אני כותבת כעת מאכסניית תרמילאים בשכונה מגניבה-שאין-דברים-כאלה במזרח ברלין, אבל אני לא אספר עליה שום דבר כי ברלין זה סיפור ארוך ודחוס, ואנחנו נעבור דבר-דבר. היום: על יומי הראשון בגרמניה. לפני שאצדיק את כותרת הפוסט הזה באמצעות דיווח מחתונתם של דוד ופרנק, חייבים להתחיל מהלילה שעברתי בדרך לעירם ברלין, בתא שינה מקולל ברכבת ממושכת מאוד.
לגרמנים ו/או אוסטרים לא כל כך אכפת ממחנק, ככל הנראה. כבר נתקלתי בעניין הזה בעבר; זה לא דבר שמטריד אותם באופן מיוחד. למשל, המחנק לא הטריד כל כך את שותפתי לתא השינה, מסטרנטית גרמנייה בת עשרים-ולא-הרבה. כלומר, תא רכבת ששטחו שני מטר על שני מטר, שרק בדרך נס הכיל רק את שתינו ולא שישה נוסעים בשלוש קומות, עם דלת שננעלת קצת כמו צוללת, חושך מוחלט, חום, חלון שלא נפתח, אוויר חם שעולה למעלה אלינו ומיזוג אוויר שכשהרכבת עוצרת - מפסיק לעבוד. ובשעה הזויה כלשהי של הלילה, הרכבת עצרה למשך יותר משעה. היא לא נהנתה מזה אבל באמא שלי, זה לא נורא הפריע לה.
עד שהיא התעוררה, מתישהו בלב הזוועה הזאת, בכלל לא ידעתי מה לעשות כי היא נעלה את התא לפני שהלכנו לישון ואני לא ידעתי איך לפתוח אותו, ואיפה השירותים, ולמה לעזאזל אין אף טיפת אוויר בתא, ולא הצלחתי לישון והראש שלי התמלא במחשבות דחוסות ואפלות, והדמיון שלי ברח לפינות הכי מחניקות בזיכרון שלי, והיה מאוד, מאוד לא נעים. בסוף ראיתי שהיא ערה ושאלתי אותה איך פותחים את הדלת, ובסוף גם הרכבת התחילה לזוז והמיזוג חזר. חשבתי שמזל שמי שעובר את החוויה הזאת זו אני, ולא מישהו ממש קלסטרופובי, כי להערכתי, אם הייתי גוררת את נעה בר למסע כזה - היא הייתה קופצת מהרכבת ובורחת ליער.
את נעה (הנ"ל) פגשתי כמה שעות אחר כך בברלין. הדרך מן התחנה המרכזית אל הדירה שנעה ועופר שכרו עבור שלושתנו נמשכה יותר משציפיתי, וזאת בשל עובדה חשובה שהתגלתה מיד בעניין ברלין: היא ענקית. עצומה. עשרות קילומטרים מקצה לקצה. באמצע יש יערות, נהרות, למה לא, כל זה בקטנה; זאת עדיין ברלין. בקיצור, זה שבמפת הרכבת התחתית, וגם במפה פיזית, נקודת המוצא ונקודת היעד שלי נראו קרובות למדי, בסטנדרטים של וינה, ממש לא עזר לי. העובדה הזאת תתברר כקריטית וקיצונית עוד יותר בעוד רגע, כשנאחר לחתונה (ראו להלן). גילוי מתסכל, יש להודות, כשאת באה לבלות בעיר שלושה ימים, בלי הרבה הכנה מראש. אחרי חודש בבירה אירופית קומפקטית נהייתי מפונקת.
נעה ועופר טסו לברלין לכבוד חתונתם של דוד, ידיד ותיק ואהוב של נעה, ושל בחיר לבו פרנק. אחרי יחסי לונג-דיסטנס ממושכים עבר דוד, חצי אוסטרי במוצאו ודובר גרמנית, להתגורר עם פרנק בברלין, והם היו צריכים להתחתן כדי להסדיר את מעמדו של דוד בגרמניה. ההורים של דוד לא יכלו לבוא, לצערם הגדול, כי האופרציה תוכננה בהתראה לא ארוכה והיו אילוצים. בהמשך, כשיהיה כסף, תהיה אולי גם חתונה בישראל. או אולי חינה (לאור מוצאו המרוקאי של דוד מצדו הלא-אוסטרי). מכיוון שגם אני באירופה והשתוקקתי לראות את ברלין (ואת החברים), הוזמנתי להצטרף. למעשה, נעה ופמלייתה (אני ועופר) היינו כל הצד של דוד באירוע הזה. ארזתי אתי לווינה יופי של שמלה ונעליים.
אלא שמתברר שחתונות בישראל וחתונות בגרמניה זה לא אותו דבר, מכמה וכמה בחינות שיפורטו להלן, והראשונה בהן - איך מתלבשים.
אל"ף, מבחינת רמת המכובדות. אני מכירה היטב את חבריי עופר ונעה וכן את המלתחות שלהם, ולכן יכולה להישבע בביטחון שכל אחד מהם לבש את הדבר הכי מכובד שהיה לו בארון. עם זאת, מתברר שבבוקר האירוע העיף הזוג המאושר מבט אחד בבגדים שהם הביאו ושלח אותם, לכל הפחות, לגהץ אותם ביסודיות, כדי שההורים של פרנק לא יזדעזעו יותר מדי. בדיעבד, אני ונעה היינו הנשים היחידות בלי עקבים תמירים ואיפור של ממש, ועופר היה הגבר היחיד בלי חליפה על אמת, כולל ז'קט. ואני אומרת לכם, בסטנדרטים של ישראל היינו לבושים הכי יופי.
בי"ת, מבחינת מוכנות למזג אוויר. אין לי זוג נעלי חתונה שנועדו לעמוד בגשם. והגשם הקל די הלהיב את נעה ועופר, שהגיחו לאירופה זה עתה מהקיץ הנורא בארץ. ולכן לא היה להם נורא קריטי לצאת מהצימר בדרך לבית העירייה עם מטרייה. במיוחד מאחר שנקודת המוצא ונקודת היעד שלנו נראו קרובות למדי. באמת. ללכת שני רחובות קטנים כאלה בקצה קצה של מפת ברלין. אז יהיה טיפה קריר ורטוב, נו.
קיצורו של סיפור: בשעה שתיים, ספוגים ואומללים, בנעליים שנועדו לראותן בלבד ובאיחור שאינו הולם כלל וכלל את הארץ שאנחנו מתארחים בה (בערך רבע שעה), הגענו אל בית העירייה. חבר של פרנק חיכה לנו, וזיהה אותנו בקלות לפי הלבוש הבלתי הולם והרטוב לגמרי ולפי הישראליות הכללית. פרנק נזף בנו אחר כך באופן מבודח: מה, אתם לא יודעים שבגרמניה לא מאחרים? אמרנו לו: מה, אתה לא יודע שבאוגוסט לא יורד גשם? ובכלל, בעצם אנחנו מביאים אתנו לחתונה שלך מסורת ישראלית עתיקת יומין.
משפחתו הגרעינית של פרנק וכמה חברים התכנסו בחברת הזוג המאושר, ועוד כמה זוגות מאושרים ובני לווייתם, בכניסה לאולם בבית העירייה. גם שם, אגב, היה חנוק ולא נראה שזה מטריד מישהו. פרנק הציג את עצמו בפניי ואמר לי על דוד, בהתלהבות: "This is my ish!" ואחר כך בדק אתי שהוא אומר נכון "הרי אתה מקודש לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אמרתי לו שהוא אומר את זה יופי ושעוד לא ראיתי חתן ישראלי שלא מגמגם כשהוא אומר את זה.
כל אחד ואחד מהגרמנים הנוכחים ניגש אלינו בשלב כלשהו והציג את עצמו בלחיצת יד. הבנתי בדיעבד שזה לא כל כך יפה שאני לא עשיתי ככה בעצמי. כשהאחות והאמא ניגשו אליי והבת הושיטה לי יד אמרתי לה בעברית "מזל טוב". היא ענתה "שטפי". הבנתי שהן חושבות שקוראים לי מזל טוב, ומיהרתי להסביר; זה היה טיפה מביך.
את הטקס ניהלה אישה לבבית מטעם העירייה, בגרמנית חמה. דוד ופרנק שאלו אחר כך איך היה לנו לא להבין כלום. אמרנו שהבנו את רוח הדברים והיה יופי של טקס, ואני הוספתי שאני כבר רגילה שמדברים כלפיי גרמנית שוטפת בלי לעצור ולראות אם הבנתי, כך שאני כבר לא מתרגשת מזה. באמת, היה יפה מאוד.
אחר כך התחילו העניינים באמת: הרמת כוסית שמפנייה פלוס קאפקייקס מחוץ לבניין פלוס אקורדיוניסט שכנראה מסתובב שם, מנגן "מארש החתונה" ומקבץ נדבות; נסיעה של בערך שלושת רבעי שעה לאגם בין פוצדם (ועידת-, בעניין גורל גרמניה, 1945) לוונזה (ועידת-, בעניין הפתרון הסופי, 1942); הרמת כוסית קוקטייל, נוף לאגם ושיחה קלה; הרמת כוסית יין, ארוחה ממושכת וברכות; הרמת כוס בירה לאור שקיעה על המזח. בשלב הבירה (ובואו נזכור ששקיעה פירושה תשע-תשע וחצי בערב, ונסיק מכאן כמה זמן כבר היינו בחתונה הזאת) אני, נעה ועופר כבר סירבנו בתוקף לכל הזמנה לשתות משהו מלבד מים, והנוכחים כמעט נעלבו. נדרש הסבר מתנצל על פערים תרבותיים וקיבולת של אלכוהול כדי להפיס את דעתם. נסענו בחזרה לברלין ברכבת של עשר. היה באמת יפה, כולם היו באמת נחמדים, הזוג הוא זוג מתוק להפליא ששמח שבאנו ואנחנו, מצדנו, נהנינו לשמוח בשמחתם. אבל שמונה שעות חתונה!
בשיחה למחרת פרנק הסביר שבמונחים של גרמניה זו הייתה חתונה קצרה: בדרך כלל חתונה נמשכת יומיים. הרי אנשים באים מרחוק וצריך לבדר אותם. לא היה לו מושג שאנחנו, הישראלים, לא לגמרי מוכנים לזה. הוא הסכים אתנו שהאירוע היה קטן; בדרך כלל משתתפים בחתונה 50-40 איש ולא 20-15. אנחנו, הישראלים, סיכמנו שלכל תרבות יש הדרך הייחודית שלה להפוך חתונות לעניין מעיק. ובכל אופן היה מעניין, וגם נחמד מאוד.
בתמונה: אני, דוד ופרנק (באמצע) וחבר נוסף.
המקום, יש לציין, היה יפהפה. נעה תמיד אומרת שלא עורכים ועידות חשובות במקום שאין בו קייטרינג טוב ואגם.
לגרמנים ו/או אוסטרים לא כל כך אכפת ממחנק, ככל הנראה. כבר נתקלתי בעניין הזה בעבר; זה לא דבר שמטריד אותם באופן מיוחד. למשל, המחנק לא הטריד כל כך את שותפתי לתא השינה, מסטרנטית גרמנייה בת עשרים-ולא-הרבה. כלומר, תא רכבת ששטחו שני מטר על שני מטר, שרק בדרך נס הכיל רק את שתינו ולא שישה נוסעים בשלוש קומות, עם דלת שננעלת קצת כמו צוללת, חושך מוחלט, חום, חלון שלא נפתח, אוויר חם שעולה למעלה אלינו ומיזוג אוויר שכשהרכבת עוצרת - מפסיק לעבוד. ובשעה הזויה כלשהי של הלילה, הרכבת עצרה למשך יותר משעה. היא לא נהנתה מזה אבל באמא שלי