האינטואיציה הראשונית שלי, בלי שהקדשתי לעניין מחשבה של ממש, הייתה שהעץ הסמוך לחלון שלי חולה; למעשה, כל הרחוב משיר עלים כבר כמה זמן וזה לא בגלל שום מחלה. אמנם אוגוסט, ויש ימי חמסין, אבל העצים יודעים מה התאריך ופועלים בהתאם. במונחים של זמן פיזיקלי, ביולוגי, מהסוג שאינו המצאה של בני אדם אלא מגיב לסיבוב כדור הארץ, ביליתי כאן פרק זמן בלתי מבוטל.
***
ביקרנו היום בעיירת הנופש Baden, בגשם השוטף. כאן מצאתי, סוף-סוף, פארק יפה באמת. הוא נקרא Rosarium ויש בו חורש טבעי, אגם, איים עם ערבות בוכיות, ברווזים לרוב, ערוגות פרחים יפות, נחלים קטנים וגשם. 10 בסולם אסנת.
***
בסוף לא ביקרתי בשונברון, לא אכלתי בפיצריה שנעם הדגים לי, בסלון שלו בישראל, בדיוק איפה היא נמצאת ביחס לרכבת התחתית, לא קניתי יד שנייה, ביקרתי רק בשוק אחד (שהוא גם התיירי בהם), לא זכיתי ליהנות באמת במסיבה או מועדון, לא רכבתי על אופניים לעתים קרובות מספיק וראיתי אולי חצי מהמוזאונים שהייתי רוצה לראות. לא הזמנתי שניצל וינאי. לא נורא.
***
אתמול בערב הלכנו לראות את הסרט "האדם השלישי". זה פילם-נואר טוב מאוד שצולם בווינה ב-1949, בין ההריסות והשוק השחור. הוא מוקרן ב-Burg Kino מדי לילה. אחת החברות שהלכה אתי אמרה שעכשיו שהיא ראתה את וינה של אחרי המלחמה, היא אוהבת אותה יותר, קצת כמו שהיא אוהבת את החבר שלה קצת יותר כשהוא מספר לה סיפורים מהילדות שלו.
כשחזרנו היום מבאדן והלכנו לאכול צהריים בסביבות קארלזפלץ, עברה ברחוב מסיבה ניידת: כמה משאיות עברו בכביש לאט-לאט בזו אחר זו עם מוזיקה אלקטרונית וצעירים שמחים, לבושים הכי חשוף שאפשר ב-18 מעלות וגשם, קופצים עליהן ומנפנפים בידיים. פה ושם, צעירים עם מטריות ליוו את המשאיות ברגל לאורך קטעים מהרחוב. צפיתי בתהלוכת הניצחון הזאת כשהיא חלפה על פני בית האופרה של וינה וחשבתי על המאה העשרים ומה שהיא עשתה.
***
פרידנסרייך הונדרטוואסר הוא אמן אוסטרי. אולי אתם מכירים את הציור שלו על הכריכה של "יש ילדים זיגזג".
תמיד אהבתי את הונדרטוואסר, כי יש לאבא ואמא ספר של הציורים שלו מאז שאני זוכרת את עצמי, והציורים שלו מרתקים. הם צבעוניים מאוד, משונים וקצת חלומיים. הם מזכירים את החוויה של צלילה בשונית אלמוגים.
איכשהו, התמונות האלה, על ריבוי הפרטים והצבעים בהן ומוזרותו של המבט שהן מחזירות אליי, מרגיעות ומשמחות אותי. קצת כמו פסלי אלילי בית מיטיבים או מתקני שעשועים.
הונדרטוואסר אוהב ערים. אני אשליך עליו את מה שנדמה לי שהוא אומר (ואם אני לא טועה, הביוגרפיה שלו משתפת פעולה עם דבריי): הוא אוהב את המורכבות האין-סופית שלהן, את האורגניות שלהן, את הנשמה שלהן, את הריבוי הטמון בהן.
הרבה פעמים, למשל כשיוצא לי לנסוע ברכבת עלית, אני מנסה לרגע להציץ לחלונות, לקבל משהו מהחיים האינטימיים מאוד שמתנהלים ממש לידי, בתוך בועות שנתונות, פיזית, ברחוב, אבל גם מרוחקות ממנו לחלוטין. אין הרבה דברים שמרגיעים אותי כמו הרבה, הרבה חלונות מוארים בלילה.
לפני שבוע, כשישבתי עם חברתי נ' בברוט אונד שפילה, הגענו איכשהו לדבר על חוזרים בתשובה. סיפרתי לה על בחור שהכרתי פעם, אי-שם בסוף שנות התשעים, בחור מורכב שחוויית ההיכרות שלי אתו הייתה אף היא מורכבת, שחזר בתשובה, ושאני חשבתי שזה עשה לו רק טוב. היא סיפרה על נער שלמד אתה בבית הספר, שהיה להם אותו מורה לגיטרה. אחרי שיעורי גיטרה הם היו מוצאים את עצמם עושים הליכות ארוכות מאוד: מרכז העיר, רחביה, עמק המצלבה, רסקו, ומדברים. נ', כמו רוב הישראלים שנסעו אתי, היא ירושלמית. כשהיא מתארת לי את המסלול הזה אני יכולה ממש להרגיש אותו. היא סיפרה שהיא פגשה אותו לא מזמן באוטובוס: חרדי שלומד בצפת. ואז היא אמרה את שמו והבנתי שאנחנו מדברות על אותו בן אדם.
ירושלים המשכילה והחילונית היא לא מקום גדול כל כך. לפעמים, בין שכנים זרים בדירות סמוכות נפתחת פתאום, בדיעבד, איזו דלת.
ובכן. בלי מילות סיכום מהודקות היטב; הטיסה שלי היא בעוד תשע שעות בערך, ואני קמה בעוד חמש שעות. מצד אחד אני כבר די עייפה מלטייל ורוצה את השגרה שלי בחזרה, ומצד שני יש לי סבך שלם של חיים להתמודד אתו, שדחיתי עד עכשיו ולא יחכה עוד. אולי אני אכתוב תזה על יהודי וורמס והקשר השורשי שלהם לעירם, שהם כינו "ירושלים הקטנה"; ואולי על יהודים וה"דיבור" שלהם עם רוחות הרפאים שלהם. כך או כך, לאחר שזה נדחה קיץ שלם - זה יצטרך לקרות מהר.
כהרגלי, אני נמנעת מלהתעמת רגשית עם הפרידה שלי מווינה ומתמקדת בהיבטים מעשיים כמו איך מגיעים לשדה התעופה, מתי צריך לצאת, האם נשאר לי מספיק כסף. בעוד חודשיים-שלושה אוכל אולי לספר לכם איך זה היה, להיפרד מהעיר הזאת. אני גרועה מאוד בפרידות.
תודה רבה לכם, קוראים יקרים. הכתיבה הייתה חלק חשוב מאוד מהמסע הזה, והפכה את המסע הזה לחשוב יותר עבורי: מזמן לא כתבתי, וזה עשה לי רק טוב. זה לא היה קורה בלעדיכם. נתראה בקרוב.
אסנת
***
ביקרנו היום בעיירת הנופש Baden, בגשם השוטף. כאן מצאתי, סוף-סוף, פארק יפה באמת. הוא נקרא Rosarium ויש בו חורש טבעי, אגם, איים עם ערבות בוכיות, ברווזים לרוב, ערוגות פרחים יפות, נחלים קטנים וגשם. 10 בסולם אסנת.
***
בסוף לא ביקרתי בשונברון, לא אכלתי בפיצריה שנעם הדגים לי, בסלון שלו בישראל, בדיוק איפה היא נמצאת ביחס לרכבת התחתית, לא קניתי יד שנייה, ביקרתי רק בשוק אחד (שהוא גם התיירי בהם), לא זכיתי ליהנות באמת במסיבה או מועדון, לא רכבתי על אופניים לעתים קרובות מספיק וראיתי אולי חצי מהמוזאונים שהייתי רוצה לראות. לא הזמנתי שניצל וינאי. לא נורא.
***
אתמול בערב הלכנו לראות את הסרט "האדם השלישי". זה פילם-נואר טוב מאוד שצולם בווינה ב-1949, בין ההריסות והשוק השחור. הוא מוקרן ב-Burg Kino מדי לילה. אחת החברות שהלכה אתי אמרה שעכשיו שהיא ראתה את וינה של אחרי המלחמה, היא אוהבת אותה יותר, קצת כמו שהיא אוהבת את החבר שלה קצת יותר כשהוא מספר לה סיפורים מהילדות שלו.
כשחזרנו היום מבאדן והלכנו לאכול צהריים בסביבות קארלזפלץ, עברה ברחוב מסיבה ניידת: כמה משאיות עברו בכביש לאט-לאט בזו אחר זו עם מוזיקה אלקטרונית וצעירים שמחים, לבושים הכי חשוף שאפשר ב-18 מעלות וגשם, קופצים עליהן ומנפנפים בידיים. פה ושם, צעירים עם מטריות ליוו את המשאיות ברגל לאורך קטעים מהרחוב. צפיתי בתהלוכת הניצחון הזאת כשהיא חלפה על פני בית האופרה של וינה וחשבתי על המאה העשרים ומה שהיא עשתה.
***
פרידנסרייך הונדרטוואסר הוא אמן אוסטרי. אולי אתם מכירים את הציור שלו על הכריכה של "יש ילדים זיגזג".
תמיד אהבתי את הונדרטוואסר, כי יש לאבא ואמא ספר של הציורים שלו מאז שאני זוכרת את עצמי, והציורים שלו מרתקים. הם צבעוניים מאוד, משונים וקצת חלומיים. הם מזכירים את החוויה של צלילה בשונית אלמוגים.
איכשהו, התמונות האלה, על ריבוי הפרטים והצבעים בהן ומוזרותו של המבט שהן מחזירות אליי, מרגיעות ומשמחות אותי. קצת כמו פסלי אלילי בית מיטיבים או מתקני שעשועים.
הונדרטוואסר אוהב ערים. אני אשליך עליו את מה שנדמה לי שהוא אומר (ואם אני לא טועה, הביוגרפיה שלו משתפת פעולה עם דבריי): הוא אוהב את המורכבות האין-סופית שלהן, את האורגניות שלהן, את הנשמה שלהן, את הריבוי הטמון בהן.
הרבה פעמים, למשל כשיוצא לי לנסוע ברכבת עלית, אני מנסה לרגע להציץ לחלונות, לקבל משהו מהחיים האינטימיים מאוד שמתנהלים ממש לידי, בתוך בועות שנתונות, פיזית, ברחוב, אבל גם מרוחקות ממנו לחלוטין. אין הרבה דברים שמרגיעים אותי כמו הרבה, הרבה חלונות מוארים בלילה.
לפני שבוע, כשישבתי עם חברתי נ' בברוט אונד שפילה, הגענו איכשהו לדבר על חוזרים בתשובה. סיפרתי לה על בחור שהכרתי פעם, אי-שם בסוף שנות התשעים, בחור מורכב שחוויית ההיכרות שלי אתו הייתה אף היא מורכבת, שחזר בתשובה, ושאני חשבתי שזה עשה לו רק טוב. היא סיפרה על נער שלמד אתה בבית הספר, שהיה להם אותו מורה לגיטרה. אחרי שיעורי גיטרה הם היו מוצאים את עצמם עושים הליכות ארוכות מאוד: מרכז העיר, רחביה, עמק המצלבה, רסקו, ומדברים. נ', כמו רוב הישראלים שנסעו אתי, היא ירושלמית. כשהיא מתארת לי את המסלול הזה אני יכולה ממש להרגיש אותו. היא סיפרה שהיא פגשה אותו לא מזמן באוטובוס: חרדי שלומד בצפת. ואז היא אמרה את שמו והבנתי שאנחנו מדברות על אותו בן אדם.
ירושלים המשכילה והחילונית היא לא מקום גדול כל כך. לפעמים, בין שכנים זרים בדירות סמוכות נפתחת פתאום, בדיעבד, איזו דלת.
ובכן. בלי מילות סיכום מהודקות היטב; הטיסה שלי היא בעוד תשע שעות בערך, ואני קמה בעוד חמש שעות. מצד אחד אני כבר די עייפה מלטייל ורוצה את השגרה שלי בחזרה, ומצד שני יש לי סבך שלם של חיים להתמודד אתו, שדחיתי עד עכשיו ולא יחכה עוד. אולי אני אכתוב תזה על יהודי וורמס והקשר השורשי שלהם לעירם, שהם כינו "ירושלים הקטנה"; ואולי על יהודים וה"דיבור" שלהם עם רוחות הרפאים שלהם. כך או כך, לאחר שזה נדחה קיץ שלם - זה יצטרך לקרות מהר.
כהרגלי, אני נמנעת מלהתעמת רגשית עם הפרידה שלי מווינה ומתמקדת בהיבטים מעשיים כמו איך מגיעים לשדה התעופה, מתי צריך לצאת, האם נשאר לי מספיק כסף. בעוד חודשיים-שלושה אוכל אולי לספר לכם איך זה היה, להיפרד מהעיר הזאת. אני גרועה מאוד בפרידות.
תודה רבה לכם, קוראים יקרים. הכתיבה הייתה חלק חשוב מאוד מהמסע הזה, והפכה את המסע הזה לחשוב יותר עבורי: מזמן לא כתבתי, וזה עשה לי רק טוב. זה לא היה קורה בלעדיכם. נתראה בקרוב.
