אתמול היה המבחן של קורס אוגוסט, והיה זוועה של מבחן. המבחן הקודם, ביולי, היה קל. הוא נגע בסופו של דבר בעיקר בדברים היסודיים ביותר שלמדנו, ובעיקר בדברים שלמדנו בשבועיים הראשונים של הקורס. בדיעבד, התכוננו הרבה מעבר לדרוש. כל הלמידה מהניסיון והסקת המסקנות מן ההתנסות הזאת התבררו, בדיעבד, כחסרי תועלת ואף מזיקים: המבחן הזה היה על כל החומר ונגע לכל הכללים ולכל המיומנויות. בקיצור, בשביל לעבור את המבחן הזה היינו אמורים לדעת קצת גרמנית. לשם הבהרה - עשיתי את כל שיעורי הבית (טוב, עשיתי בערך 90% משיעורי הבית), נכחתי כמעט בכל השיעורים והתכוננתי למבחן במשך יומיים. היה מדכדך.
הייתה לי כל כוונה להתגבר על הדכדוך, שהרי הבטחתי לעצמי שמיום רביעי בצהריים - אני עושה כיף בווינה. אז חזרתי הביתה, אכלתי משהו, ישבתי מול המחשב ומול הרבה יותר מדי אפשרויות של דברים שנראו לי, ממרחק, כמו דרכים מצוינות להעביר את היום - ולא רציתי לעשות כלום חוץ מלישון.
הלכתי לישון.
קמתי מבולבלת. לא ידעתי אם אני רוצה ללכת לשווקי יד שנייה קיקיוניים ("מחתרתיים"), לארמון שונברון או לבית הפרפרים. הצטערתי שלא קבעתי עם אף אחד, ובה בעת לא הייתה לי סבלנות לאף אחד. זה מאוד מתסכל, לעשות כיף בווינה. לבשתי משהו ויצאתי.
(א) בית הפרפרים
פעלתי על פי ברירת מחדל ידועה שלי: כשיש ספק - לכי על חיות. חיות זה בדרך כלל עסק משמח מאוד. בית הפרפרים הוא חלק מהקומפלקס של ארמון הופבורג. הוא לא גדול. מדובר בבית זכוכית חם-חם-חם (והיום עצמו היה חם) ובו ג'ונגל קטן. בג'ונגל יש פרפרים. הם לא מקיפים אותך מכל עבר; צריך קצת סבלנות. צריך להתבונן בסבלנות בצמחייה, שהיא לפעמים מפותלת, מסתורית ומבהילה לא פחות מהחרקים הגדולים שמסתתרים בה.
כן, בהלה זה נכון. יש שם לפחות זן אחד של פרפרים שבכנפיים פרושות - גודלם כגודל כף היד שלי. כל הפרפרים נראים שיכורים לגמרי, כאילו הלעיטו אותם בפירות ובדבש, והם איטיים, מבולבלים ומטומטמים מאוד. אחד עף עליי. גדול כזה, בזיגזג, כמו נהג על וודקה. קפצתי ביבבה כמו שבחורה אמתית קופצת מפני חרק מעופף גדול. משונה, בהתחשב בעובדה שבאתי לבית של הברנש הזה כדי לפגוש אותו.
אלה הפרפרים הגדולים.
בסיכומו של דבר היה נחמד, אבל האמת היא שבמקסיקו ו/או בארצות הברית ראיתי פרפרים יפים יותר. בחוץ מצאתי את ו', שציין באותו יום את יום הולדתו, בחברת שניים מידידיו. ישבתי אתם כמה דקות וניסיתי לחשוב מה לעשות הלאה, כי תכננתי ללכת לשונברון אבל בסתר לבי לא נורא רציתי ללכת. התייעצתי אתם קצת, והם אישרו לי שגני השונברון הם לא בדיוק מה שאני צריכה כרגע בשביל הנשמה שלי: הם מסותתים מדי, צרפתיים מדי. (כך הם אמרו; אני כנראה כבר לא אדע מכלי ראשון, בסיבוב הזה.) הם הציעו לי, בעצם, להצטרף אליהם למסיבה, אבל הרגשתי מדוכדכת ומבולבלת מכדי לבלות את יום הכיף שלי בחברת אנשים. אני די בטוחה שהתהגתי לפחות קצת משונה. אחר כך הלכתי משם ולא ידעתי מה לעשות, וחשבתי שאני מדוכדכת ומבולבלת מכדי לבלות את יום הכיף שלי לבד, וחבל שלא הלכתי אתם. חוץ מזה, בטח התנהגתי לא יפה.
(ב) בונקריי
בדיוק אז התקשרה מ', שתהתה גם היא מה היא רוצה לעשות עם שארית היום. החלטנו ללכת לגן Augarten. זה גן בסביבות Taborstrasse, כלומר באזור היהודי פחות-או-יותר של העיר, באמצע הדרך בין מרכז העיר למעונות שלנו. לא הכרנו אותו, אבל המליצו לי על מעין Biergarten מקומי ושמו Bunkerei (בּוּנְקֵרָיי) שנמצא בסביבה.
כמה מילים על הרובעים של וינה שמקיפים את מרכז העיר: הם זוהרים פחות, שקטים יותר ומתאפיינים, במיטבם, בצבעוניות רכה וצ'יקמוק מלבב. אלה לא ממתקים מרוכזים כמו השכונות המג-ניבות של ברלין, אלא משהו מתון יותר שמצריך, כך נדמה לי, תשומת לב רבה יותר וטעם נרכש. אני בודקת אותם בשבועות האחרונים, וככל שהזמן עובר אני מחבבת אותם יותר ויותר. מקומות כמו Brot und Spiele וקפה פיל, שצוינו כאן לטובה, צצים בשכונות האלה, וגם גנים קהילתיים קטנים וכנסיות מפתיעות ביופיין. אבל לעומת הפצצת החושים במרכז העיר - כאן צריך לאט לאט, צריך להתרגל לקטנות.
הגן הוא גדול, ומגוון סוגי הגינון בו היה נחמד ומבלבל כאחד: לא כל כך הבנתי איזה מין מקום זה (קצת כמו בפעם הראשונה ששומעים אלבום של להקה שלא מכירים ולא מבינים עדיין). כשנכנסנו ראינו גן מתוכנן ומסודר עם מדשאות גאומטריות ופרחים שעומדים דום - לפחות, עד כמה שחוטמיות יכולות לעמוד דום. חלק מהזמן הלכנו בשדרות ארוכות וישרות, בין עצים. בקצה הגן יש מדשאות ועצים, ווינאים עייפים שרועים שם בחום אחר הצהריים. כמה מהם תלו ערסלים בין העצים. בפינה אחת בגן ראינו ברכת שחייה יפה מאוד לילדים, עם כמה מפלסים וגם גשר. לפעמים עברנו ליד מובלעות של חורש טבעי. לא הבנו איפה הבונקריי, עד שמ' אמרה: תשמעי, הוא בטח ליד הבונקר.
זה היה היגיון צרוף.
קשה להתעלם מהבונקר. הוא כבר נזכר פה, באחד הפוסטים הראשונים: מבצר נאצי די מפחיד שראיתי בעבר באופק. כעת הסתובבנו, למעשה, למרגלותיו. אליה הסבירה לי היום שהמבנים האלה, שנקראים Nazi Flak towers, שימשו ליירוט מטוסי אויב בעת פשיטות אוויריות. אגב, יש אחד ממש באמצע העיר, לא רחוק מקפה פיל, שמשמש קיר טיפוס ואקווריום עירוני.
הבונקריי - בעברית היינו בוודאי קוראים לו "הבונקרייה". מקום שמגיש נקניקיות, בירה, נקניקים, יין ואולי גם קצת שניצלים או צלעות. זאת מין בודק'ה בחצר עם הרבה שולחנות וכמה חוטים של נורות צבעוניות, ליד חומת הגן. נעים מאוד. עוד המלצה טובה. ישבנו שם איזה שעתיים ודיברנו על השואה. בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושבת שואה עם נרגילה, וגו'. מה לעשות.
(ג) Lady Gaga Gegangen
ביום שני, נגיד לפני שבועיים, המורה לגרמנית שאל כל אחד מה הוא עשה בסוף השבוע. הראשון שנשאל היה אינדרה, בחור אינדונזי אינטליגנטי למדי בן 31, והוא גם סיפק את התשובה המעניינת ביותר: הוא היה בהופעה של ליידי גאגא. המורה שאל איך היה; היה נהדר. וכמה עלה? 115 יורו. ככה משלמים על הופעה של ליידי גאגא. המורה, שרצה שנתרגל שיחה בגרמנית, ובפרט - שימוש בלשון עבר, פיתח את סיפורו של אינדרה לכדי דיאלוג שכולנו למדנו לאט-לאט ותרגלנו במשך שעה לפחות. זה הלך ככה:
Q: Was hast du denn am Wochende Gemacht?
A: Am Wochende, Da bin ich zum Konzert von Lady Gaga gegangen
Q: Ein Konzert von Lady Gaga? Wow! Und hat es dir gefallen?
A: Ja, sie hat toll Gesungen!
Q: Ah. und wie viel hat eine Karte gekostet?
A: 115 Euro. Das ist normal als Konzert von Lady Gaga.
(ושוב סליחה על השגיאות בגרמנית.)
ובכן, כולנו מסתובבים עד היום ולא מסוגלים להגיד את המילה המצחיקה Gegangen (הלך/תי) בלי הצירוף המלא Lady Gaga gegangen.
אז אתמול בערב עשינו ליידי גאגא גגנגן.
קבענו, כמה חבר'ה מהקורס, ללכת לשבת על בירה ב-Museums Quartier. ה-MQ הוא אזור תחום בין כמה מהמוזאונים החשובים של וינה. במתחם יש כמה וכמה פאבים, וחוץ מזה יש כל מיני ספסלי חוצות נחמדים; בכלל, בווינה מסתובבים מין ספסלי ענק כאלה. מדובר בצורות פלסטיק משונות למדי בגודל של בהמת משא טיבטית, שמה שטוב בהן הוא שחבורה של אנשים יכולים לשבת או להשתרע על אחת כזו במגוון נוח של תנוחות. מתחם ה-MQ עמוס צעירים בלילה. הרבה מהם יושבים על מיני ספסלים עם בירות שהביאו מהבית, ולא בפאבים עצמם. זה נחמד מאוד.
אני וחברה ישראלית, ש', תלמידה לתולדות האמנות, הגענו ומצאנו שם את אינדרה, וכן את החברים מפולין, תורכיה, ספרד ופרו. הם סיפרו שיש בירות חינם בתצוגת אופנה סמוכה, ושצריך להיכנס, להיראות קשורים לאירוע, להסתובב שם כמה דקות, לקחת פחית בירה מהשולחן ולצאת משם. הלכנו לגנוב בירה.הנאומים בדיוק הסתיימו; בחלל הסתובבו המון היפסטרים לבושים לעילא ועל השולחן היו בירות של אוטקרינגר, מבשלה מקומית מוכרת, אלא שהן באו במהדורה מוגבלת בצבע שחור שנקראה "אוטרוקר". נו, באמת.
אלא שהתצוגה הייתה ממש מעניינת. חבל שלא הצלחתי להבין אילו אנשים או מוסדות אחראים לה. היו בה תלבושות שמוזרם בהן דופק והכפלים שלהן גדלים או מצטמקים למגע אדם קרוב; תלבושות שמחשמלות את הלובשת אותן כשהיא משקרת; תלבושות שמאירות כשהפפראצי מצלם אותן; תלבושות שמשמיעות מנגינות לפי קרבה ומגע; ועוד ועוד רעיונות שקשורים לגוף, רגש, מגע וזיכרון. זוכרים את תערוכת האופנה מהמוזאון לאמנות מודרנית? תצוגת האופנה הזאת הייתה הרבה, הרבה יותר מעניינת. וגם נראתה בפירוש כמו המלתחה של ליידי גאגא. אני, ש' ואינדרה הסתובבנו שם מהופנטים.
שאר החבר'ה, גברים מהסוג שאוהב בירה ובשר, חיכו לנו בחוץ, קצת מבואסים על הטיפ שהם נתנו לנו; הם סיננו אחד לשני "אמרנו לכם שהן יאהבו את התצוגה הזאת!" אבל בהמשך הערב הצטרפו עוד כל מיני חברים, בעיקר ילדודעס שלמדו אתי בקורס הקודם, וכולם נשלחו להרים בירות היפסטריות. הם לא התעכבו; הבירה עניינה אותם הרבה יותר מהתצוגה, לרווחת הכלל.
אבל באמת, היה נחמד. למדתי להגיד "לחיים" בתורכית (אמרו לי שיש לי אחלה מבטא) ובספרדית (בספרדית זה כלל "מי שלא שותה עד הסוף אמא שלו זונה"). הפולני, שלא מדבר מילה אנגלית, פיצה על כך בנגינה במפוחית. קשקשנו על שטויות ושתינו המון בירה של היפסטרים. אפילו שתי בנות העשרים המטופשות שהסתובבו אתנו, שחוץ מלקפוץ מעלה-מטה ולצעוק לכל הבנים בסביבה "סקס! סקס!!!" - עשו פחות או יותר הכול (ובעצם יש מצב שהן עשו גם את זה) - לא הצליחו לקלקל לי יותר מדי. אמנם באיזשהו שלב הסתכלתי עליהן וסיננתי לחברים לידי "Ich bin neun und zwanzig yahr alt!" - וגם זה התקבל בהבנה. אפילו הצלחתי לקשור שיחה קצרה עם אחת מהן; היא השמיעה בסמרט-פון את השיר "Shut up and sleep with me", ואמרתי לה: תגידי, מאיפה לעזאזל את מכירה את השיר הזה, הוא היה להיט כשאני הייתי בת 12. היא הסבירה לי איפה היא נתקלה בו, והייתה סקרנית מאוד לדעת אם אני מכירה גם את השיר Let's talk about sex baby (אמרתי לה שאני חושבת שזה יצא כשהייתי בת 10). יש לומר שהבנים סבלו מחברתן של הבנות האלה פחות משסבלתי אני; ועל כך עליי לחזור ולומר את שכבר אמרתי (ואמרה גם אווה): Die meistens Manner sind primitiv. אבל תכלס הם גם די נחמדים, אז שיהיה להם לבריאות.
כך שבסוף היה יום נחמד.
אגב, במבחן אני חושבת שהצלחתי בערך 80%. לא נורא.
הייתה לי כל כוונה להתגבר על הדכדוך, שהרי הבטחתי לעצמי שמיום רביעי בצהריים - אני עושה כיף בווינה. אז חזרתי הביתה, אכלתי משהו, ישבתי מול המחשב ומול הרבה יותר מדי אפשרויות של דברים שנראו לי, ממרחק, כמו דרכים מצוינות להעביר את היום - ולא רציתי לעשות כלום חוץ מלישון.
הלכתי לישון.
קמתי מבולבלת. לא ידעתי אם אני רוצה ללכת לשווקי יד שנייה קיקיוניים ("מחתרתיים"), לארמון שונברון או לבית הפרפרים. הצטערתי שלא קבעתי עם אף אחד, ובה בעת לא הייתה לי סבלנות לאף אחד. זה מאוד מתסכל, לעשות כיף בווינה. לבשתי משהו ויצאתי.
(א) בית הפרפרים
פעלתי על פי ברירת מחדל ידועה שלי: כשיש ספק - לכי על חיות. חיות זה בדרך כלל עסק משמח מאוד. בית הפרפרים הוא חלק מהקומפלקס של ארמון הופבורג. הוא לא גדול. מדובר בבית זכוכית חם-חם-חם (והיום עצמו היה חם) ובו ג'ונגל קטן. בג'ונגל יש פרפרים. הם לא מקיפים אותך מכל עבר; צריך קצת סבלנות. צריך להתבונן בסבלנות בצמחייה, שהיא לפעמים מפותלת, מסתורית ומבהילה לא פחות מהחרקים הגדולים שמסתתרים בה.
כן, בהלה זה נכון. יש שם לפחות זן אחד של פרפרים שבכנפיים פרושות - גודלם כגודל כף היד שלי. כל הפרפרים נראים שיכורים לגמרי, כאילו הלעיטו אותם בפירות ובדבש, והם איטיים, מבולבלים ומטומטמים מאוד. אחד עף עליי. גדול כזה, בזיגזג, כמו נהג על וודקה. קפצתי ביבבה כמו שבחורה אמתית קופצת מפני חרק מעופף גדול. משונה, בהתחשב בעובדה שבאתי לבית של הברנש הזה כדי לפגוש אותו.
בסיכומו של דבר היה נחמד, אבל האמת היא שבמקסיקו ו/או בארצות הברית ראיתי פרפרים יפים יותר. בחוץ מצאתי את ו', שציין באותו יום את יום הולדתו, בחברת שניים מידידיו. ישבתי אתם כמה דקות וניסיתי לחשוב מה לעשות הלאה, כי תכננתי ללכת לשונברון אבל בסתר לבי לא נורא רציתי ללכת. התייעצתי אתם קצת, והם אישרו לי שגני השונברון הם לא בדיוק מה שאני צריכה כרגע בשביל הנשמה שלי: הם מסותתים מדי, צרפתיים מדי. (כך הם אמרו; אני כנראה כבר לא אדע מכלי ראשון, בסיבוב הזה.) הם הציעו לי, בעצם, להצטרף אליהם למסיבה, אבל הרגשתי מדוכדכת ומבולבלת מכדי לבלות את יום הכיף שלי בחברת אנשים. אני די בטוחה שהתהגתי לפחות קצת משונה. אחר כך הלכתי משם ולא ידעתי מה לעשות, וחשבתי שאני מדוכדכת ומבולבלת מכדי לבלות את יום הכיף שלי לבד, וחבל שלא הלכתי אתם. חוץ מזה, בטח התנהגתי לא יפה.
(ב) בונקריי
בדיוק אז התקשרה מ', שתהתה גם היא מה היא רוצה לעשות עם שארית היום. החלטנו ללכת לגן Augarten. זה גן בסביבות Taborstrasse, כלומר באזור היהודי פחות-או-יותר של העיר, באמצע הדרך בין מרכז העיר למעונות שלנו. לא הכרנו אותו, אבל המליצו לי על מעין Biergarten מקומי ושמו Bunkerei (בּוּנְקֵרָיי) שנמצא בסביבה.
כמה מילים על הרובעים של וינה שמקיפים את מרכז העיר: הם זוהרים פחות, שקטים יותר ומתאפיינים, במיטבם, בצבעוניות רכה וצ'יקמוק מלבב. אלה לא ממתקים מרוכזים כמו השכונות המג-ניבות של ברלין, אלא משהו מתון יותר שמצריך, כך נדמה לי, תשומת לב רבה יותר וטעם נרכש. אני בודקת אותם בשבועות האחרונים, וככל שהזמן עובר אני מחבבת אותם יותר ויותר. מקומות כמו Brot und Spiele וקפה פיל, שצוינו כאן לטובה, צצים בשכונות האלה, וגם גנים קהילתיים קטנים וכנסיות מפתיעות ביופיין. אבל לעומת הפצצת החושים במרכז העיר - כאן צריך לאט לאט, צריך להתרגל לקטנות.
הגן הוא גדול, ומגוון סוגי הגינון בו היה נחמד ומבלבל כאחד: לא כל כך הבנתי איזה מין מקום זה (קצת כמו בפעם הראשונה ששומעים אלבום של להקה שלא מכירים ולא מבינים עדיין). כשנכנסנו ראינו גן מתוכנן ומסודר עם מדשאות גאומטריות ופרחים שעומדים דום - לפחות, עד כמה שחוטמיות יכולות לעמוד דום. חלק מהזמן הלכנו בשדרות ארוכות וישרות, בין עצים. בקצה הגן יש מדשאות ועצים, ווינאים עייפים שרועים שם בחום אחר הצהריים. כמה מהם תלו ערסלים בין העצים. בפינה אחת בגן ראינו ברכת שחייה יפה מאוד לילדים, עם כמה מפלסים וגם גשר. לפעמים עברנו ליד מובלעות של חורש טבעי. לא הבנו איפה הבונקריי, עד שמ' אמרה: תשמעי, הוא בטח ליד הבונקר.
