12 ביולי 2012
טוב, היום אני אכתוב קצר: מאוחר, נמעך לי המוח מבירה ומחניק לי מעודף ישראלים. על כן, היום אני אחלוק כמה תובנות כלליות שלי לגבי העיר וינה בינתיים, במיוחד לעומת כמה ערים אחרות שאני מכירה, ובמיוחד - לעומת לונדון.
התקופה שביליתי בלונדון לפני שבע שנים לא הייתה מאושרת במיוחד, ואני לא מרבה לחשוב עליה. לכן די מפתיע אותי למצוא את עצמי משווה אותה לווינה. מתברר שגם התקופה שלי בתור עובדת זרה בשולי הכרך האדיש והיקר הזה הספיקה להשאיר לי בסיס די מוצק להשוואה בין ערים אירופיות. ייתכן שלאנשים סביבי נמאס כבר לשמוע על זה. עכשיו תשמעו אתם.
קודם כול, כפי שכבר השמעתי היום באוזני מי מכם (סליחה מירי), בווינה, כמו בלונדון, לא שמעו על מיזוג אוויר. החבר'ה הישראלים חשבו שבאירופה יהיה קר; הם לא תיארו לעצמם שבווינה יהיה להם חם הרבה יותר מבירושלים, ואפילו מבתל אביב, מהסיבה הפשוטה שבישראל מוכנים לקיץ של שלושים מעלות, ואין דבר כזה בניין ציבורי או אוטובוס בלי מיזוג אוויר. בית הארחה בלי מיזוג יפשוט את הרגל מיד. ואם, נגיד, מישהו היה חופר מערכת שלמה של תחבורה תת-קרקעית בישראל, הדבר הראשון שהוא היה עושה זה דואג שיהיה בה קריר. ואז האירופאים מוצאים את עצמם מתמודדים עם תלונות מפי החבר'ה מהמזרח התיכון על זה שחם להם. חברים, התחממות כדור הארץ לא התחילה אתמול, אתם מביישים את הפירמה.
לעומת רוב הישראלים, אני לא כל כך מזועזעת מן המצב הזה: הרי ככה בדיוק היה בלונדון בקיץ 2005, עם החלונות שלא נפתחים והשטיחים מקיר לקיר והמחנק הנורא בטיוב, וזכורה התעלפותי מחום באמצע המוזאון הבריטי. בינתיים אני מוצאת שהפתרון הוא להיות בחוץ, בצל. שלושים מעלות - לא שלושים וחמש, אבל שלושים - זה לא כל כך נורא, והאמת המצערת היא שכשחם - בחוץ בדרך כלל נעים יותר מבפנים. בחצר הפנימית של הקמפוס הראשי של אוניברסיטת וינה, למשל, יש יופי של צל עמוק וגם כיסאות נוח זוגיים שמפוזרים בדשא.
וגם: אם לא ידעתם, אז ישראל היא מעצמת היי-טק. למה זה רלוונטי? זה רלוונטי מפני שמתברר שרשת אלחוטית בבית קפה, בית הארחה או אפילו בניין ששייך לאוניברסיטה היא עניין מובן מאליו רק במעצמות היי-טק. לווינה הכבדה וההיסטורית העניין הזה עדיין לא ממש חלחל, וגם בעניין הזה הלבנטינים מגלים שאירופה זה לא בדיוק מה שהם חשבו.
עוד דבר שווינה נכשלת בו לעומת לונדון, וגם לעומת תל אביב, הוא חלונות ראווה. כאמור, וינה היא עיר כבדה. לפעמים, בהיותי בלונדון, חיפשתי את הצדדים הכבדים וחמורי הסבר שלה - אבל לא כל כך מצאתי, כי לונדון די קלה. זו עיר שגם המוסדות הכי כבדים שלה קורצים כל הזמן, נהנים מעצמם. יש בית מלוכה? יש גם רכילות. יש שומרים בכובעים מצחיקים? הכובעים שלהם מצחיקים. הפרסומות ברכבת התחתית צבעוניות ושנונות, לפאבים העתיקים ביותר יש שמות כמו "העורב והדלי", המוזאונים שלה כוללים אתרי הנצחה לצינוק שלה ולרוצח הסדרתי המפורסם שלה, ואלה רציניים ומכבדים את עצמם לא פחות ולא יותר מאתרי זיכרון אחרים בעיר. זו עיר שלוקחת את עצמה ברצינות רבה, אבל איכשהו עושה את זה בקלות. כל זה הולך עם אסתטיקה קטנה, קלה, לפעמים כמעט כפרית: הרבה בתים פרטיים עם גינות יפות, פארקים שנוטים להתכנס בתוך עצמם ולהציע פינות שקטות במקום מרחבים ציבוריים גדולים - ויופי של חלונות ראווה.
אני עדיין רחוקה מלהבין את וינה, אבל אפשר להגיד עליה בביטחון שני דברים: היא לא הולכת בקטנות, והיא חלשה בחלונות ראווה. סחורה - לפעמים גם סחורה מעניינת - חדישה או מיושנת - מועמדת בחלונות כפי שאנשים בעלי טעם אסתטי בינוני מעמידים רהיטים בבית: הרהיטים יפים, ברור שצריך להעמיד אותם בבית, אין הפנמה של חשיבות הסידור. זה קצת מאכזב כי אני אוהבת וינדו שופינג וזה לא המקום לזה, אבל זה גם מעניין כתופעה. הרושם שלי הוא שדברים שוקעים ומתבססים כאן לאט, ואולי לדברים קלילים ובני חלוף כמו שנינות אין הרבה סיכוי ממילא. כאמור, כל זה מרגיש מתאים למשקל של העיר: זו לא עיר של נונסנס. זו עיר של זמן רב וכוח רב; היא כבדה.
עם זאת, וכדי לסיים בנימה חיובית, לפעמים יש הפתעות: היום הביא אותנו אחד החבר'ה ל"קונדיטוריה הכי טובה בווינה". אני לא יודעת אם היא הכי טובה באמת, אבל - אתם יודעים מה, תדמיינו ויטרינה של של עוגות שוקולוד וקצפת ודברי מתיקה כמו שאתם חולמים שיש בווינה. כזה. אולי צריך לדעת למצוא אותן.
תתחדשי :) כיף גדול לקרוא!
השבמחק