זאת זלצבורג:
התמונה הזאת מהאינטרנט, אבל ככה העיר באמת נראית. היא קטנה למדי ויושבת משני צדי נהר, למרגלות כמה מצוקים נקודתיים ומפתיעים, כאילו מי שעשה את האלפים התחיל בכמה חזרות גנרליות בקנה מידה קטן, רק בשביל לראות שהוא שולט בפרינציפ. האלפים-ממש מתחילים לא רחוק מפה.
הנה עוד כמה תמונות של העיר שצילמה חברתי למסע, מ'.
אתם בוודאי מכירים את זלצבורג מהסרט "צלילי המוזיקה". העיר זלצבורג יודעת היטב שאתם מכירים אותה משם, ומציעה כמות מביכה ממש של אטרקציות שקשורות לסרט. נדמה שאין כמעט דרך לפרסם אתר בעיר - והעיר עמוסה אתרים - מלבד להסביר כיצד הוא קשור לסרט. באכסניית הנוער מקרינים את "צלילי המוזיקה" מדי ערב, העיר מלאה אוטובוסים מיוחדים שמציעים סיורי צלילי המוזיקה וכן הלאה והלאה. קצת מקלקל את העיר וגם קצת מקלקל את הסרט, שהוא בסך הכול מחזמר לא רע בכלל שלפי מיטב זיכרוני (בטח ראיתי אותו לאחרונה בגיל עשרים בערך) - צולח יפה את מבחן הזמן. אז למה ככה?
חוץ מזה העיר מוכרת גם את מוצרט. אפשר לבקר בבית שהוא נולד בו ובבית שהוא חי בו, שעומדים במרחק אולי שלוש מאות מטר זה מזה. אפשר להצטלם עם פסלים אנושיים בדמות מוצרט, שלפעמים כדי לגוון עושים רעשים שמפחידים את הילדים הקטנים, וכמובן אין-סוף מזכרות.
מ' ממש רצתה ברווז מוצרט, ואני אישרתי את הגחמה כלגיטימית, ונכנסנו לחנות נכונות להוציא עליה חמישה יורו. אבל הברווזים עלו 12 יורו וגם לגחמה יש גבולות.
(מאוד משונה בעיניי, העניין של לראות את הבית של מישהו מפורסם. הדוגמה הקלאסית בעיניי היא פרויד: בווינה כמובן אפשר לבקר בביתו של פרויד. אלא שלפי מקור אחד שקראתי, האטרקציה הזאת עושה שמיניות באוויר כדי להסתדר עם העובדה שתכולת ביתו של פרויד עברה אתו ללונדון ב-1938, כשהיהודי הזה ברח מהנאצים. גם בהמפסטד שבלונדון אפשר לבקר בביתו של פרויד; אלא שמה קשור פרויד ללונדון, הוא הספיק לחיות שם בדיוק שנה לפני שנפטר. ובכלל, יצירתו של פרויד היא לא דבר ויזואלי. מי שרוצה לדעת את פרויד צריך לקרוא את כתביו, ואלה זמינים בעשרות שפות, און-ליין. אז מה העניין?)
בקיצור, בזלצבורג צריך להיזהר מעדרי התיירים, ובכלל זה תיירים דוברים עברית, פן תידרסי בטעות. שזה לא כל כך נעים. מצד שני, ואולי באופן לא כל כך צפוי דווקא, יש כאן ריכוז של חנויות נחמדות ואטרקטיביות כמו שלא פשוט למצוא בווינה. אחד הלהיטים היה החנות הזו, שמוכרת אך ורק קישוטים לעץ חג המולד, ובעיקר מיני ביצים מקושטות. אדיר. נתקעתי כאן איזה רבע שעה. מ' חיכתה לי בחוץ.
עוד דבר שמוכרים זה תלבושות אוסטריות מסורתיות. לא צילמנו אבל הנה תמונה מהאיטנרט:
חשבנו שאפשר לקנות כזה דבר בשביל פורים, אבל זה עולה יותר ממאה יורו. חברה ללימודים אמרה לי היום דבר נכון: הסיבה שזה עולה הרבה היא שזו לא תחפושת. האוסטרים באמת לובשים את הדברים האלה. מלצריות ומוכרות במיני בתי מרזח וחנויות מקומיות בוודאי לובשות כאלה; אבל עושה רושם שבאירועים חגיגיים, כגון פסטיבלים כפריים, כולם מסתובבים בכאלה (כך העידה החברה, וזה נשמע לי נכון בהתחשב בכך שבאמת רואים אנשים מסובבים בלבוש מסורתי לעתים די קרובות). עוד על הכפריים האוסטרים - להלן.
בערב פגשנו את ידידנו כ', שעושה באזור טיול של אנשים רציניים, כולל כל האטרקציות ומקסימום קילומטרז'. אנחנו, בתור טיילות לא הישגיות במיוחד, סיכמנו להיפגש אתו לכמה שעות של עצלות. אכלנו ארוחת שישי במסעדה הודית מצוינת בחלק האזרחי יותר של העיר, והמשכנו לפאב אירי שהפקיד באכסניה המליץ עליו - בחצי-התנצלות. זוכרים שביקרתי בפאב אירי סליזי בערך לפני שבוע? ובכן, מתברר שהכלל העקרוני הוא שפאבים איריים נחשבים פה די סליזיים, ומיועדים לקהל תלמידי הקולג'. כך הסבירה לי אליה, וגם הפקיד באכסניה הסביר בחצי התנצלות שהוא "יודע איך זה נשמע, פאב אירי", אבל זה דווקא מקום נחמד עם אנשים סבבה.
טוב. אז זה באמת היה מקום נחמד, ובעניין האנשים - ובכן, מעניין.
מדובר בפאב לא קטן עם במת הופעות קטנה שפעם, בגלגול קודם, הייתה חלק מגרם מדרגות. על הבמה הזו ניגן ושר בחור בן שלושים והרבה עם שיער ארוך ושיניים שחורות מאסיד, כפי שהבחינה מ'. אלא שהוא היה מצוין. הוא שר להיטי אלוויס, דייר סטרייטס, ביטלס, אריק קלפטון ושאר מיני רוק/פולק/בלוז, מסוג המוזיקה שתמיד אפשר לשמח אותי אתה, והוא עשה את זה טוב מאוד. הקהל השתולל ורקד, ואני ממש נהניתי. אם היה מקום כזה בירושלים, זה היה הופך כנראה לפאב הבית שלי, חוץ מאולי המחנק (ע"ע) שהיה שם.
א-מ-מה. במהלך הערב התחילו עם שתינו, במצטבר, בערך 3-4 אנשים. שניים ויתרו כשביקשנו מהם לדבר אנגלית; השלישי לא נתן לעובדה שהוא לא מדבר אנגלית להפריע לו יותר מדי, אבל ויתר כשגילה שאני מבוגרת ממנו בחמש שנים. הרביעי, חבר של השלישי, הסביר שהוא והחבר'ה שלו באים מזלצבורג והסביבה. הוא סיפר שההורים שלו מאירלנד (מה שאולי מסביר את האנגלית שלו). כיום הוא גר בכפר עשרים קילומטר מזלצבורג, והוא אוהב אותו מאוד מפני שאפשר ללכת אותו מקצה לקצה בלי קושי. אמרתי לו שאני רואה בזלצבורג הרבה יותר תיירים משאני רואה בווינה, והוא הסביר שבווינה פשוט אין הרבה דברים מעניינים לראות.
אז אלה המסקנות שלי: קודם כול, אני חושדת שהכפריים של אוסטריה הם כפריים אמתיים. הם אנשים פשוטים, הם לא מדברים אנגלית והם לא יודעים הרבה על העולם. שנית, בילוי ומוזיקה שבישראל נתפסים כמתאימים לאוכלוסייה מסוימת, נאמר עירוניים/קיבוצניקים משכילים בני עשרים עד שלושים ומשהו, עשויים במדינה אחרת לאפיין דווקא אוכלוסיה מסוג אחר, נאמר - כפריים צעירים למדי ולא משכילים.
***
למחרת קמנו לנו בשקט - מ' מטיילת בקצב שלי ונהנית מהדברים שאני נהנית מהם, סגולה נדירה ויקרת ערך - ונסענו חצי שעה (יפה) באוטובוס לרכבל של הר אונטרנברג. בהר הזה, פחות או יותר, מתחילים האלפים. אמנם זה אלפ קטן - בערך 1300 מטר מעל פני הים, ונדמה לי שאפילו פחות לעומת הסביבה שלו - אבל הוא תלול ופתאומי. ציפינו מאוד לרכבל והתאכזבנו לגלות שבמקום כיסאות זוגיים כמו באתר סקי - דחסו אותנו עם עם רב של אלפיניסטים לקרון. הרגשנו כמו ברכבת הקלה. אבל די מהר הבנו שזאת לא עלייה בשביל כיסאות זוגיים באוויר הפתוח. העלייה הייתה אנכית, מהירה ועוצרת נשימה.
על ההר יש שני מסלולי הליכה - סיבוב של שעה, וסיבוב של חמש שעות וחצי. האנשים בבית הקפה למעלה העיפו מבט אחד בנעליים שלי - מעין קרוקס/אול סטארז ספורטיביות, לא תגידו נעלי עקב - ואמרו לי שאני עושה את המסלול הקצר. והם אפילו לא ראו את הכפכפים של מ'.
הלכנו במסלול הקצר, אל פסגה קרובה, בקצב כפכפים. ישבנו שם די הרבה זמן והסתכלנו בנוף. הנה כמה תמונות.
הציפורים בתמונה השלישית עשו כל מיני פעלולים מרהיבים סביבנו, ואחרי איזה זמן נחתו ובאורח מרהיב מעט פחות - התחיל לקבץ נדבות בענייניות רבה.
אמרתי למ', ילידת הוד השרון, שרק הוד-השרוניות עולות לאלפים בכפכפים. היא תיקנה ואמרה שרק הוד-השרונית א-מ-ת-י-ו-ת עושות מסלול באלפים בכפכפים. כבוד.
אחר כך הלכנו לסיור בארמון הלברון. ארמון הלברון הוא אחת ההשקעות הכספיות הפסיכיות והמלבבות שנתקלתי בהן. המשקיע הנכבד הוא ארכיבישוף בן המאה השבע עשרה. ההשקעה היא פארק שכל-כולו מזרקות בדיחה. למשל בתמונה הזו:
הבישוף הנכבד מזמין את אורחיו לסעודה, ובאיזשהו שלב הוא בוודאי אומר - ועכשיו: ההפתעה. המזרקות לא קופצות רק סביב האורחים אלא גם ממש מתוך הכיסאות שהם יושבים עליהם (תסתכלו בתמונה מקרוב).
אז בגן הזה משפריצים עליך תקרות, רצפות, פסלים, ראשי איילים דקורטיביים ומה לא. חוץ מזה יש כל מיני קרוסלות ותפאורות נעות שמופעלות בעזרת לחץ מים. זאת הגרנדיוזית ביותר:
הגן מלא גם פסלים סתם, כמיטב המסורת. אבל גם הפסלים האלה קצת צוחקים על עצמם. הרבה מהם נראים כאילו הם נהנים מהחיים יותר מדי, באורח די מחוצף. ויש גם למשל כל מיני זאוסים/פוסידונים שאזור החלציים שלהם מכוסה בחתיכת בד קטנטנה וחמקמקה, מהסוג שבדיוק תחליק מידיה של דוגמנית פתיה בימים שקדמו ל(גל השני של ה)פמיניזם. משהו שמתאים לאישה, או לכל היותר לכרוב, ולא למלכי האלים.
שימו לב לפרצוף מתחת לרגלי הפסל הזה; כשמפעילים את המזרקה, הוא מגלגל עיניים ולשון.
אחד האקסים שלי לימד אותי מבחן מוצלח שאפשר לבחון כל יצירה: האם הייתי רוצה לשבת עם היוצר לכוס קפה. ובכן, הייתי שמחה מאוד לשבת לכוס קפה עם הארכיבישוף שאחראי לכל השטות המקסימה הזאת.
הסתובבנו עוד קצת בגנים סביב הארמון. שלא כמו הרבה מן הגנים שראיתי עד כה, פה יש גן שמי שתכנן אותו באמת רצה לגרום הנאה למבקרים. יש בו בריכות עם דגים גדולים, שמנים ועצלים מאוד; יש בו חורשות שנותנות הרבה צל; יש בו שדרה סמיכה וססגונית של שיחי ורדים, גן שעשועים עם אומגה ומרחבי דשא גדולים שמותר באמת לדרוך עליהם.
אחר כך חזרנו לכיוון זלצבורג, והתחלנו לנוע לאט-לאט (מדי, כפי שהתברר אחר כך, ע"ע פרה-קונצפציות) לכיוון תחנת הרכבת. אני ניווטתי עם המפה, ומ' ניווטה באמצעות נקודות ציון: חנויות הנעליים.
הוד-השרונית א-מ-ת-י-ת מנווטת באמצעות חנויות נעליים. כבוד.
נ.ב. אנשים פה משאירים מנעולים על גשרים כשהם מתחתנים. דוד הסביר לי את זה כשראינו מנעולים על גשר בדרך מהחתונה שלו לתחנת הרכבת. זה ממש מקסים בעיניי, אבל דוד הסביר שהוא ופרנק לא עושים שטויות כאלה, ו(אם הבנתי נכון) - זה קטע של עארסים. כמו פאבים איריים ומוזיקת פולק, אולי? בכל אופן, הגשרים של זלצבורג מכוסים מנעולים.
התמונה הזאת מהאינטרנט, אבל ככה העיר באמת נראית. היא קטנה למדי ויושבת משני צדי נהר, למרגלות כמה מצוקים נקודתיים ומפתיעים, כאילו מי שעשה את האלפים התחיל בכמה חזרות גנרליות בקנה מידה קטן, רק בשביל לראות שהוא שולט בפרינציפ. האלפים-ממש מתחילים לא רחוק מפה.
הנה עוד כמה תמונות של העיר שצילמה חברתי למסע, מ'.
אתם בוודאי מכירים את זלצבורג מהסרט "צלילי המוזיקה". העיר זלצבורג יודעת היטב שאתם מכירים אותה משם, ומציעה כמות מביכה ממש של אטרקציות שקשורות לסרט. נדמה שאין כמעט דרך לפרסם אתר בעיר - והעיר עמוסה אתרים - מלבד להסביר כיצד הוא קשור לסרט. באכסניית הנוער מקרינים את "צלילי המוזיקה" מדי ערב, העיר מלאה אוטובוסים מיוחדים שמציעים סיורי צלילי המוזיקה וכן הלאה והלאה. קצת מקלקל את העיר וגם קצת מקלקל את הסרט, שהוא בסך הכול מחזמר לא רע בכלל שלפי מיטב זיכרוני (בטח ראיתי אותו לאחרונה בגיל עשרים בערך) - צולח יפה את מבחן הזמן. אז למה ככה?
חוץ מזה העיר מוכרת גם את מוצרט. אפשר לבקר בבית שהוא נולד בו ובבית שהוא חי בו, שעומדים במרחק אולי שלוש מאות מטר זה מזה. אפשר להצטלם עם פסלים אנושיים בדמות מוצרט, שלפעמים כדי לגוון עושים רעשים שמפחידים את הילדים הקטנים, וכמובן אין-סוף מזכרות.
(מאוד משונה בעיניי, העניין של לראות את הבית של מישהו מפורסם. הדוגמה הקלאסית בעיניי היא פרויד: בווינה כמובן אפשר לבקר בביתו של פרויד. אלא שלפי מקור אחד שקראתי, האטרקציה הזאת עושה שמיניות באוויר כדי להסתדר עם העובדה שתכולת ביתו של פרויד עברה אתו ללונדון ב-1938, כשהיהודי הזה ברח מהנאצים. גם בהמפסטד שבלונדון אפשר לבקר בביתו של פרויד; אלא שמה קשור פרויד ללונדון, הוא הספיק לחיות שם בדיוק שנה לפני שנפטר. ובכלל, יצירתו של פרויד היא לא דבר ויזואלי. מי שרוצה לדעת את פרויד צריך לקרוא את כתביו, ואלה זמינים בעשרות שפות, און-ליין. אז מה העניין?)
בקיצור, בזלצבורג צריך להיזהר מעדרי התיירים, ובכלל זה תיירים דוברים עברית, פן תידרסי בטעות. שזה לא כל כך נעים. מצד שני, ואולי באופן לא כל כך צפוי דווקא, יש כאן ריכוז של חנויות נחמדות ואטרקטיביות כמו שלא פשוט למצוא בווינה. אחד הלהיטים היה החנות הזו, שמוכרת אך ורק קישוטים לעץ חג המולד, ובעיקר מיני ביצים מקושטות. אדיר. נתקעתי כאן איזה רבע שעה. מ' חיכתה לי בחוץ.
עוד דבר שמוכרים זה תלבושות אוסטריות מסורתיות. לא צילמנו אבל הנה תמונה מהאיטנרט:
חשבנו שאפשר לקנות כזה דבר בשביל פורים, אבל זה עולה יותר ממאה יורו. חברה ללימודים אמרה לי היום דבר נכון: הסיבה שזה עולה הרבה היא שזו לא תחפושת. האוסטרים באמת לובשים את הדברים האלה. מלצריות ומוכרות במיני בתי מרזח וחנויות מקומיות בוודאי לובשות כאלה; אבל עושה רושם שבאירועים חגיגיים, כגון פסטיבלים כפריים, כולם מסתובבים בכאלה (כך העידה החברה, וזה נשמע לי נכון בהתחשב בכך שבאמת רואים אנשים מסובבים בלבוש מסורתי לעתים די קרובות). עוד על הכפריים האוסטרים - להלן.
בערב פגשנו את ידידנו כ', שעושה באזור טיול של אנשים רציניים, כולל כל האטרקציות ומקסימום קילומטרז'. אנחנו, בתור טיילות לא הישגיות במיוחד, סיכמנו להיפגש אתו לכמה שעות של עצלות. אכלנו ארוחת שישי במסעדה הודית מצוינת בחלק האזרחי יותר של העיר, והמשכנו לפאב אירי שהפקיד באכסניה המליץ עליו - בחצי-התנצלות. זוכרים שביקרתי בפאב אירי סליזי בערך לפני שבוע? ובכן, מתברר שהכלל העקרוני הוא שפאבים איריים נחשבים פה די סליזיים, ומיועדים לקהל תלמידי הקולג'. כך הסבירה לי אליה, וגם הפקיד באכסניה הסביר בחצי התנצלות שהוא "יודע איך זה נשמע, פאב אירי", אבל זה דווקא מקום נחמד עם אנשים סבבה.
טוב. אז זה באמת היה מקום נחמד, ובעניין האנשים - ובכן, מעניין.
מדובר בפאב לא קטן עם במת הופעות קטנה שפעם, בגלגול קודם, הייתה חלק מגרם מדרגות. על הבמה הזו ניגן ושר בחור בן שלושים והרבה עם שיער ארוך ושיניים שחורות מאסיד, כפי שהבחינה מ'. אלא שהוא היה מצוין. הוא שר להיטי אלוויס, דייר סטרייטס, ביטלס, אריק קלפטון ושאר מיני רוק/פולק/בלוז, מסוג המוזיקה שתמיד אפשר לשמח אותי אתה, והוא עשה את זה טוב מאוד. הקהל השתולל ורקד, ואני ממש נהניתי. אם היה מקום כזה בירושלים, זה היה הופך כנראה לפאב הבית שלי, חוץ מאולי המחנק (ע"ע) שהיה שם.
א-מ-מה. במהלך הערב התחילו עם שתינו, במצטבר, בערך 3-4 אנשים. שניים ויתרו כשביקשנו מהם לדבר אנגלית; השלישי לא נתן לעובדה שהוא לא מדבר אנגלית להפריע לו יותר מדי, אבל ויתר כשגילה שאני מבוגרת ממנו בחמש שנים. הרביעי, חבר של השלישי, הסביר שהוא והחבר'ה שלו באים מזלצבורג והסביבה. הוא סיפר שההורים שלו מאירלנד (מה שאולי מסביר את האנגלית שלו). כיום הוא גר בכפר עשרים קילומטר מזלצבורג, והוא אוהב אותו מאוד מפני שאפשר ללכת אותו מקצה לקצה בלי קושי. אמרתי לו שאני רואה בזלצבורג הרבה יותר תיירים משאני רואה בווינה, והוא הסביר שבווינה פשוט אין הרבה דברים מעניינים לראות.
אז אלה המסקנות שלי: קודם כול, אני חושדת שהכפריים של אוסטריה הם כפריים אמתיים. הם אנשים פשוטים, הם לא מדברים אנגלית והם לא יודעים הרבה על העולם. שנית, בילוי ומוזיקה שבישראל נתפסים כמתאימים לאוכלוסייה מסוימת, נאמר עירוניים/קיבוצניקים משכילים בני עשרים עד שלושים ומשהו, עשויים במדינה אחרת לאפיין דווקא אוכלוסיה מסוג אחר, נאמר - כפריים צעירים למדי ולא משכילים.
***
למחרת קמנו לנו בשקט - מ' מטיילת בקצב שלי ונהנית מהדברים שאני נהנית מהם, סגולה נדירה ויקרת ערך - ונסענו חצי שעה (יפה) באוטובוס לרכבל של הר אונטרנברג. בהר הזה, פחות או יותר, מתחילים האלפים. אמנם זה אלפ קטן - בערך 1300 מטר מעל פני הים, ונדמה לי שאפילו פחות לעומת הסביבה שלו - אבל הוא תלול ופתאומי. ציפינו מאוד לרכבל והתאכזבנו לגלות שבמקום כיסאות זוגיים כמו באתר סקי - דחסו אותנו עם עם רב של אלפיניסטים לקרון. הרגשנו כמו ברכבת הקלה. אבל די מהר הבנו שזאת לא עלייה בשביל כיסאות זוגיים באוויר הפתוח. העלייה הייתה אנכית, מהירה ועוצרת נשימה.
על ההר יש שני מסלולי הליכה - סיבוב של שעה, וסיבוב של חמש שעות וחצי. האנשים בבית הקפה למעלה העיפו מבט אחד בנעליים שלי - מעין קרוקס/אול סטארז ספורטיביות, לא תגידו נעלי עקב - ואמרו לי שאני עושה את המסלול הקצר. והם אפילו לא ראו את הכפכפים של מ'.
הלכנו במסלול הקצר, אל פסגה קרובה, בקצב כפכפים. ישבנו שם די הרבה זמן והסתכלנו בנוף. הנה כמה תמונות.
הציפורים בתמונה השלישית עשו כל מיני פעלולים מרהיבים סביבנו, ואחרי איזה זמן נחתו ובאורח מרהיב מעט פחות - התחיל לקבץ נדבות בענייניות רבה.
אמרתי למ', ילידת הוד השרון, שרק הוד-השרוניות עולות לאלפים בכפכפים. היא תיקנה ואמרה שרק הוד-השרונית א-מ-ת-י-ו-ת עושות מסלול באלפים בכפכפים. כבוד.
אחר כך הלכנו לסיור בארמון הלברון. ארמון הלברון הוא אחת ההשקעות הכספיות הפסיכיות והמלבבות שנתקלתי בהן. המשקיע הנכבד הוא ארכיבישוף בן המאה השבע עשרה. ההשקעה היא פארק שכל-כולו מזרקות בדיחה. למשל בתמונה הזו:
הבישוף הנכבד מזמין את אורחיו לסעודה, ובאיזשהו שלב הוא בוודאי אומר - ועכשיו: ההפתעה. המזרקות לא קופצות רק סביב האורחים אלא גם ממש מתוך הכיסאות שהם יושבים עליהם (תסתכלו בתמונה מקרוב).
אז בגן הזה משפריצים עליך תקרות, רצפות, פסלים, ראשי איילים דקורטיביים ומה לא. חוץ מזה יש כל מיני קרוסלות ותפאורות נעות שמופעלות בעזרת לחץ מים. זאת הגרנדיוזית ביותר:
הגן מלא גם פסלים סתם, כמיטב המסורת. אבל גם הפסלים האלה קצת צוחקים על עצמם. הרבה מהם נראים כאילו הם נהנים מהחיים יותר מדי, באורח די מחוצף. ויש גם למשל כל מיני זאוסים/פוסידונים שאזור החלציים שלהם מכוסה בחתיכת בד קטנטנה וחמקמקה, מהסוג שבדיוק תחליק מידיה של דוגמנית פתיה בימים שקדמו ל(גל השני של ה)פמיניזם. משהו שמתאים לאישה, או לכל היותר לכרוב, ולא למלכי האלים.
שימו לב לפרצוף מתחת לרגלי הפסל הזה; כשמפעילים את המזרקה, הוא מגלגל עיניים ולשון.
אחד האקסים שלי לימד אותי מבחן מוצלח שאפשר לבחון כל יצירה: האם הייתי רוצה לשבת עם היוצר לכוס קפה. ובכן, הייתי שמחה מאוד לשבת לכוס קפה עם הארכיבישוף שאחראי לכל השטות המקסימה הזאת.
הסתובבנו עוד קצת בגנים סביב הארמון. שלא כמו הרבה מן הגנים שראיתי עד כה, פה יש גן שמי שתכנן אותו באמת רצה לגרום הנאה למבקרים. יש בו בריכות עם דגים גדולים, שמנים ועצלים מאוד; יש בו חורשות שנותנות הרבה צל; יש בו שדרה סמיכה וססגונית של שיחי ורדים, גן שעשועים עם אומגה ומרחבי דשא גדולים שמותר באמת לדרוך עליהם.
אחר כך חזרנו לכיוון זלצבורג, והתחלנו לנוע לאט-לאט (מדי, כפי שהתברר אחר כך, ע"ע פרה-קונצפציות) לכיוון תחנת הרכבת. אני ניווטתי עם המפה, ומ' ניווטה באמצעות נקודות ציון: חנויות הנעליים.
הוד-השרונית א-מ-ת-י-ת מנווטת באמצעות חנויות נעליים. כבוד.
גם בפאריז, אגב, יש מנעולים על הגשרים.
השבמחק