זה היה היגיון צרוף.
קשה להתעלם מהבונקר. הוא כבר נזכר פה, באחד הפוסטים הראשונים: מבצר נאצי די מפחיד שראיתי בעבר באופק. כעת הסתובבנו, למעשה, למרגלותיו. אליה הסבירה לי היום שהמבנים האלה, שנקראים Nazi Flak towers, שימשו ליירוט מטוסי אויב בעת פשיטות אוויריות. אגב, יש אחד ממש באמצע העיר, לא רחוק מקפה פיל, שמשמש קיר טיפוס ואקווריום עירוני.
הבונקריי - בעברית היינו בוודאי קוראים לו "הבונקרייה". מקום שמגיש נקניקיות, בירה, נקניקים, יין ואולי גם קצת שניצלים או צלעות. זאת מין בודק'ה בחצר עם הרבה שולחנות וכמה חוטים של נורות צבעוניות, ליד חומת הגן. נעים מאוד. עוד המלצה טובה. ישבנו שם איזה שעתיים ודיברנו על השואה. בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושבת שואה עם נרגילה, וגו'. מה לעשות.
(ג) Lady Gaga Gegangen
ביום שני, נגיד לפני שבועיים, המורה לגרמנית שאל כל אחד מה הוא עשה בסוף השבוע. הראשון שנשאל היה אינדרה, בחור אינדונזי אינטליגנטי למדי בן 31, והוא גם סיפק את התשובה המעניינת ביותר: הוא היה בהופעה של ליידי גאגא. המורה שאל איך היה; היה נהדר. וכמה עלה? 115 יורו. ככה משלמים על הופעה של ליידי גאגא. המורה, שרצה שנתרגל שיחה בגרמנית, ובפרט - שימוש בלשון עבר, פיתח את סיפורו של אינדרה לכדי דיאלוג שכולנו למדנו לאט-לאט ותרגלנו במשך שעה לפחות. זה הלך ככה:
Q: Was hast du denn am Wochende Gemacht?
A: Am Wochende, Da bin ich zum Konzert von Lady Gaga gegangen
Q: Ein Konzert von Lady Gaga? Wow! Und hat es dir gefallen?
A: Ja, sie hat toll Gesungen!
Q: Ah. und wie viel hat eine Karte gekostet?
A: 115 Euro. Das ist normal als Konzert von Lady Gaga.
(ושוב סליחה על השגיאות בגרמנית.)
ובכן, כולנו מסתובבים עד היום ולא מסוגלים להגיד את המילה המצחיקה Gegangen (הלך/תי) בלי הצירוף המלא Lady Gaga gegangen.
אז אתמול בערב עשינו ליידי גאגא גגנגן.
קבענו, כמה חבר'ה מהקורס, ללכת לשבת על בירה ב-Museums Quartier. ה-MQ הוא אזור תחום בין כמה מהמוזאונים החשובים של וינה. במתחם יש כמה וכמה פאבים, וחוץ מזה יש כל מיני ספסלי חוצות נחמדים; בכלל, בווינה מסתובבים מין ספסלי ענק כאלה. מדובר בצורות פלסטיק משונות למדי בגודל של בהמת משא טיבטית, שמה שטוב בהן הוא שחבורה של אנשים יכולים לשבת או להשתרע על אחת כזו במגוון נוח של תנוחות. מתחם ה-MQ עמוס צעירים בלילה. הרבה מהם יושבים על מיני ספסלים עם בירות שהביאו מהבית, ולא בפאבים עצמם. זה נחמד מאוד.
אני וחברה ישראלית, ש', תלמידה לתולדות האמנות, הגענו ומצאנו שם את אינדרה, וכן את החברים מפולין, תורכיה, ספרד ופרו. הם סיפרו שיש בירות חינם בתצוגת אופנה סמוכה, ושצריך להיכנס, להיראות קשורים לאירוע, להסתובב שם כמה דקות, לקחת פחית בירה מהשולחן ולצאת משם. הלכנו לגנוב בירה.הנאומים בדיוק הסתיימו; בחלל הסתובבו המון היפסטרים לבושים לעילא ועל השולחן היו בירות של אוטקרינגר, מבשלה מקומית מוכרת, אלא שהן באו במהדורה מוגבלת בצבע שחור שנקראה "אוטרוקר". נו, באמת.
אלא שהתצוגה הייתה ממש מעניינת. חבל שלא הצלחתי להבין אילו אנשים או מוסדות אחראים לה. היו בה תלבושות שמוזרם בהן דופק והכפלים שלהן גדלים או מצטמקים למגע אדם קרוב; תלבושות שמחשמלות את הלובשת אותן כשהיא משקרת; תלבושות שמאירות כשהפפראצי מצלם אותן; תלבושות שמשמיעות מנגינות לפי קרבה ומגע; ועוד ועוד רעיונות שקשורים לגוף, רגש, מגע וזיכרון. זוכרים את תערוכת האופנה מהמוזאון לאמנות מודרנית? תצוגת האופנה הזאת הייתה הרבה, הרבה יותר מעניינת. וגם נראתה בפירוש כמו המלתחה של ליידי גאגא. אני, ש' ואינדרה הסתובבנו שם מהופנטים.
שאר החבר'ה, גברים מהסוג שאוהב בירה ובשר, חיכו לנו בחוץ, קצת מבואסים על הטיפ שהם נתנו לנו; הם סיננו אחד לשני "אמרנו לכם שהן יאהבו את התצוגה הזאת!" אבל בהמשך הערב הצטרפו עוד כל מיני חברים, בעיקר ילדודעס שלמדו אתי בקורס הקודם, וכולם נשלחו להרים בירות היפסטריות. הם לא התעכבו; הבירה עניינה אותם הרבה יותר מהתצוגה, לרווחת הכלל.
אבל באמת, היה נחמד. למדתי להגיד "לחיים" בתורכית (אמרו לי שיש לי אחלה מבטא) ובספרדית (בספרדית זה כלל "מי שלא שותה עד הסוף אמא שלו זונה"). הפולני, שלא מדבר מילה אנגלית, פיצה על כך בנגינה במפוחית. קשקשנו על שטויות ושתינו המון בירה של היפסטרים. אפילו שתי בנות העשרים המטופשות שהסתובבו אתנו, שחוץ מלקפוץ מעלה-מטה ולצעוק לכל הבנים בסביבה "סקס! סקס!!!" - עשו פחות או יותר הכול (ובעצם יש מצב שהן עשו גם את זה) - לא הצליחו לקלקל לי יותר מדי. אמנם באיזשהו שלב הסתכלתי עליהן וסיננתי לחברים לידי "Ich bin neun und zwanzig yahr alt!" - וגם זה התקבל בהבנה. אפילו הצלחתי לקשור שיחה קצרה עם אחת מהן; היא השמיעה בסמרט-פון את השיר "Shut up and sleep with me", ואמרתי לה: תגידי, מאיפה לעזאזל את מכירה את השיר הזה, הוא היה להיט כשאני הייתי בת 12. היא הסבירה לי איפה היא נתקלה בו, והייתה סקרנית מאוד לדעת אם אני מכירה גם את השיר Let's talk about sex baby (אמרתי לה שאני חושבת שזה יצא כשהייתי בת 10). יש לומר שהבנים סבלו מחברתן של הבנות האלה פחות משסבלתי אני; ועל כך עליי לחזור ולומר את שכבר אמרתי (ואמרה גם אווה): Die meistens Manner sind primitiv. אבל תכלס הם גם די נחמדים, אז שיהיה להם לבריאות.
כך שבסוף היה יום נחמד.
אגב, במבחן אני חושבת שהצלחתי בערך 80%. לא נורא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה