מעט תלישות ובדידות וגעגועים. (עבר להם.) ככה שהוא התאים לי בול בתקופה ההיא, שהייתה די תלושה ובודדה. כבר כמה זמן מתחשק לי לחזור ולשמוע את האלבום הזה פה, ופחדתי ממנו מפני שפחדתי שהוא יחזיר אותי למחוזות לא נעימים. זה שאני שומעת אותו עכשיו זה כנראה סימן שהתגברתי על הפחד הזה. אני לא נמצאת פה תלושה מכל הקשר, ואני לא נמצאת פה לבד. וגם די טוב לי.
גם הכיוון של הנסיעות האלה אחר: באנגליה חשבתי שארגיש שייכת, כי באנגליה מדברים אנגלית. אבל עד מהרה גיליתי שזה לא עובד ככה: אנגלית של אנגלים ואנגלית של אמריקאים זה לא אותו דבר. אלה מפתחות שונים לתרבויות שונות; והאנגלית האמריקאית שלי לא הפכה אותי לבת בית בשפה המקומית, ואפילו לא למוצג אקזוטי: לונדון מלאה זרים ומבטאים לא שייכים, ואני הייתי עוד זרה עם עוד מבטא. רוב הזמן הרגשתי אחרות גמורה ביחס ללונדון; הרגשתי כאילו אני בקושי מציצה מבעד לחלונות של החיים הפרטיים של העיר הזאת, הקרובים-רחוקים ממני.
כאן בווינה, או ליתר דיוק - כאן במרכז אירופה, זה סיפור אחר. פה זה מתחיל מזה שאין ספק שאני זרה: אני לא דוברת גרמנית, אני לא יודעת כמעט כלום על ההיסטוריה של אוסטריה, הגעתי לכאן די במקרה. אבל מצד שני (א) אני לא מתאמצת; אני מניחה שאני לא מפה ואני לא נותנת לזרות הזאת לבאס אותי; (ב) בה בעת, אני לא בדיוק זרה. אני היהודים של מרכז אירופה, ואני מפה.
זה לא שאני מרגישה שחזרתי הביתה או משהו; ממש לא. אבל אני מרגישה שאני מתהלכת כאן קצת אחרת משהתהלכתי, נגיד, באיטליה או בשווייץ. או בלונדון. זאת קצת חוצפה ישראלית, כמובן, תחושת האדנות הקלה הזאת, והיא מעורבת בחשדנות.
הישראלים שאתי, רובם ככולם גרמנופילים לא קטנים. ורובם ככולם עסוקים בשאלה איפה האוסטרים והשואה. חברה אחת מעירה לפעמים שהזקנים שהיא רואה מציקים לה כי היא תוהה איפה הם היו אז (אני אומרת לה שאם הם בני פחות מ-85 הם לא אמורים להיות רלוונטיים לשאלה). חברה אחרת עסוקה בזה שאחד הרחובות הראשיים בעיר קרוי על שם הד"ר קרל לוגר, ראש העיר של וינה אי שם בתחילת המאה העשרים ואנטישמי לא מבוטל בכלל. (אני חושבת שכל עוד יש אצלנו רחובות על שם הרב קוק, שעם כל הכבוד, ויש כבוד - טען שגויים הם קצת פחות בני אדם מיהודים, אין לנו מה להתלונן.) ביום שישי בערב, בקפה צנטראל, התפתחה שיחה בנושא, וידידים שלי התחילו לספר סיפורי שואה מהמשפחות שלהם. אחד מהם העיר שזה משונה ולא במקום שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת פתאום. אני אמרתי שזה נראה לי מאוד במקום; אנחנו מפה. חלקנו, לפחות.
בשבוע שעבר, ידיד שלי עבר פה חוויה לא נעימה: הוא ישב באחת המסעדות פה ברחוב - כפי שציינתי בפוסט ב-8 ביולי, מדובר במקומות די מצ'וקמקים ושמנוניים - ובדרכו לשירותים התחיל מקומי נכה, בכיסא גלגלים, לשוחח אתו. הוא שאל את הידיד שלי מאיפה הוא, והידיד ענה בחביבות, בגרמנית-למתחילים: מישראל. האיש שאל אותו אם הוא קצת יהודי והידיד השיב שהוא יהודי. ואז האיש שאל אותו: תגיד, לא מפריע לך האף היהודי שלך?
האיש המשיך ושאל אותו מה זה הזקן הזה שלו, ואם הוא לא ארוך מדי בשביל בחור בגילו (אני מבטיחה לכם שהבחור המדובר נראה "יהודי" בערך כמו כל ישראלי שאתם מכירים), והמשיך ושאל למה היהודים משחקים אותה חזקים ויורים בפלסטינים. עכשיו, חשוב לציין שהאיש לא חיפש לקלל את הידיד שלי או להעליב אותו; כלומר הוא כנראה לא התאמץ במיוחד להימנע מלהעליב אותו, אבל הוא היה סקרן מאוד ונראה שבחקירה המשונה שהוא ערך לידיד שלי הייתה גם מין דחיפות: בשלב מסוים הוא ממש אחז בזרוע של הידיד שלי בשביל שלא ילך. הוא הצהיר על עצמו שהוא לא אנטישמי; ככל הנראה, בעולמו שלו היהודים הם באמת, אובייקטיבית, אנשים די שטניים. הוא לא שונא אותם, אישית, אבל הוא בהחלט רוצה לעמוד על טיבם. הידיד המסכן שלי היה בשוק; בין העקשנות המשונה של האיש ובין הזעזוע והבלבול שהוא עצמו הרגיש, הוא לא הצליח לצאת מהשיחה הזאת במשך דקות ארוכות. זה המשיך להעסיק אותו לא מעט זמן. עדיין רצות בדיחות בחבר'ה על האף היהודי שלו (ותאמינו לי, אין לו חצי מהאף היהודי שלי...) אני העליתי באוזניו את ההשערה שאולי האף שלו אוצר כוחות פלאיים, ושזה אמור להפריע לו מכובד האחריות הכרוכה בכך. כמו ספיידרמן.
טוב, מאוחר. התכוונתי לכתוב גם אנקדוטות מצחיקות על קפה צנטראל וישראלים בחו"ל. בפעם הבאה.
את הרשומה הזאת אני כותבת לצלילי האלבום X&Y של קולדפליי, אלבום בריטי שיצא בעודי בלונדון ב-2005. זה היה הקיץ שלונדון התמודדה בו במכרז על אולימפיידת 2012, וזכתה (בערך יומיים לפני שהכו בה הפיגועים ברכבת התחתית). זה גם היה הקיץ שבו הצהובונים (הרבים והנפוצים מאוד) בבריטניה חגגו את שערוריית הזוגיות הטרייה של טום קרוז המבוגר וקייטי הולמס הצעירה. האלבום X&Y, אולי שיא הקריירה של קולדפליי, הושמע בכל מקום. כמו שני האלבומים המוקדמים יותר שלהם, יש בו (עדיין) לא מעט תלישות ובדידות וגעגועים. (עבר להם.) ככה שהוא התאים לי בול בתקופה ההיא, שהייתה די תלושה ובודדה. כבר כמה זמן מתחשק לי לחזור ולשמוע את האלבום הזה פה, ופחדתי ממנו מפני שפחדתי שהוא יחזיר אותי למחוזות לא נעימים. זה שאני שומעת אותו עכשיו זה כנראה סימן שהתגברתי על הפחד הזה. אני לא נמצאת פה תלושה מכל הקשר, ואני לא נמצאת פה לבד. וגם די טוב לי.
גם הכיוון של הנסיעות האלה אחר: באנגליה חשבתי שארגיש שייכת, כי באנגליה מדברים אנגלית. אבל עד מהרה גיליתי שזה לא עובד ככה: אנגלית של אנגלים ואנגלית של אמריקאים זה לא אותו דבר. אלה מפתחות שונים לתרבויות שונות; והאנגלית האמריקאית שלי לא הפכה אותי לבת בית בשפה המקומית, ואפילו לא למוצג אקזוטי: לונדון מלאה זרים ומבטאים לא שייכים, ואני הייתי עוד זרה עם עוד מבטא. רוב הזמן הרגשתי אחרות גמורה ביחס ללונדון; הרגשתי כאילו אני בקושי מציצה מבעד לחלונות של החיים הפרטיים של העיר הזאת, הקרובים-רחוקים ממני.
כאן בווינה, או ליתר דיוק - כאן במרכז אירופה, זה סיפור אחר. פה זה מתחיל מזה שאין ספק שאני זרה: אני לא דוברת גרמנית, אני לא יודעת כמעט כלום על ההיסטוריה של אוסטריה, הגעתי לכאן די במקרה. אבל מצד שני (א) אני לא מתאמצת; אני מניחה שאני לא מפה ואני לא נותנת לזרות הזאת לבאס אותי; (ב) בה בעת, אני לא בדיוק זרה. אני היהודים של מרכז אירופה, ואני מפה.
זה לא שאני מרגישה שחזרתי הביתה או משהו; ממש לא. אבל אני מרגישה שאני מתהלכת כאן קצת אחרת משהתהלכתי, נגיד, באיטליה או בשווייץ. או בלונדון. זאת קצת חוצפה ישראלית, כמובן, תחושת האדנות הקלה הזאת, והיא מעורבת בחשדנות.
הישראלים שאתי, רובם ככולם גרמנופילים לא קטנים. ורובם ככולם עסוקים בשאלה איפה האוסטרים והשואה. חברה אחת מעירה לפעמים שהזקנים שהיא רואה מציקים לה כי היא תוהה איפה הם היו אז (אני אומרת לה שאם הם בני פחות מ-85 הם לא אמורים להיות רלוונטיים לשאלה). חברה אחרת עסוקה בזה שאחד הרחובות הראשיים בעיר קרוי על שם הד"ר קרל לוגר, ראש העיר של וינה אי שם בתחילת המאה העשרים ואנטישמי לא מבוטל בכלל. (אני חושבת שכל עוד יש אצלנו רחובות על שם הרב קוק, שעם כל הכבוד, ויש כבוד - טען שגויים הם קצת פחות בני אדם מיהודים, אין לנו מה להתלונן.) ביום שישי בערב, בקפה צנטראל, התפתחה שיחה בנושא, וידידים שלי התחילו לספר סיפורי שואה מהמשפחות שלהם. אחד מהם העיר שזה משונה ולא במקום שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת פתאום. אני אמרתי שזה נראה לי מאוד במקום; אנחנו מפה. חלקנו, לפחות.
בשבוע שעבר, ידיד שלי עבר פה חוויה לא נעימה: הוא ישב באחת המסעדות פה ברחוב - כפי שציינתי בפוסט ב-8 ביולי, מדובר במקומות די מצ'וקמקים ושמנוניים - ובדרכו לשירותים התחיל מקומי נכה, בכיסא גלגלים, לשוחח אתו. הוא שאל את הידיד שלי מאיפה הוא, והידיד ענה בחביבות, בגרמנית-למתחילים: מישראל. האיש שאל אותו אם הוא קצת יהודי והידיד השיב שהוא יהודי. ואז האיש שאל אותו: תגיד, לא מפריע לך האף היהודי שלך?
האיש המשיך ושאל אותו מה זה הזקן הזה שלו, ואם הוא לא ארוך מדי בשביל בחור בגילו (אני מבטיחה לכם שהבחור המדובר נראה "יהודי" בערך כמו כל ישראלי שאתם מכירים), והמשיך ושאל למה היהודים משחקים אותה חזקים ויורים בפלסטינים. עכשיו, חשוב לציין שהאיש לא חיפש לקלל את הידיד שלי או להעליב אותו; כלומר הוא כנראה לא התאמץ במיוחד להימנע מלהעליב אותו, אבל הוא היה סקרן מאוד ונראה שבחקירה המשונה שהוא ערך לידיד שלי הייתה גם מין דחיפות: בשלב מסוים הוא ממש אחז בזרוע של הידיד שלי בשביל שלא ילך. הוא הצהיר על עצמו שהוא לא אנטישמי; ככל הנראה, בעולמו שלו היהודים הם באמת, אובייקטיבית, אנשים די שטניים. הוא לא שונא אותם, אישית, אבל הוא בהחלט רוצה לעמוד על טיבם. הידיד המסכן שלי היה בשוק; בין העקשנות המשונה של האיש ובין הזעזוע והבלבול שהוא עצמו הרגיש, הוא לא הצליח לצאת מהשיחה הזאת במשך דקות ארוכות. זה המשיך להעסיק אותו לא מעט זמן. עדיין רצות בדיחות בחבר'ה על האף היהודי שלו (ותאמינו לי, אין לו חצי מהאף היהודי שלי...) אני העליתי באוזניו את ההשערה שאולי האף שלו אוצר כוחות פלאיים, ושזה אמור להפריע לו מכובד האחריות הכרוכה בכך. כמו ספיידרמן.
טוב, מאוחר. התכוונתי לכתוב גם אנקדוטות מצחיקות על קפה צנטראל וישראלים בחו"ל. בפעם הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה