יום שלישי, 31 ביולי 2012

31 ביולי: על דברים שמרחיבים דעתו של אדם (III) - השוק והנהר

אם אתם נוסעים לווינה, בקרו בנשמארקט. אני יודעת שאסור לעשות בילד-אפ לחוויות שממש נהנית מהן כי אז אנשים באים עם ציפיות מוגזמות, ולכן - בלי סופרלטיבים. אבל בקרו בנשמארקט.

הנשמארקט הוא שוק מאורך שעומד למעשה על אי תנועה רחב באמצע שדרה גדולה. מה יש בו? פירות וירקות, דגים, בשר, ממתקים תורכיים, תבלינים, חומוס ופלאפל, מיני מתנות, מעדניות וחנויות בוטיק והרבה מאוד מסעדות ובתי קפה נעימים ומגניבים לאללה. כפי שכתוב במדריך, ככל שמתקדמים דרומה הוא נעשה "פורמלי פחות", כלומר - נגמרות הצליות האלגנטיות ומתחיל שוק פשפשים אמתי, מלא תכשיטים וחפצי נוי ישנים, שמלות מהודו, תקליטים וסרטי די-וי-די.

קודם כול, זוכרים שכתבתי שלא יודעים לעשות פה חלונות ראווה? אז עד כמה שאני מצליחה להבין עד כה, מיטב הכישרונות של וינה פשוט נמצאים כאן. סוף-סוף חוויה צרכנית כיפית! ואפילו לא קניתי הרבה - פרי קטן, ארטישוק ממולא, מיץ רימונים, גלויה, כוס יין. אבל איזה יופי.

זה לא שוק זול. קרה לו מה שקורה למחנה יהודה: הוא הפך מעממי לבוטיקי. זה שוק לתיירים, במידה רבה. אבל זה ממש בסדר, בהרגשה שלי, מפני שבתי האוכל שלו נעימים דים כדי לשרת אוכלוסייה מקומית, ואני מעריכה שזו באמת מגיעה לפה. אם כן, כמה הערות על הנשמארקט. (התמונות - מגוגל.)

תבלינים. זה שוק מלא כל טוב, אבל מנומס. המוכרים לא צועקים, מקסימום אם אתה כבר מדבר אתם הם מנסים לדחוף קצת. אנשים לא נדחפים. ואולי מפני שהעניים באמת לא קונים פה - לא נתקעים כל הזמן בעגלות. מצד שני, התבלינים. התבלינים מסודרים פה באחד משני פורמטים אסתטיים ויעילים במידה מתמיהה: או בשקיות מלבניות שקופות בגודל אחיד, שסוג התבלין, משקלו והמחיר מופיעים עליהן על גבי מדבקות מודפסות, או בכוסות פלסטיק סגורות - סליחה, משהו כמו כוסות שתן - ושוב, עם מדבקות. ככה זה בכל מקום שמוכר תבלינים: שורות-שורות, לפי צבעים, אסתטי מאוד. אבל אי אפשר להריח את זה.


תבלינים (2). כפי שכבר נוכחתי באנגליה, לפעמים באירופה קל יותר למצוא עציצים של תבלינים מאשר פשוט תבלינים באריזה בסופר. לפני כמה ימים חיפשתי בזיליקום ונאלצתי לקנות עציץ, שדי גוסס כעת במטבחון האפל שלי. כאן היה דוכן שלם של עציצים:




חומוס בטעמים. (כן.) יש דוכנים שמציעים מבחר שכולל חומוס קארי, חומוס וסאבי, חומוס מנגו ועוד. תראו:


ובאיזו שפה פנו אלינו המוכרים של היוזמה המוזרה הזו? התשובה היא כמובן עברית ילידית. החשבון שלי הולך ככה: לכמה חבר'ה היה רעיון והוא היה לא רע, אבל הם הבינו יפה שהשיח על חומוס בישראל (ויש חתיכת שיח חומוס בישראל) הוא שיח גברי, אוריינטליסטי, של אסליות. בחור שיצאתי אתו פעם אמר לי שהוא לא קונה פלאפל מאשכנזי או מאישה. חומוס זה אותו סיפור. שום דבר חוץ מאסלי-אסלי, ערבי עם המתכון של הסבתא ושמן זית מהשטחים לא הולך. חומוס מנגו, עלק. אז הם פתחו באירופה, וכנראה הולך להם לא רע כי לפחות בשוק הזה, בעיר הזו, יש להם שלושה דוכנים. מצטערת, היה יום חם מדי בשביל לאכול מנה מהדבר הזה אז אני לא יכולה לדווח. אולי בפעם הבאה. אגב, לצד המבחר שבתמונה הם מוכרים גם נגיסי גבינה עטופים בפרושוטו (ובעברית: חזרזיר דק-דק), היהודים היקרים האלה.

בשוק הזה יש דברים אחרים ממה שיש בשווקים אצלנו. למשל - צפינו במוכר שבוצע במקצועיות תמנון ואורז עבור קונה את מחציתו. או למשל פרי שנקרא, כנראה, פיליס, ולא שמענו עליו בחיים. מה שרואים בדוכן הפירות זה מין פרחי בוגונביליה גדולים ויבשים. המוכר ראה שאנחנו סקרניות והוא רמז לנו לקחת אחד ולהסתכל. בביישנות מסוימת לקחנו פרח כזה בלי להבין מה עושים אתו, עד שהבנו שבפנים יש פרי עגול וכתום, בערך בגודל של דובדבן. המוכר רמז לנו לטעום. לפרי יש מרקם שמזכיר אולי אפרסמון, וטעם של משהו בין גויאבה לתפוז. טעים מאוד. הבאנו הביתה לחברה, וגם לה נפתחו העיניים. זה נחמד שלפעמים מגלים שלא הכול אנחנו מכירים ויש עוד פלאות בעולם. אתם יודעים מה, לא שמה לכם תמונה. אם אתם רוצים, חפשו ברשת.

לפנות ערב, אחרי השוק, הלכנו לחוף הדנובה. בעצתם של נעם וליסה נסענו לתחנת Alte Donau הלא-רחוקה מהמעונות והלכנו כמה דקות ברגל בעקבות ההמונים עם תיקי החוף. שילמנו רק שני יורו כניסה כי כבר היה שש בערב, ועדיין היו לנו שעתיים-שלוש של אור.

צריך לדעת למצוא חוף רחצה טוב. הרבה מהחבר'ה שלי כבר הכניסו לעצמם לראש את הרעיון הרומנטי שהם הולכים לנהר, שנמצא די קרוב אלינו, ומצאו מקומות שנראו כמו שפך הירקון.

כשניסינו לשכנע חברה להצטרף וניסינו להסביר לה איפה זה היא אמרה: מה, ואז באמצע הרחוב יש פתאום חול? הזכרנו לה שאין חול כי זו הדנובה. מצד שני יש דשא, ומזח ארוך, ונוף אל בתים פרטיים בגדה הרחוקה שיש להם מעין דק עם כיסאות מעל המים וגם אל צריח כנסייה באופק. רק מלראות את כל הירוק הזה ליד המים נהיה לי קר, אבל בעצם היה די נעים. ישבנו על המזח, שלוש בחורות שלא הביאו בגדי ים שמפנטזות על לקפוץ למים (אוי, אבל לחזור ברכבת בשמלה רטובה!) - עד שראינו את הסערה המתקרבת.

אם עדיין לא ציינתי, זה הולך פה ככה: פתאום באמצע היום השמיים משחירים כמו שקיעה מוקדמת בחורף, ואז בתוך חצי שעה, נגיד, יורד מבול. זה מסודר מאוד, ואם זה קורה מספיק מוקדם בערב אז כל המופע האורקולי הזה מספיק לעשות את שלו, להתפנות באדיבות מהזירה ולהשאיר עוד כמה שעות של אור שמש תמים לגמרי ואוויר נקי ונהדר. הפעם כבר היה די מאוחר, ופשוט ראינו את הסערה מתקרבת מצד אחד של הנהר. פשוט בצד אחד שלנו היו שמיים בהירים ובצד השני - כהים. זה היה ככה כמה זמן והיה יפה מאוד, ואז ברגע אחד התחילה פתאום רוח חזקה מהכיוון החשוך. מיד, אבל מיד, קמו כל המתרחצים כאיש אחד, ארזו את המגבות ורעו את הילדים לכיוון הרכבת. האמנו להם. הגשם הכבד התחיל כמה דקות אחרי שנכנסתי למעונות.

הייתה יופי של שבת.

זה כנראה הפוסט האחרון שלי לפני ברלין. אני לא יודעת אם אוכל לכתוב משם, אבל שווה לחכות! בתכנית - חתונה גאה גרמנית-ישראלית, ביקור בחומה שנשברה כי לעם אחד נמאס משטויות וכן בולמוס רכש של בגדים משומשים שהולם אזרחית של מדינה שמתייקרת מעבר להישג ידה בעודה נופשת במרחקים. אם זה תלוי בנעה, נבקר גם במוזאון הסקס כמובן. בפרקינו הבאים!



יום שני, 30 ביולי 2012

30 ביולי: על דברים שמרחיבים דעתו של אדם (II) - מוזאונים

ובכן, כמובטח, היום מוזאונים.

כפי שאמר הידיד שבא אתי אתמול למוזאון "לאופולד", מוזאון זה מקום קשה. הוא אמר את זה בעיקר בעקבות התבוננות מרוכזת בעבודות של אגון שילה; אני אומרת את זה באופן כללי. לוקחים יצירת אמנות, מרחיקים אותה ממי שיצר אותה ומהמקום שהיא נוצרה בו, ופעמים רבות גם מהתקופה וההקשר שהיא נוצרה בהם, ותולים אותה על קיר לבן באולם גדול עם עוד כל מיני יתומות עקורות אחרות. הרבה פעמים זה לא עובד בשבילי.

נקדים את המאוחר: אתמול בלאופולד זה עבד נפלא. עכשיו - למה זה לא כל כך עבד ב"אלברטינה" וב"מומוק".

ביקרתי באלברטינה לפני שבועיים, בחברת ידידי ו' (בערך שעתיים אחרי שהדביקו לו בחזרה את השיניים שהוא שבר) וידידתי ש', תלמידה לתולדות האמנות. הלכנו לראות תערוכה שמפרסמים בכל העיר ושמה "מונה עד פיקסו". את אומרת: וואו. כל גדולי סוף המאה התשע עשרה עד סוף המאה העשרים בתערוכה אחת? בטח שזו התערוכה הראשונה שאני אלך לראות בווינה. טעות.

זה הולך ככה: היה אספן אחד שהיה לו המון כסף, והוא צבר בימי חייו אוסף בל יתואר של אמנות מודרנית, או במילותיה של ש': "לאף אחד בעולם אין מספיק כסף בשביל לקנות את כל מה שראינו כרגע". לאלברטינה הייתה הזדמנות של פעם בחיים, כך נראה, להציג את האוסף המטורף הזה, והם הציגו אותו כמו שהוא, פחות או יותר לפי סדר כרונולוגי. כלומר - בלי עבודת אוצרות מתוחכמת. וזו תערוכה לא קטנה בכלל.

אז מה שקורה זה שהולכים - ולקראת הסוף, נסחבים - מחדר לחדר, ורואים עוד ועוד יצירות מדהימות, כנראה, שאין להן כל יסוד מארגן. זה מעייף מאוד, ולא מרגישים שיוצאים עם הרבה. אני לא אוכל להדגים את העומס הזה באמצעות תמונות (אבל זה מזכיר קצת את החוויה של לחפש משהו ב"גוגל תמונות" ולקבל רצף אימאג'ים בלתי נגמר ולא כל כך קשור לעצמו); הנה שתיים שאהבתי, ומצאתי באינטרנט.

אני לא יודעת של מי הציור הזה, והוא מצא חן בעיניי כי הוא מזכיר משהו מתוך מדע בדיוני. על שפת המים יושבות שתי דמויות קטנות.


זו של קליי, והיא נקראת, אם אני לא טועה, "מעשה בשני דגים". היא קטנה מאוד במציאות. כפי שאתם בוודאי מבינים, קל לקנות אותי בחלומות, מעשיות ורמיזות לפטנזיה.



את הביקור בכללותו הצילה העובדה שלפני שמצאנו את התערוכה טעינו בדרך ומצאנו את עצמנו בחדרי הארמון המשומרים. האלברטינה הוא חלק מהקומפלקס העצום של ארמון הופבורג, הארמון המלכותי המרכזי של וינה, ויש בו כמה חדרים ששומרו (או שוחזרו) כפי שהיו לפני מאה שנים. באזור הזה יש בין השאר תערוכה קטנה של ציורים עתיקים מאוד, למשל כמה ציורים של דירר. אני לא הכרתי את דירר קודם, ובטח כמה מכם כן מכירים, אבל לטובת מי שלא - הנה ציור מפורסם מאוד שלו:


רואים את המספר שכתוב עליו? זה התאריך. הציור הזה בן 510 שנים. הציורים של דירר יפים מאוד.

ש' ו-ו' התבררו כשותפים טובים למדי לטיול במוזאון. הם מתבוננים בתמונות כמוני: בסבלנות ובשקט. לש' היו גם הערות מאירות עיניים; למשל היא לימדה אותי שאימפרסיוניסטים ציירו מהר מאוד, לפני שהאור ישתנה, ולציורים יש רק שכבה אחת של צבע. בכלל, היא לימדה אותי לבדוק מקרוב את העובי והשכבות. זו הייתה עצה טובה, והמשכתי אתה הלאה.

החוויה שלי במומוק (MUMOK), הגלריה לאמנות מודרנית, הייתה בעייתית גם היא. זו אמנות שכל פרט בה צועק בקול אחר לגמרי, בשפות שאינן נהירות לי מאוד, ומצאתי את עצמי רצה מדבר לדבר, בחברת החברים שהתלוויתי אליהם, קצת מהר מדי בשבילי.

יש במומוק שתי תערוכות גדולות, וראינו לא מעט מכל אחת: פופ-ארט ושנות השישים, ותערוכה על אמנות ואפנה. הפופ-ארט לא היה לי פשוט ונגיש, אבל הנה יצירה שסיקרנה אותי. היא נקראת Great American Nude.


האמת, הדבר הראשון שבלבל וסקרן אותי הוא העובדה שהעירום האמריקני הגדול הוא עירום שחור; אבל עכשיו כשחיפשתי את היצירה הזו בגוגל ראיתי שיש עוד ששייכות כנראה לאותה סדרה ובהן הנשים לבנות. לא חשוב, זו עדיין יצירה מעניינת. שימו לב שהיא תלת ממדית, ויש בה הסקה, כיסא ושולחן אמתיים עם מעין צלוחית עם עוגות וקערה עם ירקות מרק.

תערוכת הבגדים הייתה לי לא נעימה ברובה. עיסוק בלתי נגמר, גרוטסקי, מיני, צעקני, חתרני בגוף ובלבוש; נמאס קצת. אבל בסוף מצאתי פינה כלבבי: נדמה לי שקראו לה "מפעל לבגדים משומשים". זו הייתה פינה שהקירות שלה היו צבועים בגוון מג'נטה כהה, קצת כמו שהייתם מצפים למצוא בחנות יד שנייה שיקית, והיה כתוב בה על הקיר: נא לגעת ולקרוא. הבגדים תלויים מהתקרה, על הקירות ועל מתקן תלייה מאורך כמו בחנות בגדים. על הבגדים יש ציורים, כתמים, כיתובים, רקמות, תצלומים ולפעמים גם איברי גוף שמבצבצים מהם, ועל רבים מהם יש תוויות חנות גדולות ועליהן סיפור על מי שלבשה או יצרה את הבגד; בדרך כלל סיפורים קשים, כמה מהם בוודאי בדיוניים. על אחת החולצות היה, למשל, סיפור על אישה שהתחתנה גרוע מאוד כמה פעמים ועל החיים הקשים שלה. כותבת הדברים מספרת בגוף ראשון שהיא ביקשה מהאישה לרקום כתם שחור על החולצה הזו, כי היא חשבה שהעבודה הקשה והדקדקנית הזו תאפשר לאישה לבטא פיזית את הכאב שלה ולעבד אותו. על החולצה יש כתם, גדול קצת מכף יד גדולה, של חרוזים קטנים ושחורים, צפופים-צפופים. אפשר למשש.

עוד דבר שקל לקנות אותי בעזרתו: שמרשים לי למשש.

זו לא תמונה מי-יודע-מה, כי אני לא מוצאת.


ובכן, הלאופולד. התערוכות הגדולות במוזאון לאופולד הן תערוכות של גוסטב קלימט ואגון שילה. הלכתי עם ידידי ל', בחור ידען ומעניין מאוד. הוא היה שותף מצוין; הסתובבנו בכל חדר בשקט ובסוף נפגשנו ליד ציור או שניים ודיברנו עליהם דיבור טוב.

אז קלימט. התערוכה מלווה את חייו, כנראה לכבוד 150 שנה למותו, שצוין בעיר ובכלל לפני כשבועיים.(אגב, אם לא ציינתי עד כה, קלימט הוא אחד ממותגי התיירות המאוסים ביותר בעיר, ואפשר לקנות הדפסים של הציורים הצבעוניים הגדולים שלו על גבי שקיות רב-פעמיות, כוסות הקפצה ומה לא.) זו דווקא לא תערוכה של היצירות הכי גדולות שלו, כדוגמת "הנשיקה" ו"עץ החיים" - אלה מוצגים במוזאון אחר בעיר.  אבל יש בה דברים נהדרים. למשל - ציורי נוף שלו.

קלימט מצייר נוף נפלא. הוא מצייר אור נפלא, ומצייר מים נפלא. מה האינדיקציה, מבחינתי? שהלכתי לאיבוד בציורים שלו, והיה לי ברור לחלוטין למה זה באמת חשוב שאני עומדת מול המקור ולא רואה את התמונות בספר. אין לי ספק שזה לא יעבור בתמונת מחשב, מה גם שזה באמת רגש אישי. בכל אופן, הנה ציור שאהבתי במיוחד:


כשעמדנו מולה, ל' אמר לי להתנדנד קצת קדימה ואחורה. ממש מרגישים את המים.
הנה עוד תמונת נוף שלו:

אני ממש נהניתי למצוא את ההשתקפויות של שלוש הדמויות הקטנות במים. לא יודעת למה דווקא, אבל ההשתקפויות האלה ממש קסומות בעיניי.

לתמונה הזו, "עץ תפוחים 1", הציע ל' פרשנות יפה:

הוא אמר: בסימבוליזם, תפוח הוא אף פעם לא תפוח. יש כאן שני עצי תפוחים: עץ עם תפוחים אדומים בחזית, ועץ עם תפוחים ירוקים, גדול ואפל יותר, שחסום ברקע, מאחוריו. הוא אמר שעץ הדעת מסתיר את עץ החיים וחוסם אותו. אי אפשר גם וגם.

 אני לא אציג כאן ציורים של שילה, לא כי לא אהבתי אותם; דווקא הפתעתי את עצמי עם כמה שהם דיברו אליי. פשוט הם מטרידים ומורבידיים ואני לא רוצה לתקוע לכם דברים כאלה מול הפרצוף: עירום חשוף ומפורק לחתיכות, קומפוזיציות כמו-נוצריות שמציגות דמויות ספק-מתות, מתים מהלכים, יאוש נורא. זה פעל עליי ועל ל' בדרכים שונות, ואני מוצאת שככה זה עם אמנות קודרת: אם זה לא מדבר אלייך זה פשוט נורא; אם זה מדבר עלייך, זו דווקא יכולה להיות חוויה חיובית ולאו דווקא קשה, כי זה בדיוק מרווה אותך איפה שאת צמאה, "מסדר" לך איזו פינה במחשבות שלך. קצת כמו שנוהר לא יכולה לסבול את ניק דרייק ואני מתה עליו, ולהפך: כמו שאני לא אוהבת לקרוא עדויות שואה, ויש מי שמכורים לזה.

אז במקום שילה, ובשביל שלא תגידו שלא הראיתי לכם קלימט-קלימט, הנה ציור גרנדיוזי אחד שלו שכן הופיע בתערוכה. כשאתם מסתכלים עליו, ועל הציורים הגדולים של קלימט בכלל, תזכרו את מה שלמדתי בתערוכה הזאת: שהוא הושפע מאוד מפסיפסים נוצריים קדומים, מהסוג הצבעוני מאוד והשטוח מאוד; ושהוא הושפע מאוד גם מאמנות סינית. מעניין. לילה טוב.


יום שבת, 28 ביולי 2012

28 ביולי: על דברים שמרחיבים דעתו של אדם - קפה צנטראל וגני בלבדרה

"שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז ב).

טוב, לפני שהפמיניסטיות בקהל שוחטות אותי, בואו נדבר על העיקרון שבבסיס המשפט הזה: שסביבה נאה קשורה לרווחה נפשית. זה נכון מאוד, ואין כמו בילוי ממושך בעיר יפה כדי להרגיש את זה. ולכן, היום, במקום הרהורים כבדים, אני אספר על כמה מקומות שביקרתי בהם בשבוע-שבועיים האחרונים.



קפה צנטראל. זהו מוסד ותיק מאוד: בתחילת המאה העשרים ישבו בו כל הסופרים ואנשי הרוח של וינה, והם רבים ונכבדים. הוא משחק משחק מעניין עם היותו אטרקציה מרכזית לתיירים. זה הולך ככה: מגיעים, מצטלמים בכניסה לבית הקפה (עושה רושם שאם את אסיאתית - לא יתנו לך לחזור הביתה בלי תמונה כזו), נכנסים ועומדים בתור לשבת, מול בובת עיסת נייר בגודל טבעי של אחד המפורסמים בפוקדיו (לא זוכרת איך קוראים לו, מצטערת). אבל לא מחכים הרבה זמן, מפני שצוות המלצרים שם הוא מהמקצועיים שנתקלתי בהם. כולם גברים, ולהערכתי הם בערך בגילי (כלומר צעירים יחסית לסטנדרט של מלצרים פה), והם טסים ממקום למקום באדיבות מופתית. הם מצליחים איכשהו למסמס את השטויות שתיירים (אני) פולטים מהפה בניסיון להזמין שולחן גדול ל"קצת אחר כך" ולגרום לך להרגיש כמו דוכסית, לפחות.

בית הקפה גדול למדי, עם מעין קשתות או כיפות בתקרה ונברשות, כמובן. הריפוד אדום עם עיטורי זהב. הפסנתרן מנגן את מיטב הלהיטים הנוסטלגיים של ברברה סטרייסנד, מייקל ג'קסון וחברים (מה שגורם לי לתהות: מה ניגנו פה לפני מאה שנים? ואם ניגנו את המוזיקה הקלה האופנתית של אז - האם הפסנתרן הזה בעצם נאמן למסורת?!) התפריט הוא תפריט וינאי טיפוסי: כל מיני שילובים של קפה, חלב וקצפת שאף אחד מהם הוא לא בדיוק קפה הפוך; כמה מנות בשריות; כמה מנות קלות, כגון Schinkenkasetoast (טוסט גבנ"צ וחזיר - מנה וינאית סטנדרטית, בערך כמו שאין בארץ בית קפה בלי סלט יווני); יינות, מרקים, עוגות. בתפריט נטען בתוקף שהמקום עדיין משמש מקום מפגש להוגים ואמנים. האוכל בכלל לא רע; העוגות טובות.

קשה להגיד מה זה חוויה "אותנטית", וכבר רמזתי לכך בהערה על הפסנתרן. אפשר להגיד ככה: המקום בפירוש נועד לתיירים, ואין לי ספק ששום הוגים ואמנים לא יושבים כאן. מן הבחינות הללו, המקום הזה הוא "לא באמת". מצד שני, האוכל באמת טעים, השירות באמת מצוין והעיצוב והתפריט הם באמת וינאיים אסליים. אז מה עושה התיירת שרוצה חוויה וינאית "אמתית"? תכלס, יושבת ונהנית. (ומצטלמת בכניסה.) ואת כל זה חשוב להגיד כי ההרגשה היא שהרבה דברים בווינה בנויים ככה. וינה מיועדת לתיירים, אבל היא לא לונה פארק - במובן שאין הפער הזה בין הפנטזיה המלאכותית שמוכרים לך ובין איזה backstage עלוב שאפשר לראות ברקע.* היא עיר מלאה קישוט וכבוד, ועד כמה שמשחקי קישוט וכבוד הם "אמתיים" - היא "באמת" כזו. וזה כיף.



מתחם בלבדרה (Belvedere). מתחם בווינה ובו שני ארמונות שביניהם גן ארוך ומהודר מאוד. אחרי שאירופה נפטרה מנפוליאון, כל המלכים של אירופה בילו שנה בווינה כדי להחליט מה עושים עם אירופה עכשיו. פה הם הנעימו את זמנם. בבלבדרה יש מוזאונים רציניים ביותר, שאני ויתרתי עליהם בינתיים: רציתי בילוי זול של שעתיים אחר הצהריים, אז נלוויתי לחברים שלי לסיבוב בגן.

אמרתי כבר שהאוסטרים לא יודעים לעשות גנים? הנה דוגמה מופתית. זה גן גדול מאוד בלב העיר, ואין בו צל, כי השיחים והעצים בו גזומים בצורות גאומטריות. הייתי רגישה לעניין הזה כי זה היה יום של שלושים מעלות. מעבר לחומות הגן משני עבריו נשקפו צמרות גדולות, יפות ורחומות של חורשות כלשהן - שאי אפשר להגיע אליהן אלא לראותן בלבד. אני חושדת שהחורשות המאורכות האלה סגורות הן מפני הרחוב והן מפני באי הגן. מי עושה דברים כאלה?!

במרכז הגן יש מדשאות ומזרקות. אילו נתנו לילדים להשתכשך במזרקות, או לכל הפחות לרוץ ולהתגלגל על הדשא, זה היה יכול (בכל זאת) להיות יופי של מקום. שלושה ניחושים אם מותר או אסור. על הסדר בגן שומרים שפע של פסלי ספינקס: אריות מאחור, נשים ענוגות, שמנמנות וחשופות שדיים מלפנים. נאו-קלאסיקה שבעצם מדברת בבירור לא על התרבות היוונית הקלאסית אלא על עושר מרכז-אירופי מאוחר. אלה ספינקסים מפונקים מאוד. לא הייתי מקבלת אותם לשב"כ וגם לא הייתי נותנת להם לשמור על השמנת. 

צריך בכל זאת לציין לטובה את הגינון האוסטרי. צילמתי כמה תמונות בשביל אבא אבל מכיוון שאני כל הזמן מצלמת במצלמות של חברים ואני לא רוצה לשגע אותם - התמונות יבואו באיחור. נכון בארץ, בגינון ציבורי, תמיד שותלים מרבדים צפופים של פרחים נמוכים מסוג או שניים - נגיד אמנון ותמר וסלסלי כסף? אז כאן, גם בערוגות גאומטריות ותחומות, יש מין ברדק נחמד של סוגים, צבעים וגבהים. בכלל, הם אוהבים פרחים גבוהים, אבל לא מרגישים צורך מיוחד לבודד אותם בצד או מאחורה אלא שותלים אותם ליד פרחים גבוהים אחרים, וגם ליד נמוכים. למשל - הם שותלים חוטמיות. חוטמיות הן הגבעולים הפורחים הוורודים האלה שצומחים בארץ, בלי גינון, לצדי דרכים ובחצרות מוזנחות ומגיעים לגובה של שניים-שלושה מטר. צמח קצת חייזרי ובעצם יפה מאוד. בגני בלבדרה מציבים להן גבולות - בערך עד מטר גובה - ומקיפים אותן פרחים סגולים, צהובים ולבנים בגובה מדורג. כשרציתי לצלם את זה, אני והידיד בעל המצלמה נדרשנו בעצם לעשות עיקוף ארוך עם השביל כדי לא לדרוך על הדשא בדרך לפרחים, שבעצם היו ממש מולנו. אמרנו "שלוש ארבע ו" וחצינו כמה מטרים של דשא בריצה. זה היה החלק הכי כיף בביקור בגן.



טוב. ארוך ומאוחר. בפעם הבאה: שני מוזאונים לאומנות מודרנית, שוק נאשמרקט וחוף הדנובה. יש למה לצפות.

נ.ב. אתמול גיליתי שבשלושת השבועות האחרונים שתיתי קפה נטול קפאין.

אני רוצה לחזור על זה: בשלושת השבועות האחרונים שתיתי קפה נטול קפאין.
האריזה חומה-זהובה. זה יושב ליד הקפה האחר. איך הייתי אמורה לנחש?! ובכלל, מי מוכר כל כך הרבה קפה נטול?! היום סקרתי את המדף בתשומת לב (שלא לומר זעם): יש נס קפה קפוצ'ינו, יש אבקות דמויות עלית, יש שניים-שלושה סוגי נטול ושניים-שלושה סוגי קפה שמכונה mild. קפה אני רוצה, אוסטרים מטומטמים.

יש לי עכשיו טיפה יותר גרמנית משהייתה לי לפני שלושה שבועות, ובכל זאת לא סמכתי על עצמי. הרמתי מהמדף את הדבר היחיד שנראה לא חשוד ווידאתי עם הקופאית ש-Das hat Kafein. 

האוסטרים האלה, שאלוהים יעזור לכולנו.

* ובעניין זה תזכירו לי לספר על שכונת מגוריי, הידועה בלונה-פארק שלה, בזונות שלה וביהודים שלה. 

יום רביעי, 25 ביולי 2012

25 ביולי: על אנגלית שלא מתניעה, וגם - האף היהודי רוכב שנית

ראשית, ובלי קשר, הערה: מכיוון ששואלים אותי, ולמען הסר ספק, אני לא בעניינים רומנטיים עם אף אחד פה. תודה לכולם על ה-wishful thinking...

ובכן, עם הזמן יש פחות חוויות חדשות ויותר חוויות שהולכות ומתעבות. כך, למשל, הדברים שקורים לך בתור זר. הנה כמה דוגמאות.

קודם כול, מגבלותיה של האנגלית (וזה בלי להיכנס בכלל לזה שהאוסטרים לא יודעים אנגלית. גם הצעירים לא משהו.) הישראלי הממוצע, שדווקא כן יודע אנגלית, מגלה את חולשותיה, ובעיקר - כיצד היא מחלישה אותו. למשל, אני גיליתי שכשמתחילים אתי ברחוב ואני לא מעוניינת (קרה פעם אחת) - היכולת שלי לנווט את הסיטואציה יורדת פלאים. אני לא זריזה מספיק, לא יכולה לקרוא ניואנסים ולא להפעיל ניואנסים, לא מצליחה להימנע מליפול בבורות הפשוטים ביותר, למשל - לא להיגרר לשיחה. בעודי מדברת עם האיש הלא רצוי אני חושבת לעצמי - אוי, מטומטמת. אבל הבחור יצא משם עם המייל שלי. אולי פונקציית ברירת המחדל של המוח האנושי (או הנשי?) היא ריצוי: מציאת עמק השווה עם האדם האחר שמתקשר אתך בשפה זרה. רע מאוד, כשרוצים לנפנף בחורים.

כמו כן, בבוקר שהשותפה שלי עזבה את הדירה (אחרי יומיים של מגורים משותפים...) - היא ניסתה מאוד להגיד לי הרבה דברים: היא רצתה להשאיר לי כל מיני ירושות, להסביר לי איך כל מיני דברים עובדים ולהיפרד. ואני עומדת שם, יום וחצי אחרי שניהלתי עם הבחורה הנ"ל שיחה קולחת ביותר, אישית למדי ובהחלט ארוכה - ולא מצליחה להגיד משפט סביר באנגלית. אני דווקא די בנאדם של בוקר (כפי שיעידו בוודאי השותפות שלי לדורותיהן); אבל מתברר שלא כן האנגלית שלי. מתברר שהאנגלית שלי היא כמו מנוע של אוטו ישן ביום קר. זה היה קצת מביך.
גם בירה, אגב, מצמצמת את יכולת הביטוי שלי פלאים. אלה אפוא הם גבולותיה של שפה שנייה, אפילו שפה שנייה טובה.

שנית, סידורים. אף אחד לא מספר לך שבסופר הזול אפשר לשלם רק במזומן, או איך לעזאזל טוענים בכסף את הכרטיס האומלל שמאפשר להשתמש במכונת הכביסה. אין לך ספק שהאדם הממוצע ברחוב, זה שאת לא מכירה ושבדרך כלל לא מדבר שום שפה שאת מבינה, אבל עומד ממש קרוב אלייך כל הזמן, יודע את כל התשובות. זה מתסכל מאוד.

שלישית, חיים חשופים. חוויתי את זה בדברים קטנים בלונדון, אבל לאחד החברים שלי פה הייתה הזדמנות להתנסות במה זה להיות באמת, באמת זר ומנותק, בלי קשרים ובלי ידע עולם סביר, מול מערכות שאין לך איך לשאת ולתת אתן. לפני שבוע וחצי, בשבת, הוא הלך ללונה פארק בפראטר, כאן מול המעונות שלנו. הוא כנראה קם ממתקן מסוים מהר מדי, ולא טוב, והפנה את הראש שלו והתנגש במשהו. הוא שבר את שתי השיניים הקדמיות.

הדבר הראשון שהוא עשה היה לפנות למפעיל המתקן, והדבר הראשון שמפעיל המתקן אמר לו היה: "זה לא אשמתי וזה לא קשור אליי".

הבחור שלנו ענה לו: עזוב אשמתך. לא חשוב. אבל מה אני עושה עכשיו? האיש הציע לו לבדוק בגוגל.

(בהקשר הזה, אגב, ראוי לציין עוד משהו שאני עוקבת אחריו, מאחר שאני הולכת בבוקר ללימודים בחברת בחור שהולך בעזרת קביים, שקשה לו לעמוד: הרבה פעמים לא קמים בשבילו ברכבת התחתית.)

וחזרה לפצוע שלנו: מדובר בבחור אחראי; הוא עשה ביטוח לקראת הנסיעה. אבל מתברר שהביטוח מכסה מצבי חירום, ומכיוון שלא מתים משיניים שבורות - זה לא מוגדר כמצב חירום. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה טיפול כזה עולה כשהביטוח לא מכסה אותו.
הבחור הלך לבית החולים. הוא סטודנט לעבודה סוציאלית ומתמחה בעבודה עם פליטים מסודן ואריתריאה, וכבר לקח כמה מהם למרפאות שיניים ושאר מוסדות בריאות וסעד. הוא סיפר אחר כך שהוא הרגיש בדיוק כמו פליט. הוא הלך להתאשפז, נכנס למרפאה שישב בה סטודנט לרפואת שיניים ואמר לו: אני בצרה. אתה יכול לעזור לי?

הסטודנט עזר לו. הכניס אותו איכשהו לקטגוריה מיוחדת - אולי קטינים, או משהו כזה - וכך גבה ממנו רק כמה עשרות יורו, ולא מאות או אלפים. זה סידור זמני, אבל הוא יחזיק עד החזרה לארץ. ככה, אגב, עושים גם עבור ילדי פליטים בישראל. הבחור יודע; הוא מלווה אותם.

ובשביל לא לסיים את הפוסט בבאסה, כפי שהובטח בכותרת - שובו של האף היהודי! שזה גם מסתדר עם הנושא של הפוסט כולו (זרות, חוסר אונים וכו') - איזה כיף!

כזכור, בשבוע הראשון שלנו פה, אחד החבר'ה נשאל בפאב הסמוך (ששמו, אגב, "בקתת הגולש של וילי") אם האף היהודי שלו לא מפריע לו, הבחור כמובן הזדעזע עד עמקי נשמתו והעסק הפך למור"ק בחבר'ה. ובכן, אתמול, בעת טיול בגן של ארמון בלבדרה הומצא ז'נר חדש של הומור יהודי: האף היהודי יצא לטייל בווינה; ילדים, אנא עזרו לנו למצוא אותו.






יום שני, 23 ביולי 2012

מיני-פוסט: ישראלים לומדים גרמנית

(אני וישראלי נוסף אמורים לשוחח עם שכנתנו הפורטו-ריקנית על העיר שבאנו ממנה, ואיפה היא בארץ שלנו.)

Barbara
: Ich komme aus San Juan. Das ist in den Norden von Puerto Rico.*
My Israeli Friend: Wir kommen aus Jerusalem. Das ist in... How do you say "center"?
Barbara: Zentrum.
My Israeli Friend: …Das ist in die Zentrum von Israel.
Me: זה לא בדיוק נכון, הרי ממזרח לירושלים יש רק שטחים.
My Israeli Friend: Ok, Das is in Osten von Israel.
Me:וגם מצפון ומדרום לירושלים. רק שטחים. לישראל אין מזרח.
My Israeli Friend: Barbara, ich hab keine Ahnung wo liegt Jerusalem von Israel.**

*אני מסן חואן. זה בצפון פורטו ריקו.
**ברברה, אין לי מושג איפה ירושלים נמצאת ביחס לישראל.


 (אנחנו לומדים אוצר מילים שקשור לבתים)

Deutschlehrerin (lest in Kursbuch): "Rolf, Simone und ich sind Studenten. Wir wohnen in Studentenwohnheim. Unsere Wohnung kostet 600 Euro."*
Me: רגע, אתם משלמים כמה???
My Israeli Friend: לא, אבל תראי בתמונה, אחד החדרים ממש קטן. אולי זה ממ"ד.
Me: ועדיין!!
Deutschlehrerin: "Norbert un Antje wohnen im Hochhaus. Ihre Wohnung is gros und renoviert, und Kostet 800 Euro. Das finden Norbert und Antje teuer."**
Me: יקר?! ארבעת אלפים שקל בשביל דירה גדולה ומשופצת?! שיבואו לראות איך אני חיה באלף מאתיים שקל בירושלים, חולירות.

*המורה לגרמנית (מקריאה מהספר): "רולף, סימון ואני סטודנטים. אנחנו גרים במגורי סטודנטים. הדירה שלנו עולה 600 יורו".
** "נורברט ואנטייה גרים בבית דירות. הדירה שלהם גדולה ומשופצת, ועולה 800 יורו. הדירה יקרה בעיניהם".

יום ראשון, 22 ביולי 2012

22 ביולי: על שייכות וזרות. ושוב, השואה. איך לא.

למען האמת, לא קרה המון ביומיים-שלושה האחרונים. הייתי בבית. נלחמתי ביצר לצאת, להתעייף ולבזבז כסף ובחרדה שאם לא אצא עם החבר'ה בכל פעם שמזמינים אותי אני אפסיד משהו, קראתי, הכנתי מיני שיעורי בית, ישנתי כמו בן אדם. כך שאין המון חדשות מרעישות.

את הרשומה הזאת אני כותבת לצלילי האלבום X&Y של קולדפליי, אלבום בריטי שיצא בעודי בלונדון ב-2005. זה היה הקיץ שלונדון התמודדה בו במכרז על אולימפיידת 2012, וזכתה (בערך יומיים לפני שהכו בה הפיגועים ברכבת התחתית). זה גם היה הקיץ שבו הצהובונים (הרבים והנפוצים מאוד) בבריטניה חגגו את שערוריית הזוגיות הטרייה של טום קרוז המבוגר וקייטי הולמס הצעירה. האלבום X&Y, אולי שיא הקריירה של קולדפליי, הושמע בכל מקום. כמו שני האלבומים המוקדמים יותר שלהם, יש בו (עדיין) לא מעט תלישות ובדידות וגעגועים. (עבר להם.) ככה שהוא התאים לי בול בתקופה ההיא, שהייתה די תלושה ובודדה. כבר כמה זמן מתחשק לי לחזור ולשמוע את האלבום הזה פה, ופחדתי ממנו מפני שפחדתי שהוא יחזיר אותי למחוזות לא נעימים. זה שאני שומעת אותו עכשיו זה כנראה סימן שהתגברתי על הפחד הזה. אני לא נמצאת פה תלושה מכל הקשר, ואני לא נמצאת פה לבד. וגם די טוב לי.

גם הכיוון של הנסיעות האלה אחר: באנגליה חשבתי שארגיש שייכת, כי באנגליה מדברים אנגלית. אבל עד מהרה גיליתי שזה לא עובד ככה: אנגלית של אנגלים ואנגלית של אמריקאים זה לא אותו דבר. אלה מפתחות שונים לתרבויות שונות; והאנגלית האמריקאית שלי לא הפכה אותי לבת בית בשפה המקומית, ואפילו לא למוצג אקזוטי: לונדון מלאה זרים ומבטאים לא שייכים, ואני הייתי עוד זרה עם עוד מבטא. רוב הזמן הרגשתי אחרות גמורה ביחס ללונדון; הרגשתי כאילו אני בקושי מציצה מבעד לחלונות של החיים הפרטיים של העיר הזאת, הקרובים-רחוקים ממני.

כאן בווינה, או ליתר דיוק - כאן במרכז אירופה, זה סיפור אחר. פה זה מתחיל מזה שאין ספק שאני זרה: אני לא דוברת גרמנית, אני לא יודעת כמעט כלום על ההיסטוריה של אוסטריה, הגעתי לכאן די במקרה. אבל מצד שני (א) אני לא מתאמצת; אני מניחה שאני לא מפה ואני לא נותנת לזרות הזאת לבאס אותי; (ב) בה בעת, אני לא בדיוק זרה. אני היהודים של מרכז אירופה, ואני מפה.

זה לא שאני מרגישה שחזרתי הביתה או משהו; ממש לא. אבל אני מרגישה שאני מתהלכת כאן קצת אחרת משהתהלכתי, נגיד, באיטליה או בשווייץ. או בלונדון. זאת קצת חוצפה ישראלית, כמובן, תחושת האדנות הקלה הזאת, והיא מעורבת בחשדנות.

הישראלים שאתי, רובם ככולם גרמנופילים לא קטנים. ורובם ככולם עסוקים בשאלה איפה האוסטרים והשואה. חברה אחת מעירה לפעמים שהזקנים שהיא רואה מציקים לה כי היא תוהה איפה הם היו אז (אני אומרת לה שאם הם בני פחות מ-85 הם לא אמורים להיות רלוונטיים לשאלה). חברה אחרת עסוקה בזה שאחד הרחובות הראשיים בעיר קרוי על שם הד"ר קרל לוגר, ראש העיר של וינה אי שם בתחילת המאה העשרים ואנטישמי לא מבוטל בכלל. (אני חושבת שכל עוד יש אצלנו רחובות על שם הרב קוק, שעם כל הכבוד, ויש כבוד - טען שגויים הם קצת פחות בני אדם מיהודים, אין לנו מה להתלונן.) ביום שישי בערב, בקפה צנטראל, התפתחה שיחה בנושא, וידידים שלי התחילו לספר סיפורי שואה מהמשפחות שלהם. אחד מהם העיר שזה משונה ולא במקום שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת פתאום. אני אמרתי שזה נראה לי מאוד במקום; אנחנו מפה. חלקנו, לפחות.

בשבוע שעבר, ידיד שלי עבר פה חוויה לא נעימה: הוא ישב באחת המסעדות פה ברחוב - כפי שציינתי בפוסט ב-8 ביולי, מדובר במקומות די מצ'וקמקים ושמנוניים - ובדרכו לשירותים התחיל מקומי נכה, בכיסא גלגלים, לשוחח אתו. הוא שאל את הידיד שלי מאיפה הוא, והידיד ענה בחביבות, בגרמנית-למתחילים: מישראל. האיש שאל אותו אם הוא קצת יהודי והידיד השיב שהוא יהודי. ואז האיש שאל אותו: תגיד, לא מפריע לך האף היהודי שלך?

האיש המשיך ושאל אותו מה זה הזקן הזה שלו, ואם הוא לא ארוך מדי בשביל בחור בגילו (אני מבטיחה לכם שהבחור המדובר נראה "יהודי" בערך כמו כל ישראלי שאתם מכירים), והמשיך ושאל למה היהודים משחקים אותה חזקים ויורים בפלסטינים. עכשיו, חשוב לציין שהאיש לא חיפש לקלל את הידיד שלי או להעליב אותו; כלומר הוא כנראה לא התאמץ במיוחד להימנע מלהעליב אותו, אבל הוא היה סקרן מאוד ונראה שבחקירה המשונה שהוא ערך לידיד שלי הייתה גם מין דחיפות: בשלב מסוים הוא ממש אחז בזרוע של הידיד שלי בשביל שלא ילך. הוא הצהיר על עצמו שהוא לא אנטישמי; ככל הנראה, בעולמו שלו היהודים הם באמת, אובייקטיבית, אנשים די שטניים. הוא לא שונא אותם, אישית, אבל הוא בהחלט רוצה לעמוד על טיבם. הידיד המסכן שלי היה בשוק; בין העקשנות המשונה של האיש ובין הזעזוע והבלבול שהוא עצמו הרגיש, הוא לא הצליח לצאת מהשיחה הזאת במשך דקות ארוכות. זה המשיך להעסיק אותו לא מעט זמן. עדיין רצות בדיחות בחבר'ה על האף היהודי שלו (ותאמינו לי, אין לו חצי מהאף היהודי שלי...) אני העליתי באוזניו את ההשערה שאולי האף שלו אוצר כוחות פלאיים, ושזה אמור להפריע לו מכובד האחריות הכרוכה בכך. כמו ספיידרמן.

טוב, מאוחר. התכוונתי לכתוב גם אנקדוטות מצחיקות על קפה צנטראל וישראלים בחו"ל. בפעם הבאה.







יום חמישי, 19 ביולי 2012

19 ביולי: הכי טובה ומשובחה

תמיד חשבתי שאני לא מי יודע מה אוהבת גלידה. ובכן, היום התברר לי שבטח שאני אוהבת גלידה, פשוט ככל הנראה עד היום לא טעמתי גלידה טובה באמת.

גלידריות איטלקיות הן מסורת מקומית בווינה. ככל הנראה, איטלקים הקימו בווינה גלידריות כבר במאה ה-19, והגלידריות האלה צריכות לעמוד בסטנדרט קפדני כדי להיקרא "איטלקיות". או משהו בסגנון. נועם יציב הסביר לי. בכל אופן, וינה היא העיר עם "צפיפות הגלידריות הגבוה ביותר באירופה" מחוץ לאיטליה - כך כתוב באתרי תיירים, ובאמת יש גלידה בכל מקום. אנחנו בסך הכול חיפשנו בית קפה, כשחזרנו לווינה אחרי טיול אחר הצהריים מוצלח מאוד בעיירה גרינציג, עיירה היסטורית חמודה להפליא בפאתי העיר. ועושה רושם שבתי הקפה כבר סגורים בשעה הזאת, אז נשרכנו בלית ברירה לכיוון אזור הבארים. ואז ראינו משהו שלא נראה כמו באר, ובשמחה רבה ובלא יודעין נכנסנו לאחת הגלידריות המומלצות בעיר.

המנה המדוברת: שני כדורי גלידת וניל שצפים בתוך מעין רוטב חמוציות חם, ובצד - קצפת סמיכה ובקושי מממותקת עם מעט רוטב שוקולד. עזבו את זה שחם וקר ביחד זה נהדר, עזבו את זה שהקצפת משובחת ואפילו עזבו את זה שלא הייתה טיפה אחת מיותרת של סוכר בכל העסק הזה  - הגלידה עצמה הייתה מעולה.

וזו הזדמנות טובה לדבר על האוכל כאן.

קודם כול, הווינאים כנראה באמת אוכלים שניצל וינאי. הראיה לכך היא שזו מנה חובה בכל בית אוכל שראיתי עד כה, ואני לא יושבת רק במקומות של תיירים. ככל הנראה, לפי הספר צריך להכין שניצל וינאי עם בשר עגל. בפועל, הרבה מקומות מכינים את זה מבשר חזיר. זו מנה שעולה בין שמונה לעשרה יורו, ועד כה לא הרשימה אותי במיוחד. אבל צריך כנראה לדעת איפה להזמין את זה.

בעיקרון, יש להניח שבכל אוכל נתון תמצא חזרזירים. למשל פיצה "רגילה" היא פיצה עם נקניק פפרוני, וכשקונים קופסת שימורים של עגבניות מרוסקות - חוץ מ"עם בזיליקום", "עם שום" ו"עם צ'ילי" יש כמובן גם "עם חזרזיר". למה לא. כשביקרתי במנזר קלוסטר נויבורג בשבת האחרונה ישבנו לאכול בבית קפה סמוך, ולאחר שהטוסט עם גבינה צהובה וחזרזיר שהזמנתי לא השביע אותי - חיפשנו בתפריט עוד משהו קטן ולא יקר שאני יכולה להזמין. אני אומרת "חיפשנו" כי התפריט היה בגרמנית, וחברתי נ', שיודעת קצת יותר ממני, ניסתה מאוד לעזור לי להבין מה אני קוראת. (עוד ראיה לכך שהמסעדה, וכמוה המנזר, אינם מבוקשים במיוחד בקרב תיירים מבחוץ, ואנחנו תמיד מעניקים לעצמנו נקודות, כמובן, על כך שיצאנו "מקומיים"...) בסוף הבנו שאנחנו באמת לא יודעות מה כתוב, והמלצר כבר מזמן עשה סימנים שהוא לא אוהב אותנו. (אגב, מלצרים כאן הם אנשים מבוגרים.) קראנו לו והצבענו על פריט נבחר, באמת בלי לדעת מה אנחנו מזמינות. הוא שאל "טורט?" או משהו דומה, כנראה לשם הבהרה, כדי לוודא שאנחנו מבינות מה הזמנו. הנהנו בביטחון רב וחיכינו לבאות: מנה בהפתעה. מכיוון שחשבתי שהזמנתי משהו אפוי ו/או מלוח, "טורט" באמת גרם לי לתהות מה לעזאזל הולך להגיע בתמורה ל-4 היורו שלי. בסוף הגיעה צלחת עם שתי נקניקיות מאורכות, מעוקלות קצת. הפתעה... חזרזיר!

למען קוראיי השומרים כשרות יש לציין שבשר חזיר זה לא כזה להיט, זה ממש לא מתחרה עם בקר ואת בדרך כלל מרגישה שמוכרים לך בשר זול, בעצם. עם זאת, אני די מתענגת על העניין.

חלב. באוסטריה החלב הרגיל הוא חלב עמיד(!). אני וחברי לספסל הלימודים ביררנו עם המורה לגרמנית איך אומרים "חלב טרי" כי באמת לא יכולנו לסבול את זה. על המדף זה לא לגמרי עזר, כי חלב עמיד נקרא משהו כמו "חלב בעל טריות ממושכת יותר". בסוף מצאתי חלב טרי. פשוט צריך לדעת מה לוקחים מהמדף.

עוגות. כולנו לא מבינים איך ייתכן שיש כל כך הרבה עוגות בכל מקום, ובכל זאת הווינאים אינם רזים פחות מבני כל עם אחר. העוגות הן עוגות כבדות, מהסוג העמוס קרם ולפעמים גם ג'לטין. הן לא תמיד טובות, אבל הרבה פעמים הן טובות. אתמול, אחרי המלצות רבות, עשיתי היכרות עם רשת בתי קפה שנקראת "איידה". רשת כמו רשת: מלצריות במדים ורודים, כיסאות ושולחנות לא רחוקים מהסטנדרט של מקדונלס ורצפה מהוהה. אבל מה - ויטרינות ארוכות וססגוניות של עוגות, בהחלט טריות ולא יקרות. ואת הקפה מגישים לך לפי כל כללי הטקס, על מגש כסוף בלוויית כוס מים. וינה, בכל זאת.

בשבת אני מתכוונת לבלות את הבוקר ברכיבה על אופניים. יש הרבה על מה לכפר.

יום שלישי, 17 ביולי 2012

17 ביולי: "ידידות מיוחדת", וגם: עלילות מאפיית חדר הכביסה

במדעי הרוח והחברה אין הרבה כסף: לתקנים, למחקר, למשרות הוראה ותרגול, למלגות. אבל מלגות ללימודי גרמנית יש בשפע. לכן כשאדם תוהה בלבו איך זה שמישהו השקיע בסביבות החצי מיליון שקל בלשלוח אותו ועוד שלושים ישראלים ללמוד גרמנית באוסטריה, בעצם הוא שואל את עצמו - איפה השואה בסיפור הזה.

ובכן, השואה נמצאה. היא נמצאה בקבלת הפנים החגיגית שנערכה לכבודנו בבנק הלאומי של אוסטריה (כמו בנק ישראל בישראל) במעמד נגיד בנק אוסטריה ושגריר ישראל.

בשעה היעודה ובמיטב מחלצותינו, ישבנו לשמוע למה בעצם נתרם לנו הכסף שנתרם: הידידות בין ישראל לאוסטריה, ידידות שהוגדרה "מיוחדת". כדי שלא יהיה מקום לטעות הבהיר הנגיד ואמר שכולנו יודעים את ההיסטוריה. (כמו שקורה לפעמים עם השואה, יש דברים שבאיזשהו מקום מצפים שתסיקי לבד. מרגע ששמעתי על מלגת הנסיעה לאוסטריה לפני שלושה חודשים ועד קבלת הפנים הזו, אף אחד לא אמר "שואה"; למעשה גם הפעם היא לא הוזכרה in so many words. אבל אני לא מאמינה שהופעתה פתאום במרכז דבריו של הדובר הנכבד הפתיעה מישהו. נו ברור, השואה. בסוף זה תמיד השואה.)

מה שמביא אותנו לשאלה איך האוסטרים מתמודדים עם העבר הנאצי שלהם. אני עוד לא יכולה להגיד בביטחון, אבל אני יכולה להציע התרשמות בלתי מתחייבת: ככלל, עד כה, כל סקירה שנתקלתי בה של תולדות אוסטריה מגיעה עד סוף שנות השלושים ואז מדלגת לאחרי 1945. כאילו אוסטריה נעלמה למשך שבע שנים. בהחלט שומעים על זוועות הנאצים, אבל נדמה שהנאצים הם לא "אנחנו" אלא כוח זר שמחק את אוסטריה למשך תקופה קצרה וחשוכה. בפוסטים הבאים אני אשתדל לחדד ולהדגים את העניין הזה. בכל אופן, נראה שההתמודדות שלהם מורכבת, כך שכשהאנשים מהבנק סיפרו שהם עורכים כעת מחקר היסטורי בדבר שיתוף הפעולה של הבנק עם הנאצים, די התרשמתי. עבודה מהסוג הזה תדרוש מהם, כנראה, להתעקש על הדקויות האלה: מיהם האוסטרים ומיהם הנאצים, מה הייתה האינטראקציה המדויקת ביניהם ואילו אישים ואילו כספים נעו לאן כדי לאפשר נישול וגירוש של יהודים. זה לא פשוט. שיהיה להם בהצלחה.

ועוד בכותרות: לאחר שימי ההתאקלמות שהגדרתי לעצמי הפכו לשבוע ושבוע הפך לקצת יותר לשבוע, הייתי נחושה לפתוח היום בחיי שגרה, במקום חיי תיירות: לא להוציא כסף כמו תיירת, לבלות זמן של ממש בקריאה, לבשל בבית, לנהל תקציב סביר. השגרה החלה. (ושלא תחשבו שזה היום הראשון שהייתי נחושה להתחיל בו בחיי שגרה. הייתי נחושה כבר כמה פעמים. לא הלך.)

השגרה החלה בכביסה. מכונות הכביסה במעונות תוקנו סוף-סוף; מתברר שהן מקולקלות כבר חודש (לתשומת לבן של הנשמות הטובות שלא מבינות למה אני לא פונה להנהלה שיסדרו לי את הכיריים או הטלוויזיה), והן תוקנו בערך כשלנו, הישראלים, נגמרו הגרביים. צפינו את התור והתייצבנו מוקדם, בסביבות 14:00. שתי מכונות כביסה מתוך חמש פועלות, ופועלות לא משהו. לא רצינו לאבד את התור והחלטנו לחכות שם. היינו שלושה חבר'ה עם סבלנות סטואית ובערך ארבע מכונות לכבס. בהתחלה הבאתי ספר קריאה, ואחר כך שיעורי בית. בינתיים המכונה הראשונה שהפעלנו הפסיקה באמצע. הטכנאי "היה בדרך" מהקומה למעלה במשך חצי שעה. שני החברים שלי נעלמו וחזרו עם שלושה כיסאות. המכונה הראשונה תוקנה, אבל השנייה הוציאה כביסה עם ריח לגמרי לא נקי, והיה צריך שוב. הפעלנו את כל המייבשים בבת אחת כדי להתייעל. החדר התחיל להתחמם. על השולחן הקטן בחדר הכביסה הופיעו שני בקבוקי מים, אחר כך פלפלים חתוכים ולבסוף קערית אננס טרי ותפוחים.

אחרי בערך ארבע שעות נכנס לחדר הכביסה אחד הישראלים ומצא אותנו יושבים בחדר מהביל סביב שולחן מכוסה נשנושים, מגוון ספרים בשלוש שפות והמצאה חדשה: רשימה מסודרת של האנשים הבאים שרוצים לכבס עם מספרי החדרים ומספרי הטלפון שלהם, ואמר שאנחנו קרועים לגמרי. ליתר דיוק, הוא עמד וצחק עלינו עם השותף שלו לחדר במשך עשר דקות. הם קראו לנו חבורת חדר הכביסה. אמרנו להם: מאפיית חדר הכביסה. הוא שאל אם צריך לשלם פרוטקשן בשביל להיכנס לרשימה. לא התבלבלנו והודענו לו שאנחנו רוצים טובות הנאה, למשל שיעזרו לי לפרוץ את הטלפון הנייד או יכינו לנו ארוחת ערב.

ניסינו להגיד לו שעם מספר הקטסטרופות שקרו מאז שהתחלנו לכבס ועד לרגע זה - באמת שעשינו בשכל שלא זזנו מהמקום. חוץ מזה, בזמן הזה הכנתי שיעורים ותרגלתי את אוצר המילים שלי, וגם קראתי יותר חומר שקשור לתזה משעשיתי בכל השבוע האחרון. הוא עדיין חשב שאנחנו אנשים ממש מוזרים.

ובכן, חיי שגרה.

יום ראשון, 15 ביולי 2012

14 ביולי: סיבוב בימי הביניים ומשקל עודף של מחשבות

קודם כול, כפי שאתם רואים - שינינו פורמט וכעת אני בלוג! הכול בזכות סיון, שמבינה איך עובדים עם רשת. תודה סיון! :-)

היום ואתמול עמדו בסימן אמביוולנטיות. יש משקל לא לגמרי נוח לחופשה ממושכת בעיר זרה: האם אני אספיק אותה? האם אני אכיר אותה? כמה מה"צריך ל" הנלהבים של ההתחלה ייגמרו ב"כן, כל הזמן אמרתי שצריך ל, ובסוף..."? ומה בכלל אני רוצה לראות? איזה מין דברים אני אוהבת, בעצם? איך נהנים מעיר במשך חודשיים בלי להתרושש, ועל מה לא שווה להוציא, ולעומת זאת איזה פספוס הוא בכייה לדורות? וזה שאני עייפה מדי מכדי לצאת בערב - מה זה אומר עליי? שאני לא מספיק מגניבה? שאני מין בנאדם עייף כזה?

אלה סוג המחשבות שמתגנבות כשיום מיועד במוזאון הופך ליום של ללכת לאיבוד בגשם, לחפש את הכניסה למבנה עצום ברגליים כואבות ולגלות שבעצם יקר, וגם די מאוחר, ולהמשיך לשוטט עוד, שוטטות שאינה נעימה מאוד, קצת בשביל להצדיק את זה שיצאתי מהבית מלכתחילה.

לפעמים נחה עליי רוח נוחה וסלחנית יותר, ואני חושבת: נו, לאט-לאט. לא כל החוויות יכולות להיות נעימות, ובסופו של דבר או שתימצא לך שגרה נעימה של לימודים, עבודה ובילוי - או שיימצאו לך הרבה הפתעות. ולפעמים לא נחה עליי רוח כזאת. זה מעייף, כל הזמן להכיר חברים וכל הזמן להיות במאמץ ליהנות.

אבל יש גם יתרונות לאיך שהנסיעה הזאת בנויה. למשל - ערמת הישראלים מסביב. הם מושכים לכל מיני פעילויות מהסוג שאני יודעת בלבי שאני לא אגרור את עצמי אליהן לבד.
למשל - היום (שבת) הנחתי לצמד היסטוריונים נלהבים, כ' ונ', למשוך אותי אתם למנזר קלוסטרנויבורג שמחוץ לווינה. אגב, הרשומה הזו התעכבה כי חיכיתי לתמונות.


זה מבנה גדול מאוד, קומפלט עם צריחים, כיפות, גנים, ביצורים ומרתפי יין, וגם כמה עשרות נזירים אמתיים, שככל נראה רבים מהם בהחלט צעירים. (את הנזירים עצמם לא פגשנו, אבל הסיור האור-קולי כלל מסכים שמראים תמונות מחייהם ומן הפעילויות הברוכות שלהם בקהילה. ראינו גם כרזת פרסומת ל- Jugendgottedienst, "תפילת בני נוער", ובה נראה אב המנזר מוקף נערות נלהבות ומחייך חיוך רחב. נזירות. עסק משונה.)








(במדריך למטייל של כ' היה כתוב שנויבורג היא פרבר של וינה, "כמו חולון או בת ים אצלנו". אכן, בעודנו נוסעים לאורך הדנובה ויערות הציד של הקיסר אל עבר הכפר החמוד הזה, העומד לו בגשם בין גבעות וכרמים, חשבנו שההשוואה לחולון קולעת בהחלט.)



המנזר נוסד במאה ה-12 בידי הקיסר ליאופולד השלישי לבית באבנבורג, איש שעד כמה שהצלחנו להסיק - היה לו יופי של זקן, וגם יופי של חיי נישואין, כי אשתו ילדה לו 17 ילדים. שזה סבבה, כי לבעלה הראשון היא ילדה רק 11. בכל אופן, ביום נישואיהם חטפה הרוח את הטול של הרעיה הטרייה, וליאופולד נשבע להקים מנזר במקום שהטול יימצא בו. הטול נמצא כמובן, כעבור תשע שנים, בעת מסע ציד, שלם כביום שאבד, בין ענפי עץ תות. כדי לא להשאיר מקום לטעות הופיעה שם גם הבתולה הקדושה, וכך זכינו למנזר.



למגינת לבם של חבריי, בראשית העת החדשה, מלך אחר הסתער, ארכיטקטונית, על המבנה הזה, מלא כוונות טובות לשפץ ולשפר, וכך נעלמו להם רוב שרידי האופי הביניימי של אחד המנזרים העתיקים באירופה. (בתמונה אפשר לראות דוגמה של ההבדל הקל בין הסגנונות.) אבל היה אפשר למצוא אותם פה ושם, וחבריי, מומחים לימי הביניים והעת העתיקה, עשו זאת בהתלהבות רבה.



כל זה נכון במיוחד לאוצרות האמנות הבאמת-מדהימים במקום הזה: ציורים וכלי קודש שנשמרו בשלמותם מהמאה ה-12 ואילך, חדים ומבריקים כמו חדשים. כאן רואים רצף של תמונות שהקיף בעבר את המזבח. בשורה המרכזית יש אירועים מחיי ישו, ובשורות מלמעלה ולמטה יש אירועים מקבילים מן הברית הישנה, שהטרימו, לפי הנצרות, את בואו של ישו (פרה-פיגורציות).



אני חושבת שלפנינו בריאת העולם ותיבת נוח.


וזו קבורת ישו:




בין הגילויים שמצאו חן בעיניי במיוחד:

המסדרונות בלב המנזר העתיק. זה בנוי ככה: במה שהיה לב המנזר עמד גן פנימי, שנועד לסמל את גן העדן. סביבו - מסדרונות. החלונות הפונים פנימה אל הגן הם ויטראז'ים צבעוניים בדוגמה חוזרת של פרחים שמסתירים מן העין את הגן שבחוץ. אז מה שקורה בעצם, מבחינת תודעה ומרחב, הוא שנזיר העומד בחלק המרכזי של המנזר מקיף כל הזמן את גן העדן, במסדרונות צרים, ולא ממש יכול להתבונן בו כשהוא מקיף אותו; במקום פרחים אמתיים (שאמנם הוא יודע בוודאות שצומחים בגן) הוא רואה בחלון פרחים מאוירים, מעשה ידי אדם. מטפורה מרחבית יפה מאוד, בעיניי, לחיי נזיר סביב העולם הבא, ובפרט ליחסי סימן ורפרנט (או נגיד - יחסי אמונה, ממשות ודמיון) בחיים של פרישות דתית. נדמה לי.




מנורת שבעת קנים (!) בגובה של אולי 6-5 מטרים, אחד הפריטים העתיקים באוסף ונראית חדשה, עשויה כולה פיתוחי ברונזה מצופה זהב שמזכירים צמחים מטפסים, שמצויה במעין כוך שאת הכניסה שלו מאתר מגן דוד (!). המדריך הסביר לשלושת היהודים המופתעים שכל זה נועד לסמל את אילן היוחסין הארוך של ישו מישי אבי דוד והלאה, וכך גם את הקשר של הנצרות ליהדות. המדריך ניסה להדגים את הקשר הזה באמצעות שילוב מסובך של אצבעותיו. (בכלל, המדריך לא דיבר אנגלית משובחת. למעשה, הסיור נועד להיערך בגרמנית, ואנחנו - דוברי האנגלית - היינו אמורים לעבור אותו בליווי מדריכי שמע דמויי אוזניות שב"כ. מכיוון שרק שלושתנו התייצבנו לסיור, המדריך פשוט היה אמור ללוות אותנו מתחנה לתחנה, לפתוח מיני דלתות נעולות ולהגיד לנו על איזה מספר ללחוץ בכל פעם כדי לקבל את ההסבר הנכון. אבל אנחנו היינו סקרנים, וכנראה גם ידענים יותר מרוב המודרכים שלו, שלא לומר קרובים יותר לגילו, והוא שמח למתוח את האנגלית שלו עד קצה גבול היכולת כדי לענות לנו. אלא שההסבר בעניין היהודים לא כל כך סיפק אותי.)



החיות. מתברר שלא רק אני מתלהבת מייצוגים משונים של יצורים באמנות ימי הביניים; שלושתנו נהנינו מאוד למצוא כל מיני אריות, דרקונים, כלבים וציפורים, חמודים ומטרידים כאחד, בפינות של כל מיני איורים, מבנים וכתבים עתיקים. נ' וכ' הסבירו שבעשור האחרון חוקרים אוהבים לדבר על זה שבעצם, פגאניות המשיכה להתקיים באירופה לאורך כל ימי הביניים, ממש עד העת החדשה, והחיות הן השפעה פגאנית.



עוד דבר שאני מוכרחה לציין אף שלא מצא חן בעיניי כלל נמצא באגף השרידים הקדושים של אוצרות המנזר - האגף ובו מיני כלים לשימור של שרידי שלדים של קדושים, שבבים מן הצלב הקדוש וכיוצא באלה. ובכן. תדמיינו מה היה קורה אם מיכל נגרין הייתה נדרשת להפעיל את מיטב כישרונותיה הדקורטיביים כדי לקשט שלוש-ארבע... גולגולות. זה צריך לתת לכם תמונה לא רעה של העסק. הנה תמונה שמצאתי באינטרנט. תסתכלו טוב, מבעד לבד-גרביון. זו גולגולת.



בסוף היום הצטרפנו לסיור במרתפי היין, שנערך בגרמנית - הפעם בלי שום סוג של תרגום. נ' הבינה קצת, ומדי פעם זרקה לנו איזו עצם, אבל בעיקר נדדנו שם בין מרתפים וחביות ענק והשתדלנו ליהנות מן האווירה. בסוף היו טעימות בחנות המפעל. אני ונ', שהיינו מחויבות לקנות אי-אלו יינות במתנה, מצאנו את עצמנו מבולבלות מאוד,  וגם קצת שיכורות.



הייתי צריכה לבחור בקבוק יין בשביל חתונה. נעה ועופר נוסעים לחתונה של חבר בברלין, אני מכירה את החבר מפה לשם כבר כמה שנים ומחבבת אותו מאוד, גם אני אהיה בברלין באותו זמן, הוזמנתי לחתונה בעירייה ולסעודה הנלווית. מביאים יין, נו, ולמרבה המבוכה אני לא מבינה ביין בכלל. לא היה לי שום קנה מידה בדבר איכותו של היין מלבד המחיר שלו, וההבטחות בגב הבקבוקים בדבר גווני טעם של תבלינים, אגוזים ופירות לא עזרו הרבה. בסוף החלטתי לקחת משהו שהמדריך החביב מהבוקר המליץ עליו. אבל נ' הקשתה: למדריך היו משקפיים גדולים מדי, והוא חובב אמנות בארוק; האם יש לסמוך על טעמו של אדם כזה?! האם לא מוטב לקחת את היין שליד היין המומלץ, זה שכתוב עליו שזכה לאחרונה במדליה? עניתי שאני הולכת לחתונה של זוג הומואים, ושטעמו ביין של מי שהמשקפיים שלו קצת אופנתיים מדי ושמעדיף אמנות מסוגננת מדי דווקא עשוי להתאים מאוד.

אלא שבסוף הכריעו לא הכסף, לא המדליה ולא המשקפיים אלא הפקק: ליין עם המדליה היה פקק מתברג (כבר נתקלתי בזה שמוכרים ככה יין לא פושט. או לפחות, אני מקווה שהיין שהבאתי לארוחת שישי לא היה פושט...), וליין המומלץ - פקק שעם, או משהו דומה. ואני, תקראו לי ישראלית פרובינציאלית, לא מסתדר לי שמוכרים יין איכותי עם פקק מתברג ולא נעים לי להביא כזה לחתונה. חוץ מזה, המוכר הבטיח לי שהיין שבחרתי הוא יין טוב ו-
typical of the region,
והבנתי מזה שאני אמורה עכשיו להיות תיירת מבסוטה וללכת הביתה, כי הוא סוגר.

וחזרה לאמביוולנטיות: ביליתי את יומי בימי הביניים - תקופה שתעמוד, ככל הנראה, בלב התזה שלי, בעקבות מהלך חדש, ומהיר של שינוי תחום התמחות, שלא התפתח כפי שציפיתי. הייתי עסוקה מדי, כמובן, בשאלה - כמה אני בעצם יודעת על ימי הביניים? מה אני אכתוב? והשתדלתי לענות לעצמי - את אוהבת סיפורים טובים, וכאלה יימצאו לך. לא לדאוג.

אסנת





יום שישי, 13 ביולי 2012

12 ביולי: כמה הערות על וינה בסוף יום ארוך


12 ביולי 2012

טוב, היום אני אכתוב קצר: מאוחר, נמעך לי המוח מבירה ומחניק לי מעודף ישראלים. על כן, היום אני אחלוק כמה תובנות כלליות שלי לגבי העיר וינה בינתיים, במיוחד לעומת כמה ערים אחרות שאני מכירה, ובמיוחד - לעומת לונדון.

התקופה שביליתי בלונדון לפני שבע שנים לא הייתה מאושרת במיוחד, ואני לא מרבה לחשוב עליה. לכן די מפתיע אותי למצוא את עצמי משווה אותה לווינה. מתברר שגם התקופה שלי בתור עובדת זרה בשולי הכרך האדיש והיקר הזה הספיקה להשאיר לי בסיס די מוצק להשוואה בין ערים אירופיות. ייתכן שלאנשים סביבי נמאס כבר לשמוע על זה. עכשיו תשמעו אתם.

קודם כול, כפי שכבר השמעתי היום באוזני מי מכם (סליחה מירי), בווינה, כמו בלונדון, לא שמעו על מיזוג אוויר. החבר'ה הישראלים חשבו שבאירופה יהיה קר; הם לא תיארו לעצמם שבווינה יהיה להם חם הרבה יותר מבירושלים, ואפילו מבתל אביב, מהסיבה הפשוטה שבישראל מוכנים לקיץ של שלושים מעלות, ואין דבר כזה בניין ציבורי או אוטובוס בלי מיזוג אוויר. בית הארחה בלי מיזוג יפשוט את הרגל מיד. ואם, נגיד, מישהו היה חופר מערכת שלמה של תחבורה תת-קרקעית בישראל, הדבר הראשון שהוא היה עושה זה דואג שיהיה בה קריר. ואז האירופאים מוצאים את עצמם מתמודדים עם תלונות מפי החבר'ה מהמזרח התיכון על זה שחם להם. חברים, התחממות כדור הארץ לא התחילה אתמול, אתם מביישים את הפירמה.

לעומת רוב הישראלים, אני לא כל כך מזועזעת מן המצב הזה: הרי ככה בדיוק היה בלונדון בקיץ 2005, עם החלונות שלא נפתחים והשטיחים מקיר לקיר והמחנק הנורא בטיוב, וזכורה התעלפותי מחום באמצע המוזאון הבריטי. בינתיים אני מוצאת שהפתרון הוא להיות בחוץ, בצל. שלושים מעלות - לא שלושים וחמש, אבל שלושים - זה לא כל כך נורא, והאמת המצערת היא שכשחם - בחוץ בדרך כלל נעים יותר מבפנים. בחצר הפנימית של הקמפוס הראשי של אוניברסיטת וינה, למשל, יש יופי של צל עמוק וגם כיסאות נוח זוגיים שמפוזרים בדשא. 

וגם: אם לא ידעתם, אז ישראל היא מעצמת היי-טק. למה זה רלוונטי? זה רלוונטי מפני שמתברר שרשת אלחוטית בבית קפה, בית הארחה או אפילו בניין ששייך לאוניברסיטה היא עניין מובן מאליו רק במעצמות היי-טק. לווינה הכבדה וההיסטורית העניין הזה עדיין לא ממש חלחל, וגם בעניין הזה הלבנטינים מגלים שאירופה זה לא בדיוק מה שהם חשבו.  

עוד דבר שווינה נכשלת בו לעומת לונדון, וגם לעומת תל אביב, הוא חלונות ראווה. כאמור, וינה היא עיר כבדה. לפעמים, בהיותי בלונדון, חיפשתי את הצדדים הכבדים וחמורי הסבר שלה - אבל לא כל כך מצאתי, כי לונדון די קלה. זו עיר שגם המוסדות הכי כבדים שלה קורצים כל הזמן, נהנים מעצמם. יש בית מלוכה? יש גם רכילות. יש שומרים בכובעים מצחיקים? הכובעים שלהם מצחיקים. הפרסומות ברכבת התחתית צבעוניות ושנונות, לפאבים העתיקים ביותר יש שמות כמו "העורב והדלי", המוזאונים שלה כוללים אתרי הנצחה לצינוק שלה ולרוצח הסדרתי המפורסם שלה, ואלה רציניים ומכבדים את עצמם לא פחות ולא יותר מאתרי זיכרון אחרים בעיר. זו עיר שלוקחת את עצמה ברצינות רבה, אבל איכשהו עושה את זה בקלות. כל זה הולך עם אסתטיקה קטנה, קלה, לפעמים כמעט כפרית: הרבה בתים פרטיים עם גינות יפות, פארקים שנוטים להתכנס בתוך עצמם ולהציע פינות שקטות במקום מרחבים ציבוריים גדולים - ויופי של חלונות ראווה.

אני עדיין רחוקה מלהבין את וינה, אבל אפשר להגיד עליה בביטחון שני דברים: היא לא הולכת בקטנות, והיא חלשה בחלונות ראווה. סחורה - לפעמים גם סחורה מעניינת - חדישה או מיושנת - מועמדת בחלונות כפי שאנשים בעלי טעם אסתטי בינוני מעמידים רהיטים בבית: הרהיטים יפים, ברור שצריך להעמיד אותם בבית, אין הפנמה של חשיבות הסידור. זה קצת מאכזב כי אני אוהבת וינדו שופינג וזה לא המקום לזה, אבל זה גם מעניין כתופעה. הרושם שלי הוא שדברים שוקעים ומתבססים כאן לאט, ואולי לדברים קלילים ובני חלוף כמו שנינות אין הרבה סיכוי ממילא. כאמור, כל זה מרגיש מתאים למשקל של העיר: זו לא עיר של נונסנס. זו עיר של זמן רב וכוח רב; היא כבדה. 

עם זאת, וכדי לסיים בנימה חיובית, לפעמים יש הפתעות: היום הביא אותנו אחד החבר'ה ל"קונדיטוריה הכי טובה בווינה". אני לא יודעת אם היא הכי טובה באמת, אבל - אתם יודעים מה, תדמיינו ויטרינה של של עוגות שוקולוד וקצפת ודברי מתיקה כמו שאתם חולמים שיש בווינה. כזה. אולי צריך לדעת למצוא אותן.

11 ביולי: התחלות חדשות


11 ביולי 2012

אתמול לא כתבתי כי חזרתי הביתה מאוחר, ושיכורה. אז ננסה לחזור קצת אחורה ולראות מה היה.

ובכן, התחלנו ללמוד גרמנית, לפחות על הנייר, ולא לפני שעמדתי קרוב מאוד לעין סערת הנגישות הקטנה שעורר א', הבחור הישראלי שנעזר בקביים כדי ללכת: אף אחד לא ידע שיש להם תלמיד עם מגבלה. אתמול בבוקר ריכזו את כולנו באולם גדול, בירכו אותנו בגרמנית, ספרדית, אנגלית, תורכית ופולנית וקראו לכל קבוצה לצאת עם המורה שלה בנפרד וללכת לכיתות הלימוד - שמפוזרות בבניינים שונים לאורך הרחוב. ואז צצו להם הישראלים עם הבחור עם הקביים. המורה האומללה לגרמנית-בגרמנית נאלצה "לשבור דיסטנס" ולדבר אתנו באנגלית בשביל להתייחס לסיטואציה הזו, התרוצצה אנה ואנה בניסיון להבין מה לעשות ובסוף הלכה להתקשר לשירות מוניות, העלתה אותי ואת א' על מונית ואז לקחה משם את הכיתה המשתאה אל היעד.

בכיתה: שני תורכים, שתי פורטו-ריקניות, יפני, טייוואנית, שוודית מנוקבת וורודת שיער, בחור מוונצואלה, תפזורת של נערות ממזרח אירופה (סרביה, קרואטיה, פולין, רומניה, רוסיה וכנראה עוד איזו מדינה או שתיים - אולי צ'כיה?!) - שלושה ישראלים, המורה אילסה (ס' צרויה; יש הרבה מילים צרויות בשפה הזאת, וזה נחמד) והעוזר של אילסה - ארנב צעצוע ושמו לאו, שנועד ככל הנראה לספק אתנחתות קומיות ואולי גם ללמד גוף שלישי. אנחנו, הישראלים, בני עשרים ושמונה. חוץ מאתנו, הקשישים שבחבורה הם בני עשרים וארבע-חמש. הרוב בערך בני עשרים. בין המזרח-אירופיות יש שתיים שאינן 
Studentin
אלא
Schulerin
- תלמידות תיכון. אחת השאלות שלמדנו הייתה:
Sind Sie Verheiratet 
- האם את/ה נשוי/אה. המורה ניסתה כמה מהילדודעס האלה וקיבלה הרבה לאווים, ופנתה אליי בתקווה. נאלצתי לאכזב אותה.

הלימודים עצמם הם חוויה לא נוחה: המורה מדברת גרמנית כל הזמן. סקר קצר שערכתי בקרב המזרח-אירופיות חושף כי אף אחד בכיתה לא מבין יותר משלושים-ארבעים אחוז ממה שהיא אומרת, והיא אומרת די הרבה. מצד שני, התרגילים בכיתה קלים במידה דבילית. איך זה אפשרי שתרגיל בשפה זרה יהיה דבילי, אתם שואלים? ובכן, כשמתרגלים את אותן חמש-שש שאלות היכרות חמש-שש פעמים, בפעם השישית זה דבילי. כך שמצד אחד קל להחריד ומצד שני ממש קשה. יש לקוות שבסוף אני אדע קצת גרמנית.

החברים הישראלים משתדלים לעזור: אתמול לימדו אותי שני חברים חדשים מבין הישראלים מונחים שימושיים כמו "הכול חרא", "לך תזדיין" וגם "אני הומו" (את האחרון לימדה החברה, מ', את הידיד, ו', בשביל שבפעם הבאה שזונה תתחיל אתו ברחוב באנגלית קלוקלת - תהיה לו תשובה מוכנה). 

אתמול יצאנו שלושתנו לפאב. הקבוצה הישראלית כולה ניהלה תכתובת ענפה למדי בעניין יציאה בערב, עם משאים ומתנים ממושכים על מקום, שעה ומה לא. בסוף החלטנו שלושתנו פשוט לצאת למקום שסוכם ולחכות לשאר שיבואו. את המקום הציע אחד הגרמנופילים הכבדים והוותיקים שבחבורה. באורח הולם, הצעתו הייתה "מרתף וינאי מסורתי עם בירה, אוכל וינאי ואקורדיון". ובכן, אני וחבריי הגענו (יש לציין שכבר בכניסה העיר ו' ששלט בכניסה שמבשר על מסעדה וינאית "אותנטית" זה סימן שמבשר רעות) - וראינו כי רע. מקום מואר, מצועצע, עם בופה כמו בצבא או בחתונה ובו הספקתי לזהות תפוחי אדמה מטוגנים, וחבורות גדולות של אנשים בני חמישים-שישים שעושים שמח. זה קצת הזכיר, נגיד, חינגות גדולות של חבורות רוסים מבוגרות במסעדות לכבוד הנובי גוד (או לפחות איך שאני מדמיינת כאלה). ברחנו.

כאן המקום לציין שהמרתף האותנטי היה ממש בלב העיר, והזמן היה זמן דמדומים יפהפה מהסוג שמקבלים פה אחרי יום מהביל שבסופו מבול קטן. אם תסתכלו פעם על מפת הרכבת התחתית של וינה, בדרך כלל רואים מין ספירלה קלה של קווי רכבת שבמרכזם תחנת סטפנזפלאץ, שמסומנת במין קישוט, יחיד בשרטוט הענייני הזה: טירה גדולה. ובכן, מתברר שכשיוצאים מהרכבת התחתית בתחנת סטפנזפלאץ, מתנגשים חזיתית בטירה גדולה. גדולה מאוד. (ליתר דיוק: הקתדרלה המרכזית של וינה.) לדעתי, גרם המדרגות הנעות המסוים שמוביל אל מפלס הרחוב בנקודה המסוימת הזו מסכן את הציבור, כי האדם הסביר מגיע לראש המדרגות הנעות, לנקודה שבה צריך לצעוד קדימה ולאפשר לאחרים לעבור, ונשתל על המקום.

אז בסביבה היפה הזו מיהרנו למצוא מקום שהיה יותר לטעמנו, פאב רחב ידיים שהקירות שלו מכוסים פוסטרים של הופעות ואירועי תרבות. למי מקוראיי שמכיר את הפאבים התקליט והסירה בירושלים - תדמיינו את סוג המקום שהחבר'ה האלה היו פותחים באירופה, ו/או אם היה להם כסף להחזיק בערך פי חמש מקום. התפריט היה כולו בגרמנית, וגם המלצר היה כולו בגרמנית. הזמנו יין הבית - עסק קטן, חמוד וממזרי. בהמשך הצטרפו אלינו כמה עריקים מהמרתף האותנטי, שכנראה לא התרשמו ממנו יותר מאתנו. באיזשהו שלב - אולי כשהצטברה ליד השולחן הקטן שלנו מסה קריטית של בחורות יפות - פנו אלינו שלושה דנים מסוקסים מהשולחן הסמוך, ונהיה שמח. הם בווינה ליום אחד, בדרכם לחבר בסרביה. אחד מהם לומד ספרות ושאל אותנו אילו סופרים עבריים לקרוא. שאלנו אותו מה הוא אוהב והוא אמר תומאס מאן וקפקא, אז אמרנו לו לקרוא את עגנון. בחור אחר אמר שבדנמרק נורא משעמם ושדנים מתרחקים מדנים אחרים בחו"ל. אמרתי לו שבישראל אנחנו תמיד אומרים שבסקנדינביה כותבים בעיתון רק על מזג האוויר ושאנחנו מאוד מקנאים, ושישראלים נדבקים אחד לשני נורא. הוא אמר שזה בטח מפני שכולם תמיד רדפו אותנו. נאלצתי להסכים. בשלב מעט שיכור יותר של העניינים, יצא אחד הדנים לרחוב עם אחת הישראליות והיא ניסתה ללמד אותו לרקוד סלסה. זה היה פחות או יותר השלב שבו רובנו החלטנו שהגיע הזמן לחזור הביתה.

הבוקר קמתי עם הנגאובר. העברתי את שעות הלימודים, אכלתי צהריים, הסתובבתי קצת, הבנתי שעכשיו הגיע הזמן לישון. חזרתי לדירה. ישנתי יותר מדי והתעוררתי עצבנית - ואו-אז הופיעה סוף-סוף השותפה האובדת. מולי מאוסטרליה. חזרה זה עתה משבועיים באיטליה. היא חביבה מאוד, הבטיחה להוריש לי כל מיני רכוש שימושי כשתעזוב בעוד יומיים וללמד אותי להשתמש במכונת הכביסה בבניין. הבחורה לומדת ארכיטקטורה, הייתה פחות או יותר בכל העולם ויש לה חברים בכל מקום ועושה רושם שפחות או יותר קרה לה הכול. היא בת עשרים.

אחר כך יצאתי לקניות - עדיין עצבנית ומרגישה מבוזבזת - וכשחזרתי פגשתי את ו'. בחור נחמד ורגוע מאוד. אמרתי שאני לא מצליחה להשיג כל מיני דברים שאני רוצה לקנות והוא הציע שנלך לטייל לאזור היהודי הסמוך. הוא שומר כשרות, וכבר סקר את השטח הזה. הלכנו. לאט לאט. לא היו שיאים גדולים בדרך, אבל הבחור עושה רושם של מי שיודע ליהנות גם מדברים קטנים. בין שיאי הטיול: חנויות פיצ'יפקעס ואנטיקות שמדברים בהן עברית, כולל מוצרים עם תמונות של הרב עובדיה (ו': "חשבת שברחת מזה?"), שוק הכרמל המקומי (קרמליטנשטראסהמארקט) בשלבי סגירה ונוף אל עבר מבצר נאצי בקצה העיר. עסק באמת מפחיד, לא דומה לשום מבנה צבאי שראיתי: גוש אדיר ממדים עם מעין כתר בטון בחלקו העליון, וכל זה בין הבניינים השלווים של פרברי וינה ובין הגבעות המיוערות שברקע. ו' הסביר שבעיקרון הרסו את כל המבנים מהתקופה הנאצית, אבל פחדו לפוצץ את המבצר הזה מחשש לפגוע בבתי המגורים הסמוכים. סיפרתי לו על הבניין בקריית המחקר במחוז פרדריק במרילנד שעומד כבר עשרות שנים מלא בטון כי פעם שפכו שם צלחת מעבדה של אנתרקס. הוא אמר שזה מפחיד.

אחר כך הגענו לחניון אופניים בסגנון תל-אופן, והוא אמר שכדאי לי לעשות מנוי כי זה בחינם וזה נורא כיף. האמת - יש כאן תרבות מפותחת מאוד של שבילי אופניים. ואז אמרתי - אולי באמת אני אקח אופניים לפארק פה ליד בהזדמנות. הוא אמר - בואי עכשיו. סיפרתי כבר שאני גרה מול לונה פארק; מעבר ללונה פארק יש פארק עצום של חורשות ומדשאות שמגיע, כנראה, עד הדנובה. עוד לא ביקרתי בו. לקחנו אופניים ונסענו. הפארק הזה כלב ליד ההאמסטד הית' בלונדון, אבל בכל זאת פארק. נסענו ונסענו בדרך רחבה מאוד לצד הולכי רגל, ג'וגרים, מחליקים על גלגליות וגם כרכרה או שתיים. אין חוקי תנועה מעבר להתחשבות בסיסית. נסענו ונסענו ונסענו, ובאיזשהו שלב הסתובבנו כי די, אבל הדרך עוד המשיכה. ניסינו להקפיץ אבנים בהסתעפות קטנה של הנחל, אבל לא הצלחנו. באיזשהו שלב התחיל קצת לטפטף, ו-ו' לימד אותי את הברכה שאומרים על קשת בענן, אבל עכשיו אני לא זוכרת. היה יום טוב.

9 ביולי: פדיחה מצערת, וגם כל מיני חיות


9 ביולי 2012

שוב שלום! נראה לי שנחמד לי לכתוב יומן מסע, והרעיון שיש לזה קהל חי מדרבן אותי. אבל אתם לא באמת חייבים לקרוא כל יום, כי זה קצת טרחני. נשמע בסדר?

אז נתחיל מהחלק הכואב: הפצתי היום עצה רעה. הלכנו כולנו להירשם לקורסים ולעבור בחינה בגרמנית, ומכיוון שאין לי גרמנית ולא היה מה לבחון, שוחררתי משם במהירות שיא וניצלתי את הזמן כדי להירשם בעירייה (כל זר ששוהה באוסטריה יותר משלושה ימים חייב להירשם בעירייה) והבטחתי לחבריי הנבחנים, שנשארו לחכות שם בסדרה של תורים אין-סופיים, שאספר להם איך זה עובד העסק הזה. זאת לנוכח העובדה שהבוקר הרגשנו די אבודים, ולא הבנו למה אף אחד לא ממש מסביר לנו מה אמור לקרות, והייתה נטייה כללית לשתף מידע.

אחרי שנרשמתי בעירייה חשבתי: הרי לא החכמתי באופן יוצא מגדר הרגיל מעבר למה שהחבר'ה כבר בעצם יודעים; ובכל זאת, הבטחתי לכתוב, ואולי זה באמת יועיל למישהו. כתבתי לכל רשימת התפוצה לאיזו כתובת הלכתי ואיך מגיעים, והעתקתי את שעות הפתיחה מן הדף שכולנו קיבלנו אגב הסתייגות מיכולתי להבין גרמנית כתובה. חשבתי: עדיף לשתף במידע מאשר לא לשתף.  לא יפה לא לשתף, והרי גם קצת הבטחתי.

חזרתי מיום של הסתובבות לבדי (על כך בהמשך) ומצאתי הודעה: את כתבת שסוגרים בשלוש וחצי, ולכמה מאתנו שהגענו לשם היום התברר שכבר סגרו באחת.
שיט.
שלחתי לכולם התנצלות. אחלה התחלה. (כתוב שלוש וחצי. נשבעת. מספרים אני יודעת לקרוא בכל השפות.)

הלכתי לגן החיות העירוני.

האמת, הגעתי לשם עייפה. משהו התקלקל בסנדלים שלי - אני חושדת שנינג'ה חיבלה בהם - והם נעשו לא כל כך נוחים. כך שבילוי שמבוסס על הסתובבות ברגל לא היה רעיון מוצלח כל כך. ובכל זאת פגשתי כמה חיות נחמדות מאוד.

למשל, פגשתי אריות ים. אלה חיות חמודות ביותר ועם זאת קצת חייזריות, כי העיניים שלהן הן לא בדיוק בצדי הראש ולא בדיוק בפרונט, כך שהם קצת פוזלים אליך כל הזמן. כשהם פתאום מרימים את הצוואר הארוך שלהם מהמים ומתבוננים בך בהטיית ראש, זה חמוד אבל גם טיפה מבהיל. מה שהורס קצת את האפקט זה הנטייה שלהם להתנשם בכבדות בכל פעם שהם עולים על פני המים: הומפף, הומפף, הומפף. לעומתם ההיפופוטם הוא כליל האלגנטיות: הוא מוציא מן המים בשלווה גמורה את עיניו, אוזניו ונחיריו הפריסקופיים ונושף מעדנות. לפעמים הוא אפילו מוותר על הנחיריים ומוציא רק עיניים ואוזניים, כאומר: העניין הגס הזה של נשימה - ברייה עדינה באמת לא צריכה להגזים בו.

פגשתי גם דובת נמלים. זאת חיה שיש לה מצד אחד מטאטא רחובות ענק ומן הצד השני חוטם דק וגששני שהיא שולחת לפניה לכל עבר. הגור של דובת הנמלים רוכב על הגב שלה "שק קמח", קצת מעל מטאטא הרחובות. בתנוחה הזו הם גם ישנים, אבל על הצד. זה מתוק ביותר.

פגשתי גם ציפור שנקראת סריימה אדומת רגליים. זו ציפור בגובה חצי מטר בערך שאלוהים חנן אותה בציצית אפורה, מדובללת וטיפשית בין העיניים לנחיריים ובהבעת יגון שממש חורגת מגבולות המקור שלה, ואם היה לה עניין שילהקו אותה בתפקיד מלווליו ב"הלילה השנים עשר" היא הייתה מתקבלת בלי בעיות. עד כאן גן החיות.

האוסטרים מצטיירים בינתיים כעם סבלני מאוד כלפי השטויות והגסויות של זרים. למשל - בתחנת הרכבת התחתית יש רשימה של כללי התנהגות (אסור להשתולל, אסור לקבץ נדבות, אסור להשליך אשפה וכו') שקודם לה הסבר אפולוגטי כמעט על כך שהרכבת נועדה לשרת את כולם, ושכאן - כמו בעוד מצבים רבים בחיים - צריך שיהיו כללים מסוימים. בגן החיות נוסחו כללי ההתנהגות באורך רוח דומה. סבלנות אדיבה מעין זו אפיינה גם את הפקידות במרכז ללימודי גרמנית, שתלמידים שונים ומשונים, לא-אוסטרים, שלא הייתה להם סבלנות לעמוד בתורים ולהיבחן הלאו אותן בשאלות שנועדו בעצם לאפשר להם להירשם, איכשהו, בלי מבחן. (אני פשוט אמרתי - אני לא יודעת גרמנית, רמה A1/1 בבקשה...) עושה רושם אפוא שאוסטריה זו ארץ טובה להיות בה נודניק.

לילה טוב
אסנת