אם אתם נוסעים לווינה, בקרו בנשמארקט. אני יודעת שאסור לעשות בילד-אפ לחוויות שממש נהנית מהן כי אז אנשים באים עם ציפיות מוגזמות, ולכן - בלי סופרלטיבים. אבל בקרו בנשמארקט.
הנשמארקט הוא שוק מאורך שעומד למעשה על אי תנועה רחב באמצע שדרה גדולה. מה יש בו? פירות וירקות, דגים, בשר, ממתקים תורכיים, תבלינים, חומוס ופלאפל, מיני מתנות, מעדניות וחנויות בוטיק והרבה מאוד מסעדות ובתי קפה נעימים ומגניבים לאללה. כפי שכתוב במדריך, ככל שמתקדמים דרומה הוא נעשה "פורמלי פחות", כלומר - נגמרות הצליות האלגנטיות ומתחיל שוק פשפשים אמתי, מלא תכשיטים וחפצי נוי ישנים, שמלות מהודו, תקליטים וסרטי די-וי-די.
קודם כול, זוכרים שכתבתי שלא יודעים לעשות פה חלונות ראווה? אז עד כמה שאני מצליחה להבין עד כה, מיטב הכישרונות של וינה פשוט נמצאים כאן. סוף-סוף חוויה צרכנית כיפית! ואפילו לא קניתי הרבה - פרי קטן, ארטישוק ממולא, מיץ רימונים, גלויה, כוס יין. אבל איזה יופי.
זה לא שוק זול. קרה לו מה שקורה למחנה יהודה: הוא הפך מעממי לבוטיקי. זה שוק לתיירים, במידה רבה. אבל זה ממש בסדר, בהרגשה שלי, מפני שבתי האוכל שלו נעימים דים כדי לשרת אוכלוסייה מקומית, ואני מעריכה שזו באמת מגיעה לפה. אם כן, כמה הערות על הנשמארקט. (התמונות - מגוגל.)
תבלינים. זה שוק מלא כל טוב, אבל מנומס. המוכרים לא צועקים, מקסימום אם אתה כבר מדבר אתם הם מנסים לדחוף קצת. אנשים לא נדחפים. ואולי מפני שהעניים באמת לא קונים פה - לא נתקעים כל הזמן בעגלות. מצד שני, התבלינים. התבלינים מסודרים פה באחד משני פורמטים אסתטיים ויעילים במידה מתמיהה: או בשקיות מלבניות שקופות בגודל אחיד, שסוג התבלין, משקלו והמחיר מופיעים עליהן על גבי מדבקות מודפסות, או בכוסות פלסטיק סגורות - סליחה, משהו כמו כוסות שתן - ושוב, עם מדבקות. ככה זה בכל מקום שמוכר תבלינים: שורות-שורות, לפי צבעים, אסתטי מאוד. אבל אי אפשר להריח את זה.
תבלינים (2). כפי שכבר נוכחתי באנגליה, לפעמים באירופה קל יותר למצוא עציצים של תבלינים מאשר פשוט תבלינים באריזה בסופר. לפני כמה ימים חיפשתי בזיליקום ונאלצתי לקנות עציץ, שדי גוסס כעת במטבחון האפל שלי. כאן היה דוכן שלם של עציצים:
חומוס בטעמים. (כן.) יש דוכנים שמציעים מבחר שכולל חומוס קארי, חומוס וסאבי, חומוס מנגו ועוד. תראו:
ובאיזו שפה פנו אלינו המוכרים של היוזמה המוזרה הזו? התשובה היא כמובן עברית ילידית. החשבון שלי הולך ככה: לכמה חבר'ה היה רעיון והוא היה לא רע, אבל הם הבינו יפה שהשיח על חומוס בישראל (ויש חתיכת שיח חומוס בישראל) הוא שיח גברי, אוריינטליסטי, של אסליות. בחור שיצאתי אתו פעם אמר לי שהוא לא קונה פלאפל מאשכנזי או מאישה. חומוס זה אותו סיפור. שום דבר חוץ מאסלי-אסלי, ערבי עם המתכון של הסבתא ושמן זית מהשטחים לא הולך. חומוס מנגו, עלק. אז הם פתחו באירופה, וכנראה הולך להם לא רע כי לפחות בשוק הזה, בעיר הזו, יש להם שלושה דוכנים. מצטערת, היה יום חם מדי בשביל לאכול מנה מהדבר הזה אז אני לא יכולה לדווח. אולי בפעם הבאה. אגב, לצד המבחר שבתמונה הם מוכרים גם נגיסי גבינה עטופים בפרושוטו (ובעברית: חזרזיר דק-דק), היהודים היקרים האלה.
בשוק הזה יש דברים אחרים ממה שיש בשווקים אצלנו. למשל - צפינו במוכר שבוצע במקצועיות תמנון ואורז עבור קונה את מחציתו. או למשל פרי שנקרא, כנראה, פיליס, ולא שמענו עליו בחיים. מה שרואים בדוכן הפירות זה מין פרחי בוגונביליה גדולים ויבשים. המוכר ראה שאנחנו סקרניות והוא רמז לנו לקחת אחד ולהסתכל. בביישנות מסוימת לקחנו פרח כזה בלי להבין מה עושים אתו, עד שהבנו שבפנים יש פרי עגול וכתום, בערך בגודל של דובדבן. המוכר רמז לנו לטעום. לפרי יש מרקם שמזכיר אולי אפרסמון, וטעם של משהו בין גויאבה לתפוז. טעים מאוד. הבאנו הביתה לחברה, וגם לה נפתחו העיניים. זה נחמד שלפעמים מגלים שלא הכול אנחנו מכירים ויש עוד פלאות בעולם. אתם יודעים מה, לא שמה לכם תמונה. אם אתם רוצים, חפשו ברשת.
לפנות ערב, אחרי השוק, הלכנו לחוף הדנובה. בעצתם של נעם וליסה נסענו לתחנת Alte Donau הלא-רחוקה מהמעונות והלכנו כמה דקות ברגל בעקבות ההמונים עם תיקי החוף. שילמנו רק שני יורו כניסה כי כבר היה שש בערב, ועדיין היו לנו שעתיים-שלוש של אור.
צריך לדעת למצוא חוף רחצה טוב. הרבה מהחבר'ה שלי כבר הכניסו לעצמם לראש את הרעיון הרומנטי שהם הולכים לנהר, שנמצא די קרוב אלינו, ומצאו מקומות שנראו כמו שפך הירקון.
כשניסינו לשכנע חברה להצטרף וניסינו להסביר לה איפה זה היא אמרה: מה, ואז באמצע הרחוב יש פתאום חול? הזכרנו לה שאין חול כי זו הדנובה. מצד שני יש דשא, ומזח ארוך, ונוף אל בתים פרטיים בגדה הרחוקה שיש להם מעין דק עם כיסאות מעל המים וגם אל צריח כנסייה באופק. רק מלראות את כל הירוק הזה ליד המים נהיה לי קר, אבל בעצם היה די נעים. ישבנו על המזח, שלוש בחורות שלא הביאו בגדי ים שמפנטזות על לקפוץ למים (אוי, אבל לחזור ברכבת בשמלה רטובה!) - עד שראינו את הסערה המתקרבת.
אם עדיין לא ציינתי, זה הולך פה ככה: פתאום באמצע היום השמיים משחירים כמו שקיעה מוקדמת בחורף, ואז בתוך חצי שעה, נגיד, יורד מבול. זה מסודר מאוד, ואם זה קורה מספיק מוקדם בערב אז כל המופע האורקולי הזה מספיק לעשות את שלו, להתפנות באדיבות מהזירה ולהשאיר עוד כמה שעות של אור שמש תמים לגמרי ואוויר נקי ונהדר. הפעם כבר היה די מאוחר, ופשוט ראינו את הסערה מתקרבת מצד אחד של הנהר. פשוט בצד אחד שלנו היו שמיים בהירים ובצד השני - כהים. זה היה ככה כמה זמן והיה יפה מאוד, ואז ברגע אחד התחילה פתאום רוח חזקה מהכיוון החשוך. מיד, אבל מיד, קמו כל המתרחצים כאיש אחד, ארזו את המגבות ורעו את הילדים לכיוון הרכבת. האמנו להם. הגשם הכבד התחיל כמה דקות אחרי שנכנסתי למעונות.
הייתה יופי של שבת.
זה כנראה הפוסט האחרון שלי לפני ברלין. אני לא יודעת אם אוכל לכתוב משם, אבל שווה לחכות! בתכנית - חתונה גאה גרמנית-ישראלית, ביקור בחומה שנשברה כי לעם אחד נמאס משטויות וכן בולמוס רכש של בגדים משומשים שהולם אזרחית של מדינה שמתייקרת מעבר להישג ידה בעודה נופשת במרחקים. אם זה תלוי בנעה, נבקר גם במוזאון הסקס כמובן. בפרקינו הבאים!
הנשמארקט הוא שוק מאורך שעומד למעשה על אי תנועה רחב באמצע שדרה גדולה. מה יש בו? פירות וירקות, דגים, בשר, ממתקים תורכיים, תבלינים, חומוס ופלאפל, מיני מתנות, מעדניות וחנויות בוטיק והרבה מאוד מסעדות ובתי קפה נעימים ומגניבים לאללה. כפי שכתוב במדריך, ככל שמתקדמים דרומה הוא נעשה "פורמלי פחות", כלומר - נגמרות הצליות האלגנטיות ומתחיל שוק פשפשים אמתי, מלא תכשיטים וחפצי נוי ישנים, שמלות מהודו, תקליטים וסרטי די-וי-די.
קודם כול, זוכרים שכתבתי שלא יודעים לעשות פה חלונות ראווה? אז עד כמה שאני מצליחה להבין עד כה, מיטב הכישרונות של וינה פשוט נמצאים כאן. סוף-סוף חוויה צרכנית כיפית! ואפילו לא קניתי הרבה - פרי קטן, ארטישוק ממולא, מיץ רימונים, גלויה, כוס יין. אבל איזה יופי.
זה לא שוק זול. קרה לו מה שקורה למחנה יהודה: הוא הפך מעממי לבוטיקי. זה שוק לתיירים, במידה רבה. אבל זה ממש בסדר, בהרגשה שלי, מפני שבתי האוכל שלו נעימים דים כדי לשרת אוכלוסייה מקומית, ואני מעריכה שזו באמת מגיעה לפה. אם כן, כמה הערות על הנשמארקט. (התמונות - מגוגל.)
תבלינים. זה שוק מלא כל טוב, אבל מנומס. המוכרים לא צועקים, מקסימום אם אתה כבר מדבר אתם הם מנסים לדחוף קצת. אנשים לא נדחפים. ואולי מפני שהעניים באמת לא קונים פה - לא נתקעים כל הזמן בעגלות. מצד שני, התבלינים. התבלינים מסודרים פה באחד משני פורמטים אסתטיים ויעילים במידה מתמיהה: או בשקיות מלבניות שקופות בגודל אחיד, שסוג התבלין, משקלו והמחיר מופיעים עליהן על גבי מדבקות מודפסות, או בכוסות פלסטיק סגורות - סליחה, משהו כמו כוסות שתן - ושוב, עם מדבקות. ככה זה בכל מקום שמוכר תבלינים: שורות-שורות, לפי צבעים, אסתטי מאוד. אבל אי אפשר להריח את זה.
תבלינים (2). כפי שכבר נוכחתי באנגליה, לפעמים באירופה קל יותר למצוא עציצים של תבלינים מאשר פשוט תבלינים באריזה בסופר. לפני כמה ימים חיפשתי בזיליקום ונאלצתי לקנות עציץ, שדי גוסס כעת במטבחון האפל שלי. כאן היה דוכן שלם של עציצים:
חומוס בטעמים. (כן.) יש דוכנים שמציעים מבחר שכולל חומוס קארי, חומוס וסאבי, חומוס מנגו ועוד. תראו:
ובאיזו שפה פנו אלינו המוכרים של היוזמה המוזרה הזו? התשובה היא כמובן עברית ילידית. החשבון שלי הולך ככה: לכמה חבר'ה היה רעיון והוא היה לא רע, אבל הם הבינו יפה שהשיח על חומוס בישראל (ויש חתיכת שיח חומוס בישראל) הוא שיח גברי, אוריינטליסטי, של אסליות. בחור שיצאתי אתו פעם אמר לי שהוא לא קונה פלאפל מאשכנזי או מאישה. חומוס זה אותו סיפור. שום דבר חוץ מאסלי-אסלי, ערבי עם המתכון של הסבתא ושמן זית מהשטחים לא הולך. חומוס מנגו, עלק. אז הם פתחו באירופה, וכנראה הולך להם לא רע כי לפחות בשוק הזה, בעיר הזו, יש להם שלושה דוכנים. מצטערת, היה יום חם מדי בשביל לאכול מנה מהדבר הזה אז אני לא יכולה לדווח. אולי בפעם הבאה. אגב, לצד המבחר שבתמונה הם מוכרים גם נגיסי גבינה עטופים בפרושוטו (ובעברית: חזרזיר דק-דק), היהודים היקרים האלה.
בשוק הזה יש דברים אחרים ממה שיש בשווקים אצלנו. למשל - צפינו במוכר שבוצע במקצועיות תמנון ואורז עבור קונה את מחציתו. או למשל פרי שנקרא, כנראה, פיליס, ולא שמענו עליו בחיים. מה שרואים בדוכן הפירות זה מין פרחי בוגונביליה גדולים ויבשים. המוכר ראה שאנחנו סקרניות והוא רמז לנו לקחת אחד ולהסתכל. בביישנות מסוימת לקחנו פרח כזה בלי להבין מה עושים אתו, עד שהבנו שבפנים יש פרי עגול וכתום, בערך בגודל של דובדבן. המוכר רמז לנו לטעום. לפרי יש מרקם שמזכיר אולי אפרסמון, וטעם של משהו בין גויאבה לתפוז. טעים מאוד. הבאנו הביתה לחברה, וגם לה נפתחו העיניים. זה נחמד שלפעמים מגלים שלא הכול אנחנו מכירים ויש עוד פלאות בעולם. אתם יודעים מה, לא שמה לכם תמונה. אם אתם רוצים, חפשו ברשת.
לפנות ערב, אחרי השוק, הלכנו לחוף הדנובה. בעצתם של נעם וליסה נסענו לתחנת Alte Donau הלא-רחוקה מהמעונות והלכנו כמה דקות ברגל בעקבות ההמונים עם תיקי החוף. שילמנו רק שני יורו כניסה כי כבר היה שש בערב, ועדיין היו לנו שעתיים-שלוש של אור.
צריך לדעת למצוא חוף רחצה טוב. הרבה מהחבר'ה שלי כבר הכניסו לעצמם לראש את הרעיון הרומנטי שהם הולכים לנהר, שנמצא די קרוב אלינו, ומצאו מקומות שנראו כמו שפך הירקון.
כשניסינו לשכנע חברה להצטרף וניסינו להסביר לה איפה זה היא אמרה: מה, ואז באמצע הרחוב יש פתאום חול? הזכרנו לה שאין חול כי זו הדנובה. מצד שני יש דשא, ומזח ארוך, ונוף אל בתים פרטיים בגדה הרחוקה שיש להם מעין דק עם כיסאות מעל המים וגם אל צריח כנסייה באופק. רק מלראות את כל הירוק הזה ליד המים נהיה לי קר, אבל בעצם היה די נעים. ישבנו על המזח, שלוש בחורות שלא הביאו בגדי ים שמפנטזות על לקפוץ למים (אוי, אבל לחזור ברכבת בשמלה רטובה!) - עד שראינו את הסערה המתקרבת.
אם עדיין לא ציינתי, זה הולך פה ככה: פתאום באמצע היום השמיים משחירים כמו שקיעה מוקדמת בחורף, ואז בתוך חצי שעה, נגיד, יורד מבול. זה מסודר מאוד, ואם זה קורה מספיק מוקדם בערב אז כל המופע האורקולי הזה מספיק לעשות את שלו, להתפנות באדיבות מהזירה ולהשאיר עוד כמה שעות של אור שמש תמים לגמרי ואוויר נקי ונהדר. הפעם כבר היה די מאוחר, ופשוט ראינו את הסערה מתקרבת מצד אחד של הנהר. פשוט בצד אחד שלנו היו שמיים בהירים ובצד השני - כהים. זה היה ככה כמה זמן והיה יפה מאוד, ואז ברגע אחד התחילה פתאום רוח חזקה מהכיוון החשוך. מיד, אבל מיד, קמו כל המתרחצים כאיש אחד, ארזו את המגבות ורעו את הילדים לכיוון הרכבת. האמנו להם. הגשם הכבד התחיל כמה דקות אחרי שנכנסתי למעונות.
הייתה יופי של שבת.
זה כנראה הפוסט האחרון שלי לפני ברלין. אני לא יודעת אם אוכל לכתוב משם, אבל שווה לחכות! בתכנית - חתונה גאה גרמנית-ישראלית, ביקור בחומה שנשברה כי לעם אחד נמאס משטויות וכן בולמוס רכש של בגדים משומשים שהולם אזרחית של מדינה שמתייקרת מעבר להישג ידה בעודה נופשת במרחקים. אם זה תלוי בנעה, נבקר גם במוזאון הסקס כמובן. בפרקינו הבאים!
