יום אחד לפני עשרים וכמה שנים ישבנו בבית שלנו במעוז ציון ושמענו את
התקליט של ז'ורז' מוסטקי, והגענו לשיר הפרטיזנים. זה שיר דרמטי מאוד, ולכן ביקשתי
מאבא ואמא שיסבירו לי על מה השיר. הם הסבירו שפעם היו בגרמניה (הארץ שסבתא מרים
וסבתא שושנה באו ממנה; הארץ של פצפונת ואנטון) אנשים רעים שנקראו הנאצים, והם
השתלטו על הרבה ארצות נגד רצונם של האנשים שחיו שם. הפרטיזנים היו אנשים שנלחמו
בהם, והשיר של מוסטקי הוא שיר שהם היו שרים, ושהוא שר לזכרם. בסוף הנאצים הפסידו
במלחמה, והמדינות האחרות החליטו שבתור עונש – גרמניה תחולק לשניים, ובין שני
החלקים תפריד חומה כך שלא יהיה אפשר לעבור. בינתיים עברו הרבה שנים והגרמנים כבר
לא נאצים, וגרמניה נשארה מחולקת לשניים. ולפני עשרה ימים, המוני גרמנים התאספו
סביב החומה והפילו אותה.
אני זוכרת את הסיפור הזה היטב כי זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי
שהיסטוריה זה משהו שממשיך לקרות. כלומר: התפיסה ההיסטורית שלי נפתחה בסיפור על...
וואו. על המון דברים. על אומץ והתנגדות, וגם על צדק היסטורי, וגם על כפרה ומחילה
ועל איך פצעים של אומות יכולים להגליד, וגם על ניצחונה של מחאה אזרחית. סיפור יפה
להתחיל בו. כך שרציתי מאוד לבוא לברלין.
התברר לי שלא קל לספוג היסטוריה של עיר בסיור בהול של יומיים וחצי. זה
באמת לא מספיק. אבל הרבה ממה שראיתי ושמעתי בברלין קשור להתמודדות של העיר הזאת עם
עברה, אז אני אגיד מה שאני יכולה.
קודם כול, עד כה לא ביקרתי מימיי בעיר שמנציחה בהבלטה כזו היסטוריה
עכשווית כל כך. לא הרנסנס, לא ימי הקולוניות ולא קיסרות פרנץ יוזף אלא מוראות המאה
העשרים, עד שנות התשעים ממש. החוויה הקרובה ביותר שאני יכולה לתאר היא סיור
בירושלים – בעיר העתיקה, או בנקודות במזרח העיר שצופות מערבה – כשאפשר להגיד לאדם
שנמצא שם אתך (או לעצמך) – "שמעת פעם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני? את/ה רואה
את זה שם? זה הסכסוך. הנה הוא." אבל בירושלים ההתבוננות הזו מלווה במין מתח
כבד, משיחי-קטסטרופלי, כאילו מציצים לתוך תהום. ברלין, לעומת זאת, נראית רגועה; ההיסטוריה
מסומנת בה היטב, אבל כבר הגיע הסוף הטוב.
ההתבוננות באדריכלות של האתרים המתוירים המרכזיים של ברלין
(הרייכסטאג, שער ברנדנבורג, פוצדמר פלאץ, מוזאון הטרור, צ'קפוינט צ'ארלי) מזכירה
קצת הסתובבות ביד ושם: בעצם את מסתובבת בין כל מיני סוגים של אנדרטאות, אבל
אנדרטאות שיודעות את מקומן. למשל, ביד ושם יש בתוך המוזאון חצי קרון רכבת.
כשסיירתי שם, המדריך הסביר שיש מוזאון שואה אחר איפשהו בעולם (וושינגטון?) שנותן
לך להיכנס לתוך קרון, וכאן – בכוונה – נמנעו מכך. היה חשוב למתכננים לסמן לך את
הקרון ואת תוכו, אבל לא לספק לך את האשליה שאת יכולה באמת לחוות, בכל מידה שהיא,
את מה שחוו מי שנשלחו בקרון הזה. בעיניי, האנטי-פטישיזם בגישה הזו מעורר הערכה.
נראה לי תמיד שהדרך הכי ראויה לכבד את הנספים היא לא להניח שאפשר להזדהות עם הסבל
שלהם, ולהפך – לחיות חיי חירות מאושרים ביתר שאת, לכבודם. וגם לא לשכוח אותם. כך,
למשל, עיר רווית חטאים ולמודת סבל כמו ברלין יכולה מצד אחד להיפטר מהחומה השנואה,
ומצד שני – להנציח אותה באמצעות סימון הנתיב שלה בשביל דק בעובי שתי לבנים, לכל
אורך העיר. זה לא מובן מאליו שעיר משמרת סימון כזה. זה מחייב אותה להחליט מיד עם
איחודה שההיסטוריה של גרמניה החדשה תהיה היסטוריה מצולקת וגלויה.
הנה כמה שרידי חומה ממרכז ברלין:
ממש במרכז העיר ניצבת האנדרטה המפורסמת לנספים בשואה. למי שלא מכיר
(יש מישהו כזה?) מדובר בכיכר רחבת ידיים ובה מלבני אבן גדולים ואפורים שאפשר לעבור
ביניהם. הגודל של המלבנים לא אחיד, וככל שמעמיקים בכיכר הם גובהים והולכים (עדיין
בלי אחידות מוחלטת) כך שמי שהולך ביניהם ממש טובע בתוכם. קרקע האנדרטה לא מיושרת
אלא גלית, ושוב – לא אחידה. יוצא שאין לך מקום נוח ומישורי לעמוד בו, עד רמת הבָּלטה.
המלבנים, אם אני לא טועה, מייצגים קהילות שנחרבו.
אם הכיכר הזו הייתה בישראל, אין לי ספק שילדים לא היו מתרוצצים בתוכה
וצוחקים, וגם ספק אם תיירים היו מצטלמים לידה ובתוכה כמו שהם מצטלמים ליד החיילים
האמריקאים בצ'קפוינט צ'ארלי. כי שואה זה עסק רציני. ובעיניי זה היה בגדר הפסד. מקום
ציבורי שילדים לא משחקים בו הוא לא חלק של ממש מן המרחב העירוני אלא הוא מבודד
ומופרד ממנו. אני רואה את עצמי בתור בעלת השקפה יהודית מסורתית מן הבחינה הזו:
זיכרון צריך להיות תפור עמוק אל תוך השגרה, וטקסי אבלות צריכים להיות מכוונים אל
החיים ולא אל המתים. אז שוב, הייתי מרוצה.
לא רחוק משם מצוי "מוזאון הטרור 1945-1933". החלק הוותיק
במוזאון, ששופץ לאחרונה, הוא שדרה ארוכה שניצבת לאורך אחד הרחובות הראשיים, אבל
מונמכת ממנו. לאורך השדרה מסודרים לוחות הסבר בגרמנית ואנגלית, בליווי תמונות,
שמוסרים בלשון פשוטה וללא כחל וסרק את סיפור עלייתו של הנאציזם בגרמניה, פרוץ
המלחמה, רדיפת היהודים, הצוענים, ההומוסקסואלים והנכים וכיבוש ברלין וחלוקתה
ב-1945. כל עובר אורח מוזמן להתקרב ולקרוא; זה בנוי כך שזה נגיש מאוד, אבל צריך
לעזוב את מפלס הרחוב ולרדת למקום נמוך, על כל המשתמע מכך, כדי לבקר בתערוכה הקבועה
הזו.
כפי שאתם מבינים, ההנצחה בברלין "עובדת" עליי. היא נראית לי
נכונה מאוד. אולי אילו הכרתי מקרוב יותר את תרבות ההנצחה של גרמניה ואת הדקויות
שלה, ואילו לא הסתנוורתי מן הפער בין ההנצחה הזו ובין איך שישראל עוסקת בימינו
בשואה, ונמנעת מלעסוק בהיבטים רבים של תולדותיה שלה, הייתי ביקורתית יותר. בינתיים,
זו ההתרשמות שלי.
למחרת לקח אותנו פרנק למקום בעיר שהחומה בו הושארה כפי שהיא – שני קירות,
מגדל שמירה, חול לאיתור עקבות. במרכז העיר אין קטעי חומה אלא רק בלוקים בודדים –
קצת כמו הבלוקים של גדר ההפרדה בישראל רק קטנים יותר – מצוירים ומקושקשים. כאן היו
קטעים שלמים, וגם אנדרטה קטנה לזכר אנשים שמתו בניסיון לחצות את החומה או סתם נורו
בידי צלפים. עלינו לתצפית בצד המערבי שמשקיפה מזרחה. לשאלתי אמר פרנק שאת מה
שאנחנו עושים עכשיו לא היה אפשר לעשות לפני 1989: לא היו אז בתים גבוהים דיים
באזור החומה שיאפשרו להשקיף אל הצד השני. אנשים חיו, גם ויזואלית, עד החומה וזהו.
אמרתי לו שזה נהיר לי מאוד, כי בישראל, ובפרט בירושלים, אנחנו חיים מוקפים נקודות
עיוורות בשדה הראייה שלנו. כמה דקות מהבית שלי יש שכונות חרדיות וערביות שלא
ביקרתי בהן מימיי, וזו דוגמה צנועה. תהיתי איך זה היה בירושלים עד 1967. אני דווקא
משערת שהיה אפשר לראות לתוך ירדן (נכון?) – ואז יש דינמיקה אחרת, בטח, של מחוזות
שנמצאים בשדה הראייה שלך ופתאום נעשים נגישים. ערים משונות.
עוד שתי הערות על העיר שחוברה לה יחדיו.
קודם כול, כידוע, עברו הקומוניסטי של מזרח העיר ניכר בארכיטקטורה
האפורה והעצובה שלו. סמוך לקו החומה אפשר לראות את ההבדלים, אם כי הם מתמסמסים.
בשכונות סטודנטיאליות מג-ניבות במזרח העיר, הבניינים נצבעים ממילא בוורוד, צהוב
וירקרק ומצמיחים מסעדות עם מאכלי עולם. נראה שהמזרח מחלים. שימו לב, למשל, לבנייה בשני צדי השדרה הזו.
ושנית – אמנות רחוב. אם יש זמן שהצטערתי שנסעתי בלי מצלמה – זה היה
בברלין. כמה אמנות רחוב! הכוונה לציורים שנעים בין קשקושי גרפיטי פשוטים ובין
ציורים רציניים, מושקעים ויפהפיים, שחלקם בוודאי הוזמנו והוכנו בצורה מסודרת –
למשל בתי דירות שלמים שמכוסים ציורים צבעוניים – וחלקם רוססו בוודאי באישון לילה. נדמה
לי שזה לא רק מפני שברלין היא עיר מגניבה, אלא גם מפני שהיא מקפידה מאוד, בעצם,
להיות עיר לא ממושמעת. דווקא. יופי של מורשת מקומית.
התמונות המצורפות, סתם בשביל לתת איזו תמונה כללית - מהרשת. אימאג'ים די מפורסמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה