30 באוגוסט: עוד כמה דברים בווינה, או: ניסיון קדחתני ליהנות

אתמול היה המבחן של קורס אוגוסט, והיה זוועה של מבחן. המבחן הקודם, ביולי, היה קל. הוא נגע בסופו של דבר בעיקר בדברים היסודיים ביותר שלמדנו, ובעיקר בדברים שלמדנו בשבועיים הראשונים של הקורס. בדיעבד, התכוננו הרבה מעבר לדרוש. כל הלמידה מהניסיון והסקת המסקנות מן ההתנסות הזאת התבררו, בדיעבד, כחסרי תועלת ואף מזיקים: המבחן הזה היה על כל החומר ונגע לכל הכללים ולכל המיומנויות. בקיצור, בשביל לעבור את המבחן הזה היינו אמורים לדעת קצת גרמנית. לשם הבהרה - עשיתי את כל שיעורי הבית (טוב, עשיתי בערך 90% משיעורי הבית), נכחתי כמעט בכל השיעורים והתכוננתי למבחן במשך יומיים. היה מדכדך.

הייתה לי כל כוונה להתגבר על הדכדוך, שהרי הבטחתי לעצמי שמיום רביעי בצהריים - אני עושה כיף בווינה. אז חזרתי הביתה, אכלתי משהו, ישבתי מול המחשב ומול הרבה יותר מדי אפשרויות של דברים שנראו לי, ממרחק, כמו דרכים מצוינות להעביר את היום - ולא רציתי לעשות כלום חוץ מלישון.

הלכתי לישון.

קמתי מבולבלת. לא ידעתי אם אני רוצה ללכת לשווקי יד שנייה קיקיוניים ("מחתרתיים"), לארמון שונברון או לבית הפרפרים. הצטערתי שלא קבעתי עם אף אחד, ובה בעת לא הייתה לי סבלנות לאף אחד. זה מאוד מתסכל, לעשות כיף בווינה. לבשתי משהו ויצאתי.

(א) בית הפרפרים

פעלתי על פי ברירת מחדל ידועה שלי: כשיש ספק - לכי על חיות. חיות זה בדרך כלל עסק משמח מאוד. בית הפרפרים הוא חלק מהקומפלקס של ארמון הופבורג. הוא לא גדול. מדובר בבית זכוכית חם-חם-חם (והיום עצמו היה חם) ובו ג'ונגל קטן. בג'ונגל יש פרפרים. הם לא מקיפים אותך מכל עבר; צריך קצת סבלנות. צריך להתבונן בסבלנות בצמחייה, שהיא לפעמים מפותלת, מסתורית ומבהילה לא פחות מהחרקים הגדולים שמסתתרים בה.

כן, בהלה זה נכון. יש שם לפחות זן אחד של פרפרים שבכנפיים פרושות - גודלם כגודל כף היד שלי. כל הפרפרים נראים שיכורים לגמרי, כאילו הלעיטו אותם בפירות ובדבש, והם איטיים, מבולבלים ומטומטמים מאוד. אחד עף עליי. גדול כזה, בזיגזג, כמו נהג על וודקה. קפצתי ביבבה כמו שבחורה אמתית קופצת מפני חרק מעופף גדול. משונה, בהתחשב בעובדה שבאתי לבית של הברנש הזה כדי לפגוש אותו.

אלה הפרפרים הגדולים.

בסיכומו של דבר היה נחמד, אבל האמת היא שבמקסיקו ו/או בארצות הברית ראיתי פרפרים יפים יותר. בחוץ מצאתי את ו', שציין באותו יום את יום הולדתו, בחברת שניים מידידיו. ישבתי אתם כמה דקות וניסיתי לחשוב מה לעשות הלאה, כי תכננתי ללכת לשונברון אבל בסתר לבי לא נורא רציתי ללכת. התייעצתי אתם קצת, והם אישרו לי שגני השונברון הם לא בדיוק מה שאני צריכה כרגע בשביל הנשמה שלי: הם מסותתים מדי, צרפתיים מדי. (כך הם אמרו; אני כנראה כבר לא אדע מכלי ראשון, בסיבוב הזה.) הם הציעו לי, בעצם, להצטרף אליהם למסיבה, אבל הרגשתי מדוכדכת ומבולבלת מכדי לבלות את יום הכיף שלי בחברת אנשים. אני די בטוחה שהתהגתי לפחות קצת משונה. אחר כך הלכתי משם ולא ידעתי מה לעשות, וחשבתי שאני מדוכדכת ומבולבלת מכדי לבלות את יום הכיף שלי לבד, וחבל שלא הלכתי אתם. חוץ מזה, בטח התנהגתי לא יפה.

(ב) בונקריי

בדיוק אז התקשרה מ', שתהתה גם היא מה היא רוצה לעשות עם שארית היום. החלטנו ללכת לגן Augarten. זה גן בסביבות Taborstrasse, כלומר באזור היהודי פחות-או-יותר של העיר, באמצע הדרך בין מרכז העיר למעונות שלנו.  לא הכרנו אותו, אבל המליצו לי על מעין Biergarten מקומי ושמו Bunkerei (בּוּנְקֵרָיי) שנמצא בסביבה.

כמה מילים על הרובעים של וינה שמקיפים את מרכז העיר: הם זוהרים פחות, שקטים יותר ומתאפיינים, במיטבם, בצבעוניות רכה וצ'יקמוק מלבב. אלה לא ממתקים מרוכזים כמו השכונות המג-ניבות של ברלין, אלא משהו מתון יותר שמצריך, כך נדמה לי, תשומת לב רבה יותר וטעם נרכש. אני בודקת אותם בשבועות האחרונים, וככל שהזמן עובר אני מחבבת אותם יותר ויותר. מקומות כמו Brot und Spiele וקפה פיל, שצוינו כאן לטובה, צצים בשכונות האלה, וגם גנים קהילתיים קטנים וכנסיות מפתיעות ביופיין. אבל לעומת הפצצת החושים במרכז העיר - כאן צריך לאט לאט, צריך להתרגל לקטנות.

הגן הוא גדול, ומגוון סוגי הגינון בו היה נחמד ומבלבל כאחד: לא כל כך הבנתי איזה מין מקום זה (קצת כמו בפעם הראשונה ששומעים אלבום של להקה שלא מכירים ולא מבינים עדיין). כשנכנסנו ראינו גן מתוכנן ומסודר עם מדשאות גאומטריות ופרחים שעומדים דום - לפחות, עד כמה שחוטמיות יכולות לעמוד דום. חלק מהזמן הלכנו בשדרות ארוכות וישרות, בין עצים. בקצה הגן יש מדשאות ועצים, ווינאים עייפים שרועים שם בחום אחר הצהריים. כמה מהם תלו ערסלים בין העצים. בפינה אחת בגן ראינו ברכת שחייה יפה מאוד לילדים, עם כמה מפלסים וגם גשר. לפעמים עברנו ליד מובלעות של חורש טבעי. לא הבנו איפה הבונקריי, עד שמ' אמרה: תשמעי, הוא בטח ליד הבונקר.

זה היה היגיון צרוף.

קשה להתעלם מהבונקר. הוא כבר נזכר פה, באחד הפוסטים הראשונים: מבצר נאצי די מפחיד שראיתי בעבר באופק. כעת הסתובבנו, למעשה, למרגלותיו. אליה הסבירה לי היום שהמבנים האלה, שנקראים Nazi Flak towers, שימשו ליירוט מטוסי אויב בעת פשיטות אוויריות. אגב, יש אחד ממש באמצע העיר, לא רחוק מקפה פיל, שמשמש קיר טיפוס ואקווריום עירוני.

הבונקריי - בעברית היינו בוודאי קוראים לו "הבונקרייה". מקום שמגיש נקניקיות, בירה, נקניקים, יין ואולי גם קצת שניצלים או צלעות. זאת מין בודק'ה בחצר עם הרבה שולחנות וכמה חוטים של נורות צבעוניות, ליד חומת הגן. נעים מאוד. עוד המלצה טובה. ישבנו שם איזה שעתיים ודיברנו על השואה. בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושבת שואה עם נרגילה, וגו'. מה לעשות.

(ג) Lady Gaga Gegangen

ביום שני, נגיד לפני שבועיים, המורה לגרמנית שאל כל אחד מה הוא עשה בסוף השבוע. הראשון שנשאל היה אינדרה, בחור אינדונזי אינטליגנטי למדי בן 31, והוא גם סיפק את התשובה המעניינת ביותר: הוא היה בהופעה של ליידי גאגא. המורה שאל איך היה; היה נהדר. וכמה עלה? 115 יורו. ככה משלמים על הופעה של ליידי גאגא. המורה, שרצה שנתרגל שיחה בגרמנית, ובפרט - שימוש בלשון עבר, פיתח את סיפורו של אינדרה לכדי דיאלוג שכולנו למדנו לאט-לאט ותרגלנו במשך שעה לפחות. זה הלך ככה:

Q: Was hast du denn am Wochende Gemacht?
A: Am Wochende, Da bin ich zum Konzert von Lady Gaga gegangen
Q: Ein Konzert von Lady Gaga? Wow! Und hat es dir gefallen?
A: Ja, sie hat toll Gesungen!
Q: Ah. und wie viel hat eine Karte gekostet?
A: 115 Euro. Das ist normal als Konzert von Lady Gaga.

(ושוב סליחה על השגיאות בגרמנית.)
ובכן, כולנו מסתובבים עד היום ולא מסוגלים להגיד את המילה המצחיקה Gegangen (הלך/תי) בלי הצירוף המלא Lady Gaga gegangen.

אז אתמול בערב עשינו ליידי גאגא גגנגן.

קבענו, כמה חבר'ה מהקורס, ללכת לשבת על בירה ב-Museums Quartier. ה-MQ  הוא אזור תחום בין כמה מהמוזאונים החשובים של וינה. במתחם יש כמה וכמה פאבים, וחוץ מזה יש כל מיני ספסלי חוצות נחמדים; בכלל, בווינה מסתובבים מין ספסלי ענק כאלה. מדובר בצורות פלסטיק משונות למדי בגודל של בהמת משא טיבטית, שמה שטוב בהן הוא שחבורה של אנשים יכולים לשבת או להשתרע על אחת כזו במגוון נוח של תנוחות. מתחם ה-MQ עמוס צעירים בלילה. הרבה מהם יושבים על מיני ספסלים עם בירות שהביאו מהבית, ולא בפאבים עצמם. זה נחמד מאוד.

אני וחברה ישראלית, ש', תלמידה לתולדות האמנות, הגענו ומצאנו שם את אינדרה, וכן את החברים מפולין, תורכיה, ספרד ופרו. הם סיפרו שיש בירות חינם בתצוגת אופנה סמוכה, ושצריך להיכנס, להיראות קשורים לאירוע, להסתובב שם כמה דקות, לקחת פחית בירה מהשולחן ולצאת משם. הלכנו לגנוב בירה.הנאומים בדיוק הסתיימו; בחלל הסתובבו המון היפסטרים לבושים לעילא ועל השולחן היו בירות של אוטקרינגר, מבשלה מקומית מוכרת, אלא שהן באו במהדורה מוגבלת בצבע שחור שנקראה "אוטרוקר". נו, באמת.

אלא שהתצוגה הייתה ממש מעניינת. חבל שלא הצלחתי להבין אילו אנשים או מוסדות אחראים לה. היו בה תלבושות שמוזרם בהן דופק והכפלים שלהן גדלים או מצטמקים למגע אדם קרוב; תלבושות שמחשמלות את הלובשת אותן כשהיא משקרת; תלבושות שמאירות כשהפפראצי מצלם אותן; תלבושות שמשמיעות מנגינות לפי קרבה ומגע; ועוד ועוד רעיונות שקשורים לגוף, רגש, מגע וזיכרון. זוכרים את תערוכת האופנה מהמוזאון לאמנות מודרנית? תצוגת האופנה הזאת הייתה הרבה, הרבה יותר מעניינת. וגם נראתה בפירוש כמו המלתחה של ליידי גאגא. אני, ש' ואינדרה הסתובבנו שם מהופנטים.

שאר החבר'ה, גברים מהסוג שאוהב בירה ובשר, חיכו לנו בחוץ, קצת מבואסים על הטיפ שהם נתנו לנו; הם סיננו אחד לשני "אמרנו לכם שהן יאהבו את התצוגה הזאת!" אבל בהמשך הערב הצטרפו עוד כל מיני חברים, בעיקר ילדודעס שלמדו אתי בקורס הקודם, וכולם נשלחו להרים בירות היפסטריות. הם לא התעכבו; הבירה עניינה אותם הרבה יותר מהתצוגה, לרווחת הכלל.

אבל באמת, היה נחמד. למדתי להגיד "לחיים" בתורכית (אמרו לי שיש לי אחלה מבטא) ובספרדית (בספרדית זה כלל "מי שלא שותה עד הסוף אמא שלו זונה"). הפולני, שלא מדבר מילה אנגלית, פיצה על כך בנגינה במפוחית. קשקשנו על שטויות ושתינו המון בירה של היפסטרים. אפילו שתי בנות העשרים המטופשות שהסתובבו אתנו, שחוץ מלקפוץ מעלה-מטה ולצעוק לכל הבנים בסביבה "סקס! סקס!!!" - עשו פחות או יותר הכול (ובעצם יש מצב שהן עשו גם את זה) - לא הצליחו לקלקל לי יותר מדי. אמנם באיזשהו שלב הסתכלתי עליהן וסיננתי לחברים לידי "Ich bin neun und zwanzig yahr alt!" - וגם זה התקבל בהבנה. אפילו הצלחתי לקשור שיחה קצרה עם אחת מהן; היא השמיעה בסמרט-פון את השיר "Shut up and sleep with me", ואמרתי לה: תגידי, מאיפה לעזאזל את מכירה את השיר הזה, הוא היה להיט כשאני הייתי בת 12. היא הסבירה לי איפה היא נתקלה בו, והייתה סקרנית מאוד לדעת אם אני מכירה גם את השיר Let's talk about sex baby (אמרתי לה שאני חושבת שזה יצא כשהייתי בת 10). יש לומר שהבנים סבלו מחברתן של הבנות האלה פחות משסבלתי אני; ועל כך עליי לחזור ולומר את שכבר אמרתי (ואמרה גם אווה): Die meistens Manner sind primitiv. אבל תכלס הם גם די נחמדים, אז שיהיה להם לבריאות.

כך שבסוף היה יום נחמד.

אגב, במבחן אני חושבת שהצלחתי בערך 80%. לא נורא.

26 באוגוסט: אירועי יום ההולדת

(א) לחם ושעשועים

במוצאי שבת, ערב יום ההולדת שלי, הזמנתי את חברתי נ' לערב בפאב Brot und Spiele, ובעברית - לחם ושעשועים (=המינימום שרומא סיפקה לאזרחים שלה, רק ששם "שעשועים" היו כרוכים בגלדיאטורים וחיות טרף). ברוט אונד שפילה הוא פאב שתפריט משחקי הקופסה שלו נרחב מתפריט המשקאות שלו. אפשר בדרך כלל למצוא שם חבורות של גיקים שוקדות על לוחות מתוחכמים של משחקי אסטרטגיה ופנטזיה. אני ונ' שיחקנו שבץ-נא, בגרמנית. נעזרנו במילון, אבל זה היה מילון גרמני-גרמני, ולכן לפעמים לא ידענו מה המילים שאנחנו כותבות, ולעתים קרובות יותר הידרדרנו למילים כמו "tee"' "herr" ואפילו "da" ו-"ja". צריך לומר שקשה מאוד לשחק שבץ-נא בגרמנית, כי זאת שפה עם צורות מסוימות מאוד ולא מעט אותיות שבקושי משתמשים בהן, וכמובן - צריך אותיות תנועה על כל צעד ושעל, ואין הרבה כאלה במשחק. באיזשהו שלב התיישב לידנו אחד העובדים, הציץ בלוח ועשה פרצוף של "ווט דה פאק". אמרנו לו שאנחנו לא באמת יודעות גרמנית. הוא סיפר שזאת המשמרת הראשונה שלו, אז לימדנו אותו את המילה העברית "תתחדש" (אין מילה כזאת לא באנגלית ולא בגרמנית), וגם כתבנו לו על פתק. היה ממש כיף; נ' אמרה שהזמן עובר אחרת, והאינטראקציה עובדת אחרת, כשמשחקים משחקים. היא צודקת. ישבנו שם שלוש-ארבע שעות.

(ב) היום הגדול

ירד גשם. כפי שכבר כתבתי בפייסבוק, התקשיתי להחזיק בראש גם את המחשבה שזה יום ההולדת שלי, וגם את המחשבה שיורד גשם. לא קרה לי עדיין.

עבדתי רוב היום. הלכתי לשבת בבית קפה שהומלץ לי (Schoene Perle), לא רחוק מהשכונה שאני גרה בה. זה בית אוכל די גדול, ויש בו, ביום ראשון בבוקר לפחות, רעש אימים. כל כמה זמן נשמעה צווחה רמה של ילד. לפעמים בעברית. הזמנתי צלחת מתאבנים וקיבלתי צלחת ובה עדשים, קארי, גבינת עזים, עלי גפן ממולאים, חומוס (משימורים, אני חושבת), פלפלים קלויים וג'בטה בכפיפה אחת. רוב המרכיבים של הדבר הזה היו טובים, אבל זה לא היה מה שציפיתי לקבל, ולא הבנתי איזה פריט בחר הבחור שלידי, שזכה לקבל ביצי עין יפות מראה (אמנם עם שלוליות פירה), ולמה אני לא קיבלתי כזה. עם זאת, מכיוון שהבטחתי לעצמי לעבוד - עבדתי בשצף-קצף, והמשכתי משם לסניף של רשת Aida. נדמה לי שכבר הזכרתי את איידה. זאת רשת קונדיטוריה די זולה שמגישה יופי של עוגות. תפסתי פינה שקטה ליד החלון וצפיתי במכוניות, אופניים, רכבות קלות ואנשים מתרוצצים בגשם בצומת Praterstern הגדול, הפרברי-משהו. בשולחן מולי התיישבו הורים צעירים, אולי בכלל דודים - לבחור היו קוקו ועגילים - עם ארבעה-חמישה ילדים שמחים למדי, וכל החבורה הזמינה שוקו עם קצפת. הייתי מרוצה מהם.

(ג) התירוץ

הכנתי שיעורי בית. אנחנו לומדים בכיתה סיפור בהמשכים ושמו Eva Geht Durch Wien. זה סיפור על סטודנטית צעירה שמגיעה מהכפר ללמוד בווינה, ועל הרפתקאותיה הרומנטיות. חמוד מאוד, לא בדיוק קורקטי, כתוב בגרמנית פשוטה מאוד וכולל פנינים כגון "Die meisten Manner sind Primitiv" (רוב הגברים פרימיטיבים) וכן תובנות בדבר אונליין-דייטינג כגון "Ich finde nie ein
Mann! Wenn ich das Karnevalsfoto nehme, kommen die falschen Manner! Wenn ich das normale Foto nehme, kommt kein Mann!" ("אני בחיים לא אמצא גבר! אם אשים את התמונה מהקרנבל [תמונת קוסיות, א"ש] יבואו הגברים הלא נכונים, ואם אשים תמונה רגילה, שום גברים לא יבואו!")

אז כרגע אווה שלנו בקשר וירטואלי עם ארנולד, בחור מקסים שמדבר אתה כל היום, שולח לה המון כסף(!) אבל מתחמק מלפגוש אותה. ובדיוק הגענו לנקודה בסיפור שהם קובעים להיפגש (כן, הוא בדיוק בסין, אבל הוא חוזר בעוד שלושה ימים) - ואז הוא נעלם ולא עונה לה להודעות, והיא אומללה.

עכשיו, אני לוקחת את הסיפור הזה די אישית, גם כי אנחנו קוראים את זה כבר איזה שבועיים בהמשכים והמורה די משחק את הסיפור כשהוא קורא אותו, ואווה הזאת באמת סימפתית, וגם כי לשבת ולחכות לטלפון מבחור זה חרא של דבר. בכל אופן, משימת שיעורי הבית הייתה לכתוב מכתב מאחד מהם לשני. היישרתי מבט אל ארנולד הנכלולי ואמרתי לו: נו, ארנולד. באמת. נראה אותך מסביר את עצמך.

אז ארנולד הסביר:

(ואני מתנצלת מראש בפני דוברי הגרמנית בקהל על השגיאות, וגם מודיעה שאין לי במקלדת אומלאוטים או את הסימן המצחיק של ה-S הכפולה):

Liebe Eva,
Verzeihen mich! Ich mochte sprechen mit dir, aber das ist sehr kompliziert. Jetzt muss ich klaren meine Situation auf.

die wahrheit ist: Ich bin der Konig von China! Ja, das ist seltsam, aber das ist richtig. Ich habe ein riesengross Konigreich und ein wunderbar Schloss. Ich muss dort viele seit sein.

Gestern war ich zu Wien gekommen; Ich habe zu sehen dich gemocht. Aber dan hat mein Koniglich Deiner angerufen. Er hat zu mir gesagt: Der Drache ist erkranken!

Ja, ich habe ein klein Chinesische Drache. Er heisst Bruno. Er ist ein Baby, und gestern at er geweint und geweint. Naturlich, habe ich sofort zu mein Schloss in China gefahren, und hat fur Bruno eine Suppe gemacht.

So tut mir leid, ich habe gestern nicht gekommen zu unsere Date.

Arnold

(ובעברית:

אווה היקרה,

סלחי לי! אני רוצה לדבר אתך, אבל זה מסובך מאוד. כעת עליי להסביר את מצבי.

האמת היא: אני מלך סין! כן, זה מוזר, אבל זה נכון. יש לי ממלכה ענקית וארמון מופלא. עליי לבלות שם זמן רב.

אתמול באתי לווינה; רציתי לראות אותך. אבל אז התקשר המשרת המלכותי שלי. הוא אמר לי: הדרקון חולה!

כן, יש לי דרקון סיני קטן. שמו ברונו. הוא תינוק, ואתמול הוא בכה ובכה. כמובן, היה עליי לשוב מיד לארמון שלי בסין ולהכין לברונו מרק.

לכן סלחי לי על כך שלא הגעתי אתמול לדייט שלנו.

ארנולד.)

אני מקווה מאוד שאווה החביבה והתמה תהיה מרוצה מהתירוץ הזה; ספק רב אם היא תזכה לטובים ממנו.

(ד) "המנהרה"

בערב הזמנתי כמה חברים לפאב ושמו "המנהרה" (Tunnel), שהובטח לי שתופיע בו זמרת ג'ז. הייתי שם פעם בשעות היום; היה שם קצת שקט וריק, אבל התרשמתי שזה בטח אחלה מקום בשעות הלילה. הגענו לקראת תשע בערב; היה קצת שקט וריק. די מהר התברר שאין בכלל הופעה היום. כנראה נדחתה.

הגעתי בחברת מ' ול' שני אנשים שלא כל כך הכירו קודם. ל' בא ללמוד גרמנית ולכתוב דוקטורט; הוא לא יוצא הרבה. מ' התפלאה על כך, ושאלה אותו: מה, אתה באמת לא מטייל בווינה? ל' אמר שהוא לא מתרשם מווינה; זאת לא עיר שהכול קורה בה, כיום. זו עיר שההיסטוריה ישבה בה זמן-מה והמשיכה הלאה, ומאז לא הרבה זז כאן. דברים חדשים לא נוצרים כאן, ואין להם מקום להיווצר.

מ' אמרה: אבל זה בדיוק מה שטוב. הכול מסודר, יפה, נוח. בישראל מחנכים אותך כל הזמן להסתדר ולשרוד. כל דבר, מלהגיע לעבודה בבוקר ועד הפוליטיקה, זה מאבק. מי צריך את זה, ולמה צריך לסבול את זה בכלל. אני אוהבת את זה שכל התשתית כאן רק מחכה לי; ככה אפשר להתחיל לחיות.

ל' אמר: אבל זה לא מעניין.

אני ניסיתי להגיד משהו על זה שהוא לא מדייק, שהאווירה הקלאסית והכבדה של וינה היא לא זיוף אלא מבטאת משהו אמתי שנוגע לאמנות ולכוח, גם אם המשהו הזה הוא לא אוונגארדי; על זה שמפגן הראווה הגדול של העיר הזאת, גם כשהוא מזייף - הוא מעניין; על זה שווינה "עובדת" - היא נעימה גם כשהיא גרנדיוזית - אבל מ' ול' כבר היו שקועים בדיון להוט על ערים ועל פוליטיקה ועל החיים. בינתיים הגיעו עוד כמה חברים. שתינו כמה בירות, הזמנו בננה-ספליט, קיבלתי במתנה אייל צעצוע על גלגלים (גם לו קוראים ברונו). שכנעו את הברמנית להשמיע איזה שיר יומולדת מחריד והביכו אותי כדת וכדין; שרו לי שירים עם הילולה וטרללה, כמו שלא שרו לי כבר עשרים שנה. היה נחמד.

(ה) בננה ספליט

הבננה-ספליט חזר להתנקם בי באמצע הלילה. אני חושבת שזה היה הבננה-ספליט, כי אכלתי ממנו הכי הרבה, ולפי הסקר הזריז שערכתי בינתיים - הנקמה שלו בי הייתה הזדונית ביותר, אם כי הוא לא חסך את שבטו מאף אחד. היום אני אוכלת פריכיות אורז.

תודה רבה לכל הכותבים, המברכים, המלייקקים ושולחי הסרטונים. עשיתם לי ממש כיף!! נתראה בקרוב.

23 באוגוסט: קפה פיל

אזהרה מראש: הפוסט הזה צפוי להיות מהורהר ואף פסימי מהרגיל. קייטנים המבקשים לעצמם ביס טעים מאירופה מופנים בזאת לזלצבורג.

(כמו כן, מסיבות בלתי מחוורות, צפויות שגיאות מביכות במין דקדוקי. מצאתי כמה בקריאה חוזרת. אולי יש עוד. אתכם הסליחה.)

השעה עשר בלילה ואני כותבת את הפוסט הזה מקפה פיל. למה עשר בלילה ולמה קפה פיל? יש לכך כמה סיבות.

הסיבה הראשונה היא שזה בית הקפה הכי אדיר בווינה. לפחות לפי סקר השוק העדכני שלי. הוא נמצא ב-Gumpendorferstrasse, הרחוב המרכזי של הרובע השישי בעיר, רחוב די שקט, חמש דקות מאזור השופינג והמוזאונים של מרכז העיר. זה חלל גדול מאוד, מחולק לכל מיני פינות וגלריות. מוכרים כאן ספרים, קומיקס, מוזיקה, סרטים וסדרות בדי-וי-די ולפי מה שמסתובב מעל הראש שלי ובמדפים העליונים שמתעקלים לאורך הקירות - גם כל מיני אנטיקות וחפצי בית. וכמובן קפה. בכל החלל פזור אוסף כיסאות אסופיים ממגוון מסעדות, בארים ומכוניות ישנות וכן שולחנות וינטג' עגלות תה, כדורי דיסקו, מנורות מעוצבות וצעצועים. רוב הלקוחות יושבים בכלל בחוץ, על המדרכה. אמנם הבניין עובר שיפוץ ואזור הישיבה בחוץ נתון בסד של קורות ועמודי תמיכה ממתכת, אבל אף אחד לא נותן לזה להרוס לו את הכיף. למעשה, עמודי התמיכה מקושטים קצת בבדים צבעוניים וטפטים ותלויים מהם בחוטים גם כמה ספרים.

אני לא יודעת להעריך את המבחר שלהם בגרמנית, אבל המבחר שלהם באנגלית ("קטן ואקלקטי", כפי שכתוב בתפריט שלהם, שכולל לא רק אוכל) - וואו. מזמן לא ניגשתי למדף ספרים ורציתי לקנות הכול. ספרים מצחיקים ואינטליגנטיים, ספרים קלאסיים, ספרים קלילים וכבדים, תאווה לעיניים. בסוף הסתפקתי בשני ספרים, פשוט כי באמת, באמת לא יכולתי להתאפק, ובלי לשים לב נפרדתי משלושים יורו. גם אוסף הקומיקס מכובד (אם כי מתורגם לגרמנית) והמוזיקה שהם משמיעים, בין פופ אלטרנטיבי לרוק, מעולה. שלא כמו רוב בתי הקפה בווינה, הם פתוחים עד אחת בלילה; ושלא כמו רוב בתי הקפה בווינה, הם מגישים גם דברים כמו מנגו לאסי וכריכים קטנים עם חומוס וירקות. כלומר - מה שנתפס כיום באירופה כאוכל עולם עדכני ומגניב. (אגב, למי שהסתקרן מהחומוס בטעמים שדיווחתי עליו בעבר - בפעם השנייה שהזמנתי כאן כריך חומוס קיבלתי חומוס ורוד, והוא היה טעים מאוד. לא הצלחתי לזהות מה היה בו אבל זה היה סבבה.) בקיצור, שימו את "אדרבא", "בית הקהוה" ואולי "אוגנדה" בחלל אחד שגדול יותר משלושת המקומות האלה ביחד, אולי תתבלו בקצת "מחנ'יודה"... זה פחות או יותר מה שמקבלים.

הסיבה השנייה שאני יושבת פה עכשיו היא שרק לפני שעה בערך סיימתי לעבוד. ייתכן ששמתם לב שהפוסטים שלי בשבועיים ומשהו האחרונים לא כל כך נוגעים לשגרת הבילויים שלי; הסיבה היא שאני עובדת יותר משאני מבלה. אני לומדת גרמנית באוניברסיטה מ-9:00 עד 12:00. אחר כך אני חוזרת למעונות, אוכלת ואולי נחה, מכינה כמות לא מבוטלת של שיעורי בית (בקורס אוגוסט אני באמת מקבלת שיעורי בית) ובסביבות שלוש-ארבע מתחילה לעבוד. לפני יומיים-שלושה תפסתי ששוב עשיתי עסקה לא טובה עם עם עובד; ביקשתי מהם פרויקט לא דחוף שאני יכולה לעשות בעצלתיים, לפי הנסיבות. קיוויתי לעבוד שעתיים-שלוש ביום, או נניח יומיים בשבוע. אבל כשסוף-סוף הם שלחו לי את החומר, התברר שזה ספר לא קטן בכלל, עם תעריף לא גבוה בכלל לגיליון דפוס. התעריף נובע מכך שהחומר כבר עבר עריכת לשון. אולי בהוצאה קודמת שטיפלה בו. אבל עובדה, עם עובד לא מרוצים; מה לעשות שצריך למחוק כל "הנו" ולכתוב "הוא", כל "מצביע על" ולכתוב "מעיד על" וכן הלאה. וכשהתחלתי לעבוד התברר שצריך לפתור לא מעט פלונטרים במשפטים שהיחסים בתוכם מעורפלים, וזה לוקח זמן; ומכיוון שביקשתי בקשה מיוחדת (פרויקט לא דחוף) לא הייתי בעמדה להתמקח על המחיר; ובעצם אני חייבת, חייבת, לסיים את הדבר הזה עד שאני חוזרת לארץ, כי יש לי חודש לכתוב למנחה שלי סמינר מאפס.

אבל מה שהכי גרוע בספר הזה הוא הנושא שלו: לימודי אזרחות בישראל. מימיי לא קראתי 400 עמודים פסימיים כל כך בדבר עתידה של הדמוקרטיה בישראל והחברה הישראלית. הסיבה שמעולם לא קראתי 400 עמודים מסוג זה היא שזה מדכא טילים, ואם זה היה תלוי בי הייתי עוצרת מזמן והולכת לאכול גלידה. אני די משוכנעת שקצב ההתקדמות שלי מושפע מכמה שהחומר מדכדך.

ואני יודעת שהעמדות הפוליטיות שלי מסמנות אותי בעיני רבים כבוגדת; שהורגים ערבים במכות חמישים מטר מהבית שלי; שכל מיני סוגים של דמוגרפיה פועלים נגדי ושבכלל - הדמוקרטיה הישראלית עומדת על כרעי תרנגולת (שלא לדבר על המלחמה עם איראן והעובדה שככל שאני מתבגרת, מתמקצעת ועובדת שעות רבות יותר - אני רק יכולה להרשות לעצמי פחות). אני יודעת לאיזו מדינה אני חוזרת. אבל עכשיו אני בווינה. למה מגיע לי העונש הזה?

הסיבה השלישית שיצאתי מהבית בתשע וחצי בערב בשביל לשבת לבד בבית קפה היא... טוב, היא קשורה לשתי הסיבות הראשונות גם יחד וכבר נגיע אליה, אבל קודם כול נגיד ככה: הרגשתי שטוב לי עכשיו לכתוב לבלוג, ושזה המקום בשביל לשבת לכתוב בו. זה כמובן גובל במוזר לשבת ולכתוב בבית קפה בעשר בלילה, ומישהי צעירה, פותה וצינית פחות הייתה עלולה לעשות דבר כזה כדי להרגיש כמו משוררת מיוסרת שכותבת הגיגים בלב חיי הלילה בעיר הגדולה. ומגיעה, כמובן, למקום המיועד ומגלה שבתי קפה מקסימים בערים מקסימות אינם ערובה להשראה; סביר יותר שהם ערובה לרעש, ולהרגשה שבעצם זה די ביזארי, כאמור, לשבת ולכתוב בבית קפה בעשר בלילה.

חשבתי על הדברים האלה בדרך לכאן וביטלתי אותם. בקפה פיל שקט למדי בפנים, ויש פה עוד בחורה אחת לפחות שיושבת לבד עם מחשב מאז שהגעתי, והסיבה שאני יושבת לעבוד בבית קפה בעשר בלילה ולא, נניח, בארבע אחר הצהריים היא מוצדקת לגמרי ולא מיוסרת בכלל: עכשיו סיימתי לעבוד. ובחרתי לשבת כאן כי המקום הזה רלוונטי מאוד למה שרציתי להגיד, ויש משקל אמתי ללשבת ולחשוב כאן כשאני אומרת את זה.

אז מה רציתי להגיד.

רציתי לדבר על בית. זה משהו שחושבים עליו הרבה כשלוקחים צעד אחורה מהחיים בתקופה שמלכתחילה מרגישים בה קצת הומלסים. זה משהו שחושבים עליו הרבה כשנוסעים לראשונה לחלק בעולם שמחצית המשפחה שלך באה ממנו מלכתחילה, ועזבה בנסיבות פחות מנעימות (בזמן שבישראל צצים גילויי גזענות שגורמים לי, בתור צאצאית של פליטים-למעשה, להתבייש עד עמקי נשמתי); על אחת כמה וכמה כשנוסעים לשם מצוידים בשני דרכונים.

בשבוע שעבר חגגנו יום הולדת לאחד החבר'ה בקפה צנטראל ומישהי אמרה: "שתהיו בעניינים, בספטמבר תהיה מלחמה, אתם לא מבינים מה הולך בפייסבוק שלי." ומישהו אחר נזכר שיש לו מילואים, והתחילה שיחה על יתרונות וחסרונות של מתקפה, ועד כמה אנחנו סומכים על המנהיגים שלנו. בסוף המילואימניק אמר: יאללה, מספיק, יש לי פה חברים מאיראן, מטורקיה... לא מתאים, לא בא לי לדבר על זה יותר. אז עזבנו את זה ופנינו לאכול עוגות.

אחרי יום או יומיים ישבתי בפיל לבד, לעבוד.
נזכרתי שלפני שבועיים, בארוחת הערב אצל אליה, הבעתי התרשמות מכך שכל החבר'ה הלא-ישראלים שאני פוגשת גרו, נניח, חצי שנה בפריז ושנתיים במדריד ולמדו חמש שפות בשלוש אוניברסיטאות וראו עולם במידה בלתי נתפסת עד אמצע שנות העשרים שלהם. אז הסבירו לי שאלה לא האוסטרים ה"רגילים". אוסטרים רגילים עושים את המסלול הידוע: בית ספר, אוניברסיטה, עבודה. והם מדברים רק או בעיקר גרמנית. (לא אמרו לי, אבל אני יודעת, שגם אנטישמיות לא חסרה.) מי שאני פוגשת זה קאוצ'סרפרים, היפסטרים, תלמידים בין-לאומיים, ילדי שגרירים, אמנים. אני מתחילה לתפוס שיש שכבה של כאלה, באירופה ובכלל. הם גרים בערים הגדולות של העולם, הם מגוונים מבחינה אתנית, הם מדברים כמה שפות וכלל האצבע העקרוני שלהם הוא שהם מתנערים מכל סוג של גזענות. אני מודה שקשה לי, ומכביד עליי, לתקשר עם לא-ישראלים; אבל ברור לי שבהרבה מובנים חשובים - אלה אנשים כמוני.

בישראל, משהו כמו מחצית תלמידי התיכון חושבים שצריך לשלול זכויות מערבים אזרחי ישראל. הילדים האלה, כולם עד האחרון בהם צאצאים של בני מיעוט לאומי. הסטטיסטיקה הזאת מעליבה אותי כיהודייה, ועושה אותי פסימית מאוד לגבי בני אדם. מצד שני, בישראל יש גם אנשים אחרים. וכנראה, גם באוסטריה אנשים אחרים הם לא הרוב.

לפני כמה פסקאות השוויתי את קפה פיל לכמה מוסדות ירושלמיים; ההשוואה הזאת לא סתמית. זה לא מקרי שאני מחפשת כאן מקומות שמזכירים לי את הפאבים, בתי הקפה, החנויות והפינות האהובות עליי בירושלים, ובבלוג הזה היו כבר לא מעט השוואות. אני תוהה פה לפעמים: עד כמה, בתור תיירת, אני מחפשת כאן את הזר, ועד כמה אני מחפשת את המוכר. אני חושבת שבבלוג הזה, עד כה, דיברתי לא מעט על הזר. המפגש שלי עם מה שאני לא מכירה בא לידי ביטוי בהנחות מקדימות מוטעות שהבאתי אתי מישראל, בדברים גדולים וקטנים (דווקא קטנים, בדרך כלל) ששונים וזרים פה לגמרי, בחוויות שהיה אפשר לחוות כשליליות אם לא הייתי בוחרת לראות בהן מפגש מעניין עם משהו שלא צפיתי. אבל גם במפגש עם המוכר יש גילוי. גם הוא מלמד אותי על עצמי.

ישבתי בפיל באותו יום, בצל דיווחי האיומים במלחמה, ודווקא הרגשתי טוב, איכשהו. טוב יותר משהרגשתי בקפה צנטראל. אולי אני תולה יותר מדי במיזם עסקי-תרבותי אופנתי ובקצת טעם טוב; אבל מקומות כמו קפה פיל מזכירים לי מי אני, ושאני לא לבד, ושהעולם שאני מסוגלת להזדהות אתו ולחיות בו בשלום מתקיים בכיסים קטנים, בכל מיני מקומות.

גם בירושלים.

ושיר של אריאל הורוביץ שאיתמר הכיר לי: http://www.youtube.com/watch?v=p1Ww1Wu9a-c

18-17 באוגוסט: סיבוב בזלצבורג

זאת זלצבורג:

התמונה הזאת מהאינטרנט, אבל ככה העיר באמת נראית. היא קטנה למדי ויושבת משני צדי נהר, למרגלות כמה מצוקים נקודתיים ומפתיעים, כאילו מי שעשה את האלפים התחיל בכמה חזרות גנרליות בקנה מידה קטן, רק בשביל לראות שהוא שולט בפרינציפ. האלפים-ממש מתחילים לא רחוק מפה.

הנה עוד כמה תמונות של העיר שצילמה חברתי למסע, מ'.

אתם בוודאי מכירים את זלצבורג מהסרט "צלילי המוזיקה". העיר זלצבורג יודעת היטב שאתם מכירים אותה משם, ומציעה כמות מביכה ממש של אטרקציות שקשורות לסרט. נדמה שאין כמעט דרך לפרסם אתר בעיר - והעיר עמוסה אתרים - מלבד להסביר כיצד הוא קשור לסרט. באכסניית הנוער מקרינים את "צלילי המוזיקה" מדי ערב, העיר מלאה אוטובוסים מיוחדים שמציעים סיורי צלילי המוזיקה וכן הלאה והלאה. קצת מקלקל את העיר וגם קצת מקלקל את הסרט, שהוא בסך הכול מחזמר לא רע בכלל שלפי מיטב זיכרוני (בטח ראיתי אותו לאחרונה בגיל עשרים בערך) - צולח יפה את מבחן הזמן. אז למה ככה?

חוץ מזה העיר מוכרת גם את מוצרט. אפשר לבקר בבית שהוא נולד בו ובבית שהוא חי בו, שעומדים במרחק אולי שלוש מאות מטר זה מזה. אפשר להצטלם עם פסלים אנושיים בדמות מוצרט, שלפעמים כדי לגוון עושים רעשים שמפחידים את הילדים הקטנים, וכמובן אין-סוף מזכרות.

מ' ממש רצתה ברווז מוצרט, ואני אישרתי את הגחמה כלגיטימית, ונכנסנו לחנות נכונות להוציא עליה חמישה יורו. אבל הברווזים עלו 12 יורו וגם לגחמה יש גבולות.

(מאוד משונה בעיניי, העניין של לראות את הבית של מישהו מפורסם. הדוגמה הקלאסית בעיניי היא פרויד: בווינה כמובן אפשר לבקר בביתו של פרויד. אלא שלפי מקור אחד שקראתי, האטרקציה הזאת עושה שמיניות באוויר כדי להסתדר עם העובדה שתכולת ביתו של פרויד עברה אתו ללונדון ב-1938, כשהיהודי הזה ברח מהנאצים. גם בהמפסטד שבלונדון אפשר לבקר בביתו של פרויד; אלא שמה קשור פרויד ללונדון, הוא הספיק לחיות שם בדיוק שנה לפני שנפטר. ובכלל, יצירתו של פרויד היא לא דבר ויזואלי. מי שרוצה לדעת את פרויד צריך לקרוא את כתביו, ואלה זמינים בעשרות שפות, און-ליין. אז מה העניין?)

בקיצור, בזלצבורג צריך להיזהר מעדרי התיירים, ובכלל זה תיירים דוברים עברית, פן תידרסי בטעות. שזה לא כל כך נעים. מצד שני, ואולי באופן לא כל כך צפוי דווקא, יש כאן ריכוז של חנויות נחמדות ואטרקטיביות כמו שלא פשוט למצוא בווינה. אחד הלהיטים היה החנות הזו, שמוכרת אך ורק קישוטים לעץ חג המולד, ובעיקר מיני ביצים מקושטות. אדיר. נתקעתי כאן איזה רבע שעה. מ' חיכתה לי בחוץ.

עוד דבר שמוכרים זה תלבושות אוסטריות מסורתיות. לא צילמנו אבל הנה תמונה מהאיטנרט:

חשבנו שאפשר לקנות כזה דבר בשביל פורים, אבל זה עולה יותר ממאה יורו. חברה ללימודים אמרה לי היום דבר נכון: הסיבה שזה עולה הרבה היא שזו לא תחפושת. האוסטרים באמת לובשים את הדברים האלה. מלצריות ומוכרות במיני בתי מרזח וחנויות מקומיות בוודאי לובשות כאלה; אבל עושה רושם שבאירועים חגיגיים, כגון פסטיבלים כפריים, כולם מסתובבים בכאלה (כך העידה החברה, וזה נשמע לי נכון בהתחשב בכך שבאמת רואים אנשים מסובבים בלבוש מסורתי לעתים די קרובות). עוד על הכפריים האוסטרים - להלן.

בערב פגשנו את ידידנו כ', שעושה באזור טיול של אנשים רציניים, כולל כל האטרקציות ומקסימום קילומטרז'. אנחנו, בתור טיילות לא הישגיות במיוחד, סיכמנו להיפגש אתו לכמה שעות של עצלות. אכלנו ארוחת שישי במסעדה הודית מצוינת בחלק האזרחי יותר של העיר, והמשכנו לפאב אירי שהפקיד באכסניה המליץ עליו - בחצי-התנצלות. זוכרים שביקרתי בפאב אירי סליזי בערך לפני שבוע? ובכן, מתברר שהכלל העקרוני הוא שפאבים איריים נחשבים פה די סליזיים, ומיועדים לקהל תלמידי הקולג'. כך הסבירה לי אליה, וגם הפקיד באכסניה הסביר בחצי התנצלות שהוא "יודע איך זה נשמע, פאב אירי", אבל זה דווקא מקום נחמד עם אנשים סבבה.

טוב. אז זה באמת היה מקום נחמד, ובעניין האנשים - ובכן, מעניין.

מדובר בפאב לא קטן עם במת הופעות קטנה שפעם, בגלגול קודם, הייתה חלק מגרם מדרגות. על הבמה הזו ניגן ושר בחור בן שלושים והרבה עם שיער ארוך ושיניים שחורות מאסיד, כפי שהבחינה מ'. אלא שהוא היה מצוין. הוא שר להיטי אלוויס, דייר סטרייטס, ביטלס, אריק קלפטון ושאר מיני רוק/פולק/בלוז, מסוג המוזיקה שתמיד אפשר לשמח אותי אתה, והוא עשה את זה טוב מאוד. הקהל השתולל ורקד, ואני ממש נהניתי. אם היה מקום כזה בירושלים, זה היה הופך כנראה לפאב הבית שלי, חוץ מאולי המחנק (ע"ע) שהיה שם.

א-מ-מה. במהלך הערב התחילו עם שתינו, במצטבר, בערך 3-4 אנשים. שניים ויתרו כשביקשנו מהם לדבר אנגלית; השלישי לא נתן לעובדה שהוא לא מדבר אנגלית להפריע לו יותר מדי, אבל ויתר כשגילה שאני מבוגרת ממנו בחמש שנים. הרביעי, חבר של השלישי, הסביר שהוא והחבר'ה שלו באים מזלצבורג והסביבה. הוא סיפר שההורים שלו מאירלנד (מה שאולי מסביר את האנגלית שלו). כיום הוא גר בכפר עשרים קילומטר מזלצבורג, והוא אוהב אותו מאוד מפני שאפשר ללכת אותו מקצה לקצה בלי קושי. אמרתי לו שאני רואה בזלצבורג הרבה יותר תיירים משאני רואה בווינה, והוא הסביר שבווינה פשוט אין הרבה דברים מעניינים לראות.

אז אלה המסקנות שלי: קודם כול, אני חושדת שהכפריים של אוסטריה הם כפריים אמתיים. הם אנשים פשוטים, הם לא מדברים אנגלית והם לא יודעים הרבה על העולם. שנית, בילוי ומוזיקה שבישראל נתפסים כמתאימים לאוכלוסייה מסוימת, נאמר עירוניים/קיבוצניקים משכילים בני עשרים עד שלושים ומשהו, עשויים במדינה אחרת לאפיין דווקא אוכלוסיה מסוג אחר, נאמר - כפריים צעירים למדי ולא משכילים.

***

למחרת קמנו לנו בשקט - מ' מטיילת בקצב שלי ונהנית מהדברים שאני נהנית מהם, סגולה נדירה ויקרת ערך - ונסענו חצי שעה (יפה) באוטובוס לרכבל של הר אונטרנברג. בהר הזה, פחות או יותר, מתחילים האלפים. אמנם זה אלפ קטן - בערך 1300 מטר מעל פני הים, ונדמה לי שאפילו פחות לעומת הסביבה שלו - אבל הוא תלול ופתאומי. ציפינו מאוד לרכבל והתאכזבנו לגלות שבמקום כיסאות זוגיים כמו באתר סקי - דחסו אותנו עם עם רב של אלפיניסטים לקרון. הרגשנו כמו ברכבת הקלה. אבל די מהר הבנו שזאת לא עלייה בשביל כיסאות זוגיים באוויר הפתוח. העלייה הייתה אנכית, מהירה ועוצרת נשימה.

על ההר יש שני מסלולי הליכה - סיבוב של שעה, וסיבוב של חמש שעות וחצי. האנשים בבית הקפה למעלה העיפו מבט אחד בנעליים שלי - מעין קרוקס/אול סטארז ספורטיביות, לא תגידו נעלי עקב - ואמרו לי שאני עושה את המסלול הקצר. והם אפילו לא ראו את הכפכפים של מ'.

הלכנו במסלול הקצר, אל פסגה קרובה, בקצב כפכפים. ישבנו שם די הרבה זמן והסתכלנו בנוף. הנה כמה תמונות.

הציפורים בתמונה השלישית עשו כל מיני פעלולים מרהיבים סביבנו, ואחרי איזה זמן נחתו ובאורח מרהיב מעט פחות - התחיל לקבץ נדבות בענייניות רבה.

אמרתי למ', ילידת הוד השרון, שרק הוד-השרוניות עולות לאלפים בכפכפים. היא תיקנה ואמרה שרק הוד-השרונית א-מ-ת-י-ו-ת עושות מסלול באלפים בכפכפים. כבוד.

אחר כך הלכנו לסיור בארמון הלברון. ארמון הלברון הוא אחת ההשקעות הכספיות הפסיכיות והמלבבות שנתקלתי בהן. המשקיע הנכבד הוא ארכיבישוף בן המאה השבע עשרה. ההשקעה היא פארק שכל-כולו מזרקות בדיחה. למשל בתמונה הזו:

הבישוף הנכבד מזמין את אורחיו לסעודה, ובאיזשהו שלב הוא בוודאי אומר - ועכשיו: ההפתעה. המזרקות לא קופצות רק סביב האורחים אלא גם ממש מתוך הכיסאות שהם יושבים עליהם (תסתכלו בתמונה מקרוב).

אז בגן הזה משפריצים עליך תקרות, רצפות, פסלים, ראשי איילים דקורטיביים ומה לא. חוץ מזה יש כל מיני קרוסלות ותפאורות נעות שמופעלות בעזרת לחץ מים. זאת הגרנדיוזית ביותר:

הגן מלא גם פסלים סתם, כמיטב המסורת. אבל גם הפסלים האלה קצת צוחקים על עצמם. הרבה מהם נראים כאילו הם נהנים מהחיים יותר מדי, באורח די מחוצף. ויש גם למשל כל מיני זאוסים/פוסידונים שאזור החלציים שלהם מכוסה בחתיכת בד קטנטנה וחמקמקה, מהסוג שבדיוק תחליק מידיה של דוגמנית פתיה בימים שקדמו ל(גל השני של ה)פמיניזם. משהו שמתאים לאישה, או לכל היותר לכרוב, ולא למלכי האלים.

שימו לב לפרצוף מתחת לרגלי הפסל הזה; כשמפעילים את המזרקה, הוא מגלגל עיניים ולשון.

אחד האקסים שלי לימד אותי מבחן מוצלח שאפשר לבחון כל יצירה: האם הייתי רוצה לשבת עם היוצר לכוס קפה. ובכן, הייתי שמחה מאוד לשבת לכוס קפה עם הארכיבישוף שאחראי לכל השטות המקסימה הזאת.

הסתובבנו עוד קצת בגנים סביב הארמון. שלא כמו הרבה מן הגנים שראיתי עד כה, פה יש גן שמי שתכנן אותו באמת רצה לגרום הנאה למבקרים. יש בו בריכות עם דגים גדולים, שמנים ועצלים מאוד; יש בו חורשות שנותנות הרבה צל; יש בו שדרה סמיכה וססגונית של שיחי ורדים, גן שעשועים עם אומגה ומרחבי דשא גדולים שמותר באמת לדרוך עליהם.

אחר כך חזרנו לכיוון זלצבורג, והתחלנו לנוע לאט-לאט (מדי, כפי שהתברר אחר כך, ע"ע פרה-קונצפציות) לכיוון תחנת הרכבת. אני ניווטתי עם המפה, ומ' ניווטה באמצעות נקודות ציון: חנויות הנעליים.

הוד-השרונית א-מ-ת-י-ת מנווטת באמצעות חנויות נעליים. כבוד.

נ.ב. אנשים פה משאירים מנעולים על גשרים כשהם מתחתנים. דוד הסביר לי את זה כשראינו מנעולים על גשר בדרך מהחתונה שלו לתחנת הרכבת. זה ממש מקסים בעיניי, אבל דוד הסביר שהוא ופרנק לא עושים שטויות כאלה, ו(אם הבנתי נכון) - זה קטע של עארסים. כמו פאבים איריים ומוזיקת פולק, אולי? בכל אופן, הגשרים של זלצבורג מכוסים מנעולים.

מיני-פוסט: פרה-קוצפציות של ישראלים

(על הרפתקאותיי המלאות בזלצבורג - בקרוב, ברגע שיהיו גם התמונות. בינתיים נסתפק בכמה שעות ברכבת.)

פרה-קונצפציה (א)

בדרך לזלצבורג נסענו עם חברת westbahn. שילמנו 25 יורו כל אחת - מחיר יקר; מישהו הטעה אותנו לחשוב שיש הנחה של 50% לסטודנטים. התבאסנו אבל אמרנו - חליק, שיהיה.

התכוונו גם לחזור עם אותה חברה אבל הרכבת האחרונה שלהם הייתה די מוקדמת, ולא רצינו לרוץ. חברתי מ' אמרה לי - עזבי אותך, ניסע עם OBB. מה הסיפור.

אבל כשהגענו לתחנה, לקראת השעה תשע בערב וכשכבר לא היו אלטרנטיבות, וניסינו לברר בעניין הנחת סטודנט, התברר שהמחיר של OBB הוא 50 יורו כל אחת.

מ' לא ידעה מה לעשות עם עצמה מרוב שהיה לה לא נעים ממני. ברכבת, בזמן רכישת הכרטיסים, ניסינו כל טריק היתממות אפשרי, כולל שקר טיפה גס בעניין הגיל שלנו, חשיפה סלקטיבית של כרטיסי סטודנט וכן מבטא ישראלי כבד ומטומטם. לא עזר. 50 יורו.

אמרתי לה: אין לך מה להרגיש לא נעים. גם אני לא הייתי בודקת את זה. מי היה חושב שרכבת אחת תיקח אותנו ב-125 ש"ח ורכבת אחרת ב-250 ש"ח? זאת בכלל לא שאלה שידענו לשאול.

פרה-קונצפציה (ב)

לידינו, מהצד השני של המעבר, ישב כומר, אני חושבת יווני אורתודוקסי. משהו עם מעין גלימה שחורה, כובע שחור ועגול וזקן מזרחי-משהו ומרשים למראה. חשבתי שזה מצחיק שממש כמו מ', הוא משחק עם הסמרט-פון שלו.

אחרי בערך חצי שעה של נסיעה, מ' רומזת לי עם הראש ואומרת לי: משהו מוזר מאוד קורה פה. אני מביטה בכומר; פתאום הוא כבר לא כומר. אותו בחור מזוקן לבוש עכשיו בבגדים אזרחיים לגמרי, ג'ינס וחולצת מותג וכובע מצחייה עם סמל של דגל אנגליה. צחקתי ואמרתי: חשוד מאוד. הוא בטח מרגל. זה הרגיש לי כמו משהו מתוך "רצח באוריינט אקספרס".

מ' אמרה - לא, זה לא מצחיק בכלל. תקשיבי, אני חושבת שמשהו פה ממש לא בסדר. בעודנו מדברות, הבחור קם, השאיר על הכיסא תיק שחור לא קטן והלך. בערך באותו זמן, עוד איש בעל חזות מזרחית התמקם ליד דלת המעבר בין הקרונות בלי כל סיבה נראית לעין.

מ', שערנית מאוד לחפצים חשודים, שאלה אותי: אכפת לך אם נעבור מכאן?
אמרתי לה: בסדר, ובואי נתריע בפני הדיילים.
הלכנו עד קצה הקרון וראינו שאין דיילים ואין מעבר. אמרתי: נראה לי שלכיוון השני נוכל להתקדם רחוק יותר ואולי גם למצוא דיילים. חזרנו, ועברנו באי-נוחות אמתית ליד התיק השחור המיותם והבחור השני במעבר. הלכנו שלושה קרונות עד לקרון האוכל וסיפרנו לדיילים שאיש מוזר החליף את התלבושת שלו והשאיר חפץ חשוד. הדייל הלך מיד לבדוק. ישבנו וחיכינו. מ' הייתה לחוצה מאוד, ואני מודה שלא הצלחתי לחשוב על תירוץ טוב בשביל ההתנהגות של ה"כומר".

הדייל חזר ואמר שהכול בסדר, האיש יושב במקומו עם חפציו. שאלתי: כן, אבל למה הוא החליף בגדים? הדייל אמר שהוא היה במדים ועכשיו פשוט החליף לבגדיו הרגילים, זה הכול.

הבנו פתאום שכומר הוא לא נזיר ולא חרדי, ושאם הוא סיים יום עבודה רשמי ומעדיף להתעסק עם הפייסבוק שלו כשהוא בג'ינס וטי שירט, זה לא בהכרח אומר עליו שום דבר חשוד. וחפצים אנשים משאירים כאן בלי השגחה כי הם לא יודעים שבמדינות מתוקנות מסוימות היו מביאים עליהם חבלנים. הבנו שאנחנו לא הולכות למות מוות אלים הערב והלכנו לשבת.

אחר כך אמרתי לחברה שלי: רגע, אנחנו בכלל החשודות פה. לפני חצי שעה דיברנו עם הכרטיסן אנגלית ישראלית עילגת, וכעת פתאום בתוך חצי שעה, בעודנו מנסות לעורר היסטריה ברכבת, מתברר שרכשנו שליטה מופלאה ממש בשפה הזאת.

חשוד מאוד. אולי אנחנו מרגלות.

14 באוגוסט: "מקומיים" - מסה בשני חלקים על מפגשים מהסוג השלישי

(א)

כשמשתתפים בתכנית כמו זו שאני משתתפת בה כרגע, יש כמובן סקרנות להכיר חברים מקומיים ולהסתובב אתם. תאורטית, לפחות. לכן בעודי בישראל פניתי בהתלהבות לכמה אנשים באתר קאוצ'סרפינג, למשל, וחשבתי - יהיה טוב לברוח קצת מהגטו הישראלי הצפוי.

בערך שבוע אחרי שנחתתי בווינה יצרתי קשר עם כמה אנשים שהשיבו לי בעודי בישראל, או הציעו בעצמם שניפגש לשתות משהו ולהסתובב בעיר. רק אחד חזר אליי, בחור בן 37 ששבר את כף הרגל כמה ימים לפני שנפגשנו ולכן הזמין אותי אליו לדירה. עניתי (בנימוס) שאני לא הולכת לבתים של גברים זרים לבד, ושאולי ניפגש אחרי שיחלים. התברר שהגבס יורד רק בעוד שלושה חודשים, והוא הציע שניפגש בפארק קטן ליד הבית שלו.

הפארק המובטח היה מסכן גם בסטנדרטים של ישראל. הבאתי לנו שתי בירות, אבל הבנתי די מהר שהוא לא אדם ששותה בירה, והיה עסוק בעיקר בלהגן עליה מפני איזו צרעה חולפת. הוא איש שאוהב מאוד לנצח את המערכת הביורוקרטית בבית המשפט ושוחחנו ארוכות על חוקי הגנת הדייר. הוא גם הסביר לי באופן די פסקני שזה די בזבוז זמן ללמוד מדעי הרוח, כי מה עושים עם זה אחר כך. כלומר, רופאים יכולים להציל אנשים ועורכי דין יכולים להילחם במערכת הביורוקרטית (הו!), ודיקנס זה נחמד וזה, אבל זה קצת סתם. פתחתי את פי כדי לגמגם תשובה - כבר שתיתי את רוב הבירה בשלב הזה, והדיון הזה מסובך דיו גם בשפת האם שלך. הוא חש כנראה במבוכתי, לנוכח הפסילה הניצחת כל כך של תחום עיסוקי הנבחר, ונחלץ לעזרתי בהציעו, בנימה מסויגת, להפיק תועלת מלימודיי, למרות הכול, בעזרת בחירה בכיוון של הוראה.

בקיצור, אחר כך קצת זנחתי את עניין הקאוצ'סרפינג. מקום לינה אני לא צריכה, סיורים בעיר כבר הספקתי לא מעט בכוחות עצמי וכל הסיטואציה מזכירה מאוד בליינד דייטינג. רק שכאן, מכיוון שמדובר בסך הכול בידידות לשעה, שני הצדדים הרבה פחות בררנים מראש, ולכן יש הרבה יותר סיכוי לבלות שעתיים ויותר בחברת סתם, סתם מישהו לא מעניין בכלל. ובשלב הזה, חברים (ישראלים...) כבר היו לי.

יש אנשים שקל להם וכיף להם להכיר חברים חדשים. ו', למשל. היו לו כאן קשרים מראש, וקשה להאמין באיזו מהירות הוא יצר עוד ועוד, כאילו מהאוויר. הוא גם כבר מכיר כל פינה בעיר, במיוחד אם היא אותנטית ולא-תיירית. יש לו גם זוג אופניים משלו שהוא הצליח לקבל ממישהו, וכשהוא ועוד שני חבר'ה נסעו לסוף שבוע בפראג - הוא ארגן להם שם דירה חינם במרכז העיר, כולל ג'קוזי. בכל פעם שמישהו תוהה איך הבחור מוצא את כל מה ומי שהוא רוצה, אני מושכת בכתפיים ומסבירה שו' הוא קסום. יש אנשים כאלה, וזה בכלל לא מפתיע כשהדברים האלה מסתדרים להם. אין טעם לקנא בהם יותר מדי, כמו שאין טעם לקנא באנשים שיכולים לגלגל את הלשון.

עם זאת, יש בינינו, בני התמותה, כאלה שזה לא עד כדי כך פשוט להם, או לכל הפחות - אפשר, אבל זה מעייף. צריך לזכור שכשמוציאים אותנו מהאקוואריום שלנו, מעבר לכך שנפגעת היכולת שלנו לנהל סמול טוק - אנחנו גם לא באמת מצליחים לקלוט מול מי אנחנו עומדים, או לעמוד במלואנו מולם. כמה שנונים, מצחיקים ומורכבים אתם יכולים להיות בלי שפת אם נוחה ובלי הקשרים תרבותיים ידועים משותפים? ואם נחזור להשוואה לבליינד דייטינג, אחד הדברים הבעייתיים בלצאת עם אנשים שמנותקים ממעגל החברים שלנו הוא שאנחנו לא רואים אותם בשום סיטואציה טבעית וסבירה, ולכן לפעמים לוקח כמה פגישות ולא מעט שעות ביחד כדי להבין דברים שבכל הקשר טבעי רואים מיד: שהבנאדם בעצם תוקפני לאללה, שהוא לחוץ תמידית, שהוא גוזמאי לא קטן, שההתנהגות החברתית שלו בעצם ממש משונה. אז לשוחח ארוכות עם בנאדם שאין לך אפילו הידע התרבותי בשביל להבין מה מההתנהגות שלו שייך לנימוס ומה לדעתו עלייך; מה מהלבוש שלו שייך לטעם האישי ולסגנון החיים שלו ומה לנורמות; מה מנושאי השיחה שלו אתך מעניין אותו ומה סתם נראה לו ראוי ומכובד... מבלבל. ומעייף. ולא בהכרח מה שבא לך לעשות כשאת בחופש. והישראלים הם פתרון נוח כל כך.

הישראלים נוחים קודם כול מכיוון שגם הם מבקשים חברה בדיוק כשאת מבקשת אותה, ומנסים עדיין להבין את העיר פחות או יותר כשאת מנסה להבין אותה. הם נוחים גם מכיוון שישראלים, כידוע, לוקים במנטליות שטעטל כשהם בחו"ל, וזה אומר שנוח מאוד להישען עליהם מאוד, מהר מאוד. כשמגיעים לעיר זרה לחודשיים יש לא מעט עניינים טכניים חשובים באמת שצריך להסדיר די מהר, ולא מעט סיטואציות לא נעימות שעלולות לצוץ ומצריכות עצה טובה או עזרה ממשית, כך שקל להישאב לזה. ועוד עניין לגמרי לא מבוטל: למשלחת הזאת יוצא מדגם אוכלוסייה די מסוים. אנחנו סטודנטים ירושלמים למדעי הרוח והחברה, בני בערך 23-33, בסוף תואר ראשון ומעלה, עם נטייה אמתית כלשהי ללימודים ולרכישת דעת (תזכרו שצריך ציונים והמלצות). גם עצם היעד - ארץ דוברת גרמנית - מנפה מראש הרבה גזענות וצרות מוחין. בקיצור, יש סבירות טובה שנחבב אלה את אלה, ונסתדר לא רע.

עם זאת, גם למצוא את עצמך בתוך הדינמיקות הקבוצתיות של חבורת ישראלים זה עסק מתיש, וצריך להישמר מלתת לזה לגמור לך את האנרגיות. אני די מצליחה, עד כה; יש לי מספיק ניסיון טוב ולא טוב עם דינמיקה קבוצתית, ומספיק יכולת להיות לבד, בשביל למצוא את המרחקים הנכונים לי.

(ב)

סידרו לנו קבלת פנים חגיגית במשרד החוץ האוסטרי, אחד הגופים שתרם לנו כסף. שוב קיבלנו מיץ, כריכונים עטירי מיונז ועוגות פרווה (האנשים האלה לא יודעים איך לעבוד עם כשרות); שוב הייתה ציפייה מסוימת שנעשה קצת מינגלינג. אלא שהפעם, לעומת בנק אוסטריה, הביאו לנו חבר'ה בגילנו. אני פסלתי את כולם מראש באורח ילדותי למדי (מי ה"צעירים המבטיחים" המעונבים המעאפנים שמגיעים לאירוע כזה מבחירה?!), כנראה בעיקר מפני שנלחצתי והתעצבנתי מהצורך, שוב, לנהל סמול טוק. אבל כמה חברים שלי דווקא יצאו משם עם ידידים חדשים.

למשל חברתי מ' הכירה שם בחורה מגניבה, לדבריה, ממשרד החוץ הפולני, ועוד באותו ערב הן יצאו, שתו, התיידדו וקבעו לצאת במוצאי שבת. היא הציעה לי להצטרף.

בערב שבת הצטרפתי לו' לארוחת ערב משותפת ישראלית-אוסטרית אצל ידידה שלו, אליה, מורה באחד הקורסים לגרמנית, שגרה לא רחוק מאתנו. הדירה של אליה מלאה רהיטים עתיקים, מרוצפת פוסטרים וגדושה מאכלים טבעוניים ומספר לא ידוע ואולי לא סופי של צעירים מג-ניבים מכל העולם מבלים בה את הקיץ. בהתחלה הייתי די נבוכה; לא כל כך הכרתי אף אחד, וההיפסטריות של הדירה ובאיה, ושפת אמם שאני לא מדברת, גרמו לי להרגיש די קטנה ומיותרת. אבל לאט-לאט התברר שהאנשים נחמדים, וכמה מהם דווקא שהו בישראל לא מעט זמן ומדברים עברית, ומפה לשם, בשלוש שפות, הערב התגלגל יפה. לקראת הסוף תוכננה יציאה לפסטיבל ריקודים בעיר.

הבנתי, לא בלי הקלה, שאני לא בדיוק מוזמנת להצטרף; היה לי מאוחר מדי, ולא כל כך נוח, לצאת לרקוד עם חבורה שאני לא מכירה (ו' שומר שבת). אלא שבדרך החוצה הציעו לי, ואף הפצירו בי, להצטרף; אז ו' הלך הביתה ואני, במבוכה מסוימת, הצטרפתי לחבורה שהלכה בכיוון תחנת הרכבת התחתית, ונזפתי בעצמי על שאני לא נלהבת יותר לקראת יציאה לעיר הגדולה עם מקומיים אמתיים. אבל אז נזכרתי שאין עליי ארנק, וגם לא כרטיס חופשי חודשי לרכבת. החבורה הציעה לי כסף, כמובן; אבל כל זה כבר היה מוגזם לגמרי מבחינתי, והלכתי הביתה. לא בלי לכעוס על עצמי על ההשתפנות.

במוצאי שבת התכוננתי ליציאה עם מ' וחברתה החדשה. סוף-סוף אני אצא על אמת בעיר הגדולה וינה, ושלפתי מהארון את הנשק הסופני: השמלה הכי יפה שלי, אחת הקניות המוצלחות ביותר שקניתי מעודי, זאת שאני לובשת בערך פעמיים בשנה ונראית בה פצצה.

אחרי ההתברברות הטקסית שמקדימה כל יציאה ראויה לשמה, פגשנו את הבחורה האוסטרית, אנטונינה, ונכנסנו למקום שנקרא Wein & Co. זאת חנות יינות שאפשר לקנות בה בקבוק ואז לשבת ולשתות אותו. אנטונינה הושיבה אותנו בשולחן ארוך מאוד. כמה בחורים מנומסים קמו ללחוץ את הידיים שלנו (והסתבכו עם השם שלי), ואז חזרו לשבת ולדבר אלה עם אלה. התברר שאנחנו במסיבת יום הולדת. המסיבה היא של ידיד של חברה של הבחורה האוסטרית, אלא שהחברה מתעכבת, ובעצם אין לנו שום קשר לשיחה או לאנשים. לי, בינתיים, הייתה שהות להבין שהלבוש שלי ממש, אבל ממש, לא בסטנדרט. רוב היינות שנמכרים במקום הזה מפונפנים ויקרים, ורוב האנשים שבאים לשתות פה מפונפנים ויקרים גם הם. כל הבחורות בעקבים, גרביונים וחצאיות מחויטות בגזרה גבוהה, שלא לומר - מאופרות היטב, משהו שמעולם לא היה הצד החזק שלי. ואני? בשמלה פרחונית ואוורירית, כמובן, כהרגלי. האכזבה ממצב העניינים הזה כנראה הייתה צורבת פחות אילולא לבשתי, באמת, את השמלה הכי יפה שלי.

בינתיים, אחרי התמהמהות לא מבוטלת הגיע מלצר עם הבקבוק שבחרנו: בקבוק זול מאוד, יש לציין, של רוזה. המלצר הביא את הבקבוק בתוך מעין גיגית קרח גבוהה ואלגנטית, פתח ומזג אותו לטעימה וכן הלאה. טקס נחמד והכול, אם לא מביאים בחשבון (א) שאנחנו הרי הלכנו למדף בעצמנו, גאדדמיט, ובחרנו יין. אז אם זה שירות עצמי, איך ייתכן שחיכינו כמעט רבע שעה ליין? (ב) חרא יין.

מ' וחברתה יצאו לעשן והשאירו אותי לחסדיו של סטודנט למשפטים בן 21 שפלרטט אתי עד שנמאס לו. שתיתי לא מעט מהרוזה.

אחר כך הגיעה סוף-סוף החברה האבודה, זו שקשרה אותנו לרוב השולחן הארוך הזה, והוחלט שהולכים למקום אחר. האמת, הייתי עייפה ומבואסת והבנתי שאני ושתי האוסטריות האלה לא נידבק, ושבחורה בין-לאומית ומגניבה אני כבר לא אצא מזה, ותהיתי אם אני לא מבאסת את מ', אבל כבר גמרתי אומר בלבי לא להיות חננה הערב ולשתף פעולה עם כל מה שיבוא.

הפעם נכנסנו למעין פאב אירי שדווקא מצא חן בעיניי מאוד, פאב גדול אבל חמים, לא נקי מדי, שכשהוא מתחמם מספיק וכולם שתו מספיק אז גם רוקדים בו, ולפי המוזיקה שמשמיעים שם - הם יודעים טוב מאוד שנולדתי בשנות השמונים. טוב. הזמנו עוד יין. ובירה.

כאן כדאי לציין משהו בעניין השמלה הבלתי הולמת שלי: היה לה, למרות הכול, יופי של מחשוף, ותשומת הלב שזכיתי לה במהלך הערב הייתה בהתאם. אמנם מבחורים שנראה לי שהיה קצת הולם יותר אם אחותי החיילת הייתה יוצאת אתם, כך ששום דבר מעניין, משום בחינה, לא עמד לצאת מזה; ובכל זאת, תשומת לב. וזה גרם לי להרגיש קצת פחות לא-מגניבה למרות הכול. עם זאת, כבר הייתי בעצם די שיכורה, והמקום הנחמד היה בעצם די סליזי. בסוף ביקשתי סליחה מהחברות שלי והלכתי הביתה.

התעוררתי עם כאב ראש, ריח של סיגריות מכל הבגדים שפשטתי אתמול (עניין שנראה לי לא הוגן בעליל מאז שהפסקתי לעשן) ומצב רוח עכור. חזרתי לישון. ואז ו' התקשר ושאל אם בא לי לקפוץ לקפה ועוגה אצל אליה. הבנתי שאני צריכה לבחור בין טיפול ראוי בהנג-אובר שלי ובין טיפול ראוי במצב הרוח המחורבן שלי, ובחרתי במצב הרוח.

ו' ואליה חזרו בדיוק ממיסה בשטפנסדום, הקתדרלה המרכזית של וינה. היא מזגה לנו קפה פילטר, ואכלנו עוגה מתוקה בטעם בישקוטים - כנראה לא באמת טעימה מאוד, אבל באותו רגע זה היה נפלא. ישבנו שם שעה בערך, וסיפרתי על חוויותיי מליל אמש. היא שלפה מפה של העיר וסימנה לי עליה מקומות בילוי שכדאי לי להכיר. השותף שלה השמיע אלבום שקט ואטי של ניק דרייק.

***

ובכן, כעת יש לי משימה חדשה: לבדוק את כל המקומות על מפת הבילוי החדשה שלי. זאת שיטה טובה להגיע לאזורים סטודנטיאליים שאני עדיין לא מכירה. היום ביקרתי בראשון. פרטים בהמשך.

13 באוגוסט: שם טוב ללימודי גרמנית

הו, בלוג מיותם!! שבוע שלם עבר, בעצם, בלתי מתועד. אני מוצאת את עצמי באמת כועסת גם על עם עובד, גם על המורה החדש (שבאמת נותן שיעורי בית, לשם שינוי) וגם על החברים שגררו אותי לשתות יותר מדי (אני עדיין סוחבת עייפות מאז מוצאי שבת... לא שזו אשמתם) דווקא כשבאמת, באמת רציתי שקט ולהסתובב לבד ולכתוב סוף-סוף. אני מכירה להמציא לעצמי דחיות ותירוצים בשביל לא לכתוב; אני די כועסת כשהעולם, ברשעתו, באמת מונע את זה ממני.

אז קודם כול התחיל קורס חדש. הפעם המבחר האנושי מרשים אף יותר, וכולל את אינדונזיה, פרו, הודו, ארצות הברית, אנגליה, הפיליפינים, תורכיה, אוקראינה, ספרד, פולין ועוד ארץ נשכחת או שתיים במזרח אירופה. יש רק ארץ אחת שיש ממנה יותר מתלמיד אחד; כשבאחד ממשחקי ההיכרות המורה נעמד באמצע הכיתה ואמר שהוא אוסטריה וביקש שנסתדר לפי מיקום גאוגרפי, התברר לכולנו שישראל היא בלי מתחרים המדינה הגדולה ביותר בעולם. (אנחנו ארבע.)

החבר'ה קצת מבוגרים יותר מבקבוצה הקודמת; רק מריה האוקראינית בת שש עשרה. היצור הקטן והחמוד הזה נכנס לכיתה, פותח את פיו הקטן והעגול ומפהק פיהוק מתוק ואז מתרפק עליי והולך לישון. קצת כמו הנמנמן באליסה בארץ הפלאות. אלכס, הבריטית, היא מגילפורד, העיירה הסמוכה ללונדון ששימשה את פורד פריפקט מ"מדריך הטרמפיסט" בתור סיפור כיסוי (בעצם הוא בכלל לא היה מגילפורד אלא מהחלל החיצון). אלכס היא מורה לאנגלית ומסתובבת בעולם עם החבר שלה ומלמדת. אמרתי לה שמכרתי משקפי שמש בקניון בגילפורד. אלה לא היו חילופי מידע מרגשים במיוחד; מכל מקום, אני בעמדה טובה כדי להעיד שיש לה סיבות טובות לא לחיות במקום המשעמם הזה.
אנשים נחמדים.

המורה החדש נפלא. הוא מצחיק, הוא מפעיל אותנו, הוא שיטתי ומסודר מאוד ומצייד אותנו בטיפים טובים ללימוד שפה ואולי הכי חשוב - כשהוא צריך להסביר משהו חשוב, למשל דקדוק, הוא חוזר על זה באנגלית. אלכס אומרת שזה לא נכון ללמד ככה, ושבשלבים הראשונים של לימוד שפה צריך ללמד אותה בלי להיעזר בשפות אחרות. אני מצדי עדיין לא התגברתי על זה שבקורס של יולי הגעתי למבחן בעל פה בלי להתכונן מפני שהמורה הזיזה את מועד המבחן יום אחורה - והודיעה על זה לכיתה רק בגרמנית. קל לפספס הודעה כזו כשממילא לא מבינים יותר מחמישים אחוז ממה שהמורה אומרת, במשך שלוש שעות כל יום. מצטערת, אני לא רואה איך זה מועיל. הסברים בלשון ממילא קיבלתי מחבר לכיתה שפשוט יש לו תואר בבלשנות אז הוא מבין.

עם זאת, ביום שישי המורה נכנס לכיתה והודיע: "Heute ist Freitag. Am Freitag ich spreche nur Deutsch." (יודעים מה, לא מתרגמת לכם. רציתם טעימה מווינה - הנה, תחוו קצת תסכול מקומי אותנטי.) אם כי הוא לא עמד בזה. (כריסטוף, הפולני, מסכן; הוא לא מבין מילה אנגלית. הרבה פולנים לא מבינים אנגלית.)

ביום הראשון התחלנו בסבב היכרות. האדם הראשון בסבב אמר את השם שלו. השני אמר את השם של האדם הראשון ואז את שלו וכן הלאה. לרוע מזלה של הכיתה, אני הייתי השנייה בסבב - הראשונה אחרי המורה עצמו, ולכן כל אחד ואחד מן המסכנים האלה נאלץ לשבור את השיניים שלו על השם שלי. ככה הולך לי פה; ניחא שמות כמו שי או שני או טלי; אסנת זה מין דבר שלא רק שאף אחד פה לא נתקל בו בשום שפה אירופית מימיו, זה גם עמוס עיצורים. בדרך כלל אני מראש אומרת את השם שלי לאט ובקול רם, ואז המכר החדש מתכופף לעברי בבלבול קל ומבקש שאני אחזור על זה, ואחר כך לא זוכר.

המורה מתעקש על הגייה (הוא אומר שאם נטעה במין הדקדוקי של מילה עדיין יבינו אותנו, אבל אם נהגה אותה לא נכון לא יבינו, ולכן צריך לא להגזים בשינון מין דקדוקי וכן להגיד מילה עשר פעמים עד שאומרים אותה נכון). לאורך סבב השמות, בכל פעם שמישהו אמר Das is במקום Das ist, או Er heiss במקום Er Heisst, הוא תיקן: "Das isTTT! Er heissTTT!" (וכשאני כותבת TTT אני מתכוונת שהוא ממש ירק). הוא גם סימן T עם הידיים, כמו שמסמנים טיים-אאוט. איפשהו באמצע הסבב, כשהתלמיד המי-יודע-כמה שיבש את השם שלי, וספציפית - השמיט את ה-ת', המורה עצר אותו ואמר "OssnaTTT!" אני עזרתי וסימנתי T עם הידיים. הכיתה צחקה. המורה אמר: "Das ist ein gut Name fur Deutschlernen."

טוב חברים. אחת בלילה, ונמאס לי להיות זומבי בשיעורים. היה קצר, אבל מחר בעזרת השם אני אהיה חזקה יותר מן הנסיבות ואמשיך לכתוב. אולי אני אספר לכם על חוויות סוף השבוע (המעורבות בטיבן) בחברתם היוקרתית של מקומיים אמתיים, או על הונדרטוואסר אהוב נפשי. וגם: שליחות סיקור חדשה, במיוחד בשבילכם! (סתם, בשבילי כמובן, אבל עבור מי אני אסקר.) stay tuned.

ברלין (III) - קצר ועצבני

טוב. הפוסט הזה יהיה פוסט קצר ועצבני על טיול קצר וחסר נשימה, שנכתב בצל מכתב קצר וענייני מאת המנחה שלי, שתוהה לאן נעלמתי. כל זאת מתוך ניסיון לעשות משהו מועיל עם כישורי ההבחנה והכתיבה שלי, למרות הכול, עוד היום, בעוד התזה הדמיונית שלי ממשיכה להמתין לי - אף היא עצבנית, עניינית וחסרת נשימה - אי-שם מעבר לפינה. והדרך דווקא צפויה להיות לא קצרה בכלל.

לברלין יש שכונות צעירות ומגניבות, וכן שווקים צעירים ומגניבים, והיא ידועה בחנויות היד השנייה שלה. לא ראיתי מספיק מאף אחד מהדברים האלה. בשביל חיפושי יד שנייה צריך הרבה זמן; ובשביל שכונות יפות כמו פרידריכשיין צריך מועד שאינו יום ראשון (החנויות כבר סגורות) ואינו שעות הבוקר (החנויות עדיין סגורות); ובשביל ליהנות מירידים מעולים כמו היריד המפורסם במאוארפארק, שמתקיים רק בימי ראשון בבוקר, צריך שלא ירד גשם, קיבינימט.

ובכל זאת?

בפעם שעברה כתבתי הרבה על איך ברלין מזכירה לי את ירושלים. הפעם אדבר קצת על איך היא מזכירה לי את תל אביב. האזורים הצעירים שלה בועטים כמו שתל אביב בועטת: צבעונית, מקושקשת, יצירתית. בפרידריכשיין, במזרח ברלין, ביליתי את הלילה האחרון והבוקר האחרון שלי. היא עמוסה פאבים, מסעדות ובתי קפה, ומהצהריים ואילך - בלי סוף חנויות בוטיק של בגדים, מוצרי תינוקות, מכשירי כתיבה, טי-שירטים מאוירים, תיקים ושלל מזכרות מהסוג שאשכרה היית קונה. ההבדלים: קודם כול זה ירוק ואפרורי כמו אירופה, ושנית - זה נקי ומטוקטק כמו אירופה. אתם יכולים לדמיין את שינקין בלי קצת פרחיות וכמה בתי ממכר לזבל שבזבל? והאמת - הייתם רוצים לקבל את שינקין ככה? לא יודעת.

 חלק ממה שמאפיין את ברלין כמקום הרבה פחות שמרני מווינה זה האוכל. באופן די מטופש, הסתובבתי בפרידריכשיין במוצאי יום ראשון וחיפשתי בית קפה. כלומר, בית קפה וינאי, בעצם, או לפחות בית קפה ישראלי. כמובן, לא מצאתי חיה כזאת; לפחות, לא בקלות. ואז נזכרתי במה שפרנק אמר יום קודם: "אני לא יודע מה זה אוכל גרמני מסורתי. אוכל גרמני מסורתי זה כרוב, ואני לא אוכל את זה." בברלין הצעירה אוכלים ומבשלים מאכלי עולם. השכונה מלאה אוכל וייטנאמי, הודי, לבנוני. זה לא שאין דברים כאלה בווינה, וזה לא שכאן אי אפשר בשום אופן למצוא בית קפה "אירופי" מסורתי, אבל די ברור, בכל עיר, מה הדבר העיקרי ומה השוליים של העסק. (אה, ושוורמיות של תורכים יש פה ופה בשפע רב, בכל מקרה.)

קמתי בבוקר בפרידריכשיין. (לא חוויה פשוטה ונעימה דווקא, מאחר שבהוסטל התרמילאים שיבצו אותי בחדר עם חמישה בנים; מעולם לא הבנתי כמה אי-נוחות יכולה להיגרם ממגורים מעורבים וצפופים שכאלה עד שניסיתי ללא הצלחה להשתחל מטה ממיטת הקומותיים, לפתוח את מנעול הארונית שלי ולהתארגן לצחצוח שיניים וארוחת בוקר בלי להעיר חמישה גברים כמעט עירומים ששרועים סביבי.) אכלתי ושתיתי משהו, ישבתי לכתוב בבלוג, קיוויתי שהחנויות נפתחות בסביבות עשר. הסיבוב בשכונה היה נעים והכול, זאת שכונה יפה מאוד, אבל החנויות נפתחות רק לקראת שתיים עשרה ובעצם כבר עשיתי את הסיבוב הזה אתמול בערב.
בסוף החנויות התחילו להיפתח, והן היו יפות כמו החנויות הכי יפות בתל אביב. כלומר, יפות מאוד. אבל זה העציב אותי. משלוש סיבות שעולות בדעתי.

אחת - שעצוב להסתובב לבד במקום שנועד לשופינג. פארקים נועדו בשביל שיסתובבו בהם לבד; לא כן חנויות של דברים חמודים. ונעה, אבוי, כבר הייתה במיטתה ברחובות.

שתיים - שלמצוא בדיוק את מה שציפית למצוא - חנויות יפות כמו החנויות הכי יפות בתל אביב - זו חוויה קצת מעציבה. את מרגישה קצת כאילו העולם הוא בעצם די מצומצם, והגעת לקצה שלו.

שלוש - שסחורות זה דבר מעציב. זה כיף גדול שלא ממלא לך את הנשמה. וכשמסתובבים ביניהן לבד, וכשהן לא מצליחות להפתיע אותך, מרגישים בזה.

אחר כך כבר הייתי צריכה לצאת בכיוון מרכז העיר, לקראת הרכבת שלי בשש בערב. לא היה זמן לגן החיות, אפילו שרציתי מאוד, אז החלטתי ללכת למוזאון פרגמון. זה אחד המוזאונים המפורסמים של ברלין; מאלה שרואים בהם איך אירופה גנבה את המזרח. המוצג המרכזי הוא שחזור די מדהים (כלומר, מלאכת הרכבה של חלקי תבליט עצום) של מזבח הלניסטי מן העיר פרגמון באסיה הקטנה.

פה אתם רואים רק חלק מהתבליט; הוא ממשיך ומקיף את קירות האולם מכל צדדיו. רואים את זה מתחיל מצד ימין של התמונה, וזה ממשיך לכל האורך.

אני אספר, אני לא יכולה להתאפק: בקצה התערוכה יש לוח קטן שמספר שאוצרות המוזאון הוחזרו לגרמניה מברית המועצות ב-1958, ושאוצרות רבים שנלקחו מגרמניה עדיין מצויים בידי רוסיה. אין להם בושה, לגנבים האלה? זה של התורכים!!

האמת, מה שבאמת אהבתי במוזאון הזה היה לא יוון אלא המזרח הקדום: מיצגים מבבל, אשור וסביבתן התרבותית. כל מיני מפלצות קדמוניות ודמויות של אלים ומלכים עם חיוכים מסתוריים ועיניים קצת בורקות מדי, קצת מטורפות. ואותם דווקא מזל ששדדו, כי לי אישית יהיה קושי מסוים לנסוע לראות את המוצגים האלה בעיראק.

לסיכום החוויה כולה, ברלין נראית לי כמו עיר בשביל לגור בה. היא גדולה והיא מורכבת, ושלא כמו וינה - לא מספיק לעשות בה סיבוב קצר בשביל להתבשם מ"אירופה". עזבתי אותה עם תיק כבד, גב כואב וכפות רגליים דואבות, וכשירדתי מהרכבת האחרונה שלי ליד המעונות במולקראי שטראסה בווינה הרגשתי הקלה עצומה, כמו כשחוזרים הביתה. אבל זאת עיר שצריך לחזור אליה. סיכוי סביר שהיא תתברר כעיר האהובה עליי באירופה.

אז עד הפעם הבאה.

ברלין (II): העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה

יום אחד לפני עשרים וכמה שנים ישבנו בבית שלנו במעוז ציון ושמענו את התקליט של ז'ורז' מוסטקי, והגענו לשיר הפרטיזנים. זה שיר דרמטי מאוד, ולכן ביקשתי מאבא ואמא שיסבירו לי על מה השיר. הם הסבירו שפעם היו בגרמניה (הארץ שסבתא מרים וסבתא שושנה באו ממנה; הארץ של פצפונת ואנטון) אנשים רעים שנקראו הנאצים, והם השתלטו על הרבה ארצות נגד רצונם של האנשים שחיו שם. הפרטיזנים היו אנשים שנלחמו בהם, והשיר של מוסטקי הוא שיר שהם היו שרים, ושהוא שר לזכרם. בסוף הנאצים הפסידו במלחמה, והמדינות האחרות החליטו שבתור עונש – גרמניה תחולק לשניים, ובין שני החלקים תפריד חומה כך שלא יהיה אפשר לעבור. בינתיים עברו הרבה שנים והגרמנים כבר לא נאצים, וגרמניה נשארה מחולקת לשניים. ולפני עשרה ימים, המוני גרמנים התאספו סביב החומה והפילו אותה.

אני זוכרת את הסיפור הזה היטב כי זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהיסטוריה זה משהו שממשיך לקרות. כלומר: התפיסה ההיסטורית שלי נפתחה בסיפור על... וואו. על המון דברים. על אומץ והתנגדות, וגם על צדק היסטורי, וגם על כפרה ומחילה ועל איך פצעים של אומות יכולים להגליד, וגם על ניצחונה של מחאה אזרחית. סיפור יפה להתחיל בו. כך שרציתי מאוד לבוא לברלין.

התברר לי שלא קל לספוג היסטוריה של עיר בסיור בהול של יומיים וחצי. זה באמת לא מספיק. אבל הרבה ממה שראיתי ושמעתי בברלין קשור להתמודדות של העיר הזאת עם עברה, אז אני אגיד מה שאני יכולה.

קודם כול, עד כה לא ביקרתי מימיי בעיר שמנציחה בהבלטה כזו היסטוריה עכשווית כל כך. לא הרנסנס, לא ימי הקולוניות ולא קיסרות פרנץ יוזף אלא מוראות המאה העשרים, עד שנות התשעים ממש. החוויה הקרובה ביותר שאני יכולה לתאר היא סיור בירושלים – בעיר העתיקה, או בנקודות במזרח העיר שצופות מערבה – כשאפשר להגיד לאדם שנמצא שם אתך (או לעצמך) – "שמעת פעם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני? את/ה רואה את זה שם? זה הסכסוך. הנה הוא." אבל בירושלים ההתבוננות הזו מלווה במין מתח כבד, משיחי-קטסטרופלי, כאילו מציצים לתוך תהום. ברלין, לעומת זאת, נראית רגועה; ההיסטוריה מסומנת בה היטב, אבל כבר הגיע הסוף הטוב.

ההתבוננות באדריכלות של האתרים המתוירים המרכזיים של ברלין (הרייכסטאג, שער ברנדנבורג, פוצדמר פלאץ, מוזאון הטרור, צ'קפוינט צ'ארלי) מזכירה קצת הסתובבות ביד ושם: בעצם את מסתובבת בין כל מיני סוגים של אנדרטאות, אבל אנדרטאות שיודעות את מקומן. למשל, ביד ושם יש בתוך המוזאון חצי קרון רכבת. כשסיירתי שם, המדריך הסביר שיש מוזאון שואה אחר איפשהו בעולם (וושינגטון?) שנותן לך להיכנס לתוך קרון, וכאן – בכוונה – נמנעו מכך. היה חשוב למתכננים לסמן לך את הקרון ואת תוכו, אבל לא לספק לך את האשליה שאת יכולה באמת לחוות, בכל מידה שהיא, את מה שחוו מי שנשלחו בקרון הזה. בעיניי, האנטי-פטישיזם בגישה הזו מעורר הערכה. נראה לי תמיד שהדרך הכי ראויה לכבד את הנספים היא לא להניח שאפשר להזדהות עם הסבל שלהם, ולהפך – לחיות חיי חירות מאושרים ביתר שאת, לכבודם. וגם לא לשכוח אותם. כך, למשל, עיר רווית חטאים ולמודת סבל כמו ברלין יכולה מצד אחד להיפטר מהחומה השנואה, ומצד שני – להנציח אותה באמצעות סימון הנתיב שלה בשביל דק בעובי שתי לבנים, לכל אורך העיר. זה לא מובן מאליו שעיר משמרת סימון כזה. זה מחייב אותה להחליט מיד עם איחודה שההיסטוריה של גרמניה החדשה תהיה היסטוריה מצולקת וגלויה.

הנה כמה שרידי חומה ממרכז ברלין:

ממש במרכז העיר ניצבת האנדרטה המפורסמת לנספים בשואה. למי שלא מכיר (יש מישהו כזה?) מדובר בכיכר רחבת ידיים ובה מלבני אבן גדולים ואפורים שאפשר לעבור ביניהם. הגודל של המלבנים לא אחיד, וככל שמעמיקים בכיכר הם גובהים והולכים (עדיין בלי אחידות מוחלטת) כך שמי שהולך ביניהם ממש טובע בתוכם. קרקע האנדרטה לא מיושרת אלא גלית, ושוב – לא אחידה. יוצא שאין לך מקום נוח ומישורי לעמוד בו, עד רמת הבָּלטה. המלבנים, אם אני לא טועה, מייצגים קהילות שנחרבו.

אם הכיכר הזו הייתה בישראל, אין לי ספק שילדים לא היו מתרוצצים בתוכה וצוחקים, וגם ספק אם תיירים היו מצטלמים לידה ובתוכה כמו שהם מצטלמים ליד החיילים האמריקאים בצ'קפוינט צ'ארלי. כי שואה זה עסק רציני. ובעיניי זה היה בגדר הפסד. מקום ציבורי שילדים לא משחקים בו הוא לא חלק של ממש מן המרחב העירוני אלא הוא מבודד ומופרד ממנו. אני רואה את עצמי בתור בעלת השקפה יהודית מסורתית מן הבחינה הזו: זיכרון צריך להיות תפור עמוק אל תוך השגרה, וטקסי אבלות צריכים להיות מכוונים אל החיים ולא אל המתים. אז שוב, הייתי מרוצה.

לא רחוק משם מצוי "מוזאון הטרור 1945-1933". החלק הוותיק במוזאון, ששופץ לאחרונה, הוא שדרה ארוכה שניצבת לאורך אחד הרחובות הראשיים, אבל מונמכת ממנו. לאורך השדרה מסודרים לוחות הסבר בגרמנית ואנגלית, בליווי תמונות, שמוסרים בלשון פשוטה וללא כחל וסרק את סיפור עלייתו של הנאציזם בגרמניה, פרוץ המלחמה, רדיפת היהודים, הצוענים, ההומוסקסואלים והנכים וכיבוש ברלין וחלוקתה ב-1945. כל עובר אורח מוזמן להתקרב ולקרוא; זה בנוי כך שזה נגיש מאוד, אבל צריך לעזוב את מפלס הרחוב ולרדת למקום נמוך, על כל המשתמע מכך, כדי לבקר בתערוכה הקבועה הזו.

כפי שאתם מבינים, ההנצחה בברלין "עובדת" עליי. היא נראית לי נכונה מאוד. אולי אילו הכרתי מקרוב יותר את תרבות ההנצחה של גרמניה ואת הדקויות שלה, ואילו לא הסתנוורתי מן הפער בין ההנצחה הזו ובין איך שישראל עוסקת בימינו בשואה, ונמנעת מלעסוק בהיבטים רבים של תולדותיה שלה, הייתי ביקורתית יותר. בינתיים, זו ההתרשמות שלי.

למחרת לקח אותנו פרנק למקום בעיר שהחומה בו הושארה כפי שהיא – שני קירות, מגדל שמירה, חול לאיתור עקבות. במרכז העיר אין קטעי חומה אלא רק בלוקים בודדים – קצת כמו הבלוקים של גדר ההפרדה בישראל רק קטנים יותר – מצוירים ומקושקשים. כאן היו קטעים שלמים, וגם אנדרטה קטנה לזכר אנשים שמתו בניסיון לחצות את החומה או סתם נורו בידי צלפים. עלינו לתצפית בצד המערבי שמשקיפה מזרחה. לשאלתי אמר פרנק שאת מה שאנחנו עושים עכשיו לא היה אפשר לעשות לפני 1989: לא היו אז בתים גבוהים דיים באזור החומה שיאפשרו להשקיף אל הצד השני. אנשים חיו, גם ויזואלית, עד החומה וזהו. אמרתי לו שזה נהיר לי מאוד, כי בישראל, ובפרט בירושלים, אנחנו חיים מוקפים נקודות עיוורות בשדה הראייה שלנו. כמה דקות מהבית שלי יש שכונות חרדיות וערביות שלא ביקרתי בהן מימיי, וזו דוגמה צנועה. תהיתי איך זה היה בירושלים עד 1967. אני דווקא משערת שהיה אפשר לראות לתוך ירדן (נכון?) – ואז יש דינמיקה אחרת, בטח, של מחוזות שנמצאים בשדה הראייה שלך ופתאום נעשים נגישים. ערים משונות.

עוד שתי הערות על העיר שחוברה לה יחדיו.

קודם כול, כידוע, עברו הקומוניסטי של מזרח העיר ניכר בארכיטקטורה האפורה והעצובה שלו. סמוך לקו החומה אפשר לראות את ההבדלים, אם כי הם מתמסמסים. בשכונות סטודנטיאליות מג-ניבות במזרח העיר, הבניינים נצבעים ממילא בוורוד, צהוב וירקרק ומצמיחים מסעדות עם מאכלי עולם. נראה שהמזרח מחלים. שימו לב, למשל, לבנייה בשני צדי השדרה הזו.

ושנית – אמנות רחוב. אם יש זמן שהצטערתי שנסעתי בלי מצלמה – זה היה בברלין. כמה אמנות רחוב! הכוונה לציורים שנעים בין קשקושי גרפיטי פשוטים ובין ציורים רציניים, מושקעים ויפהפיים, שחלקם בוודאי הוזמנו והוכנו בצורה מסודרת – למשל בתי דירות שלמים שמכוסים ציורים צבעוניים – וחלקם רוססו בוודאי באישון לילה. נדמה לי שזה לא רק מפני שברלין היא עיר מגניבה, אלא גם מפני שהיא מקפידה מאוד, בעצם, להיות עיר לא ממושמעת. דווקא. יופי של מורשת מקומית.

התמונות המצורפות, סתם בשביל לתת איזו תמונה כללית - מהרשת. אימאג'ים די מפורסמים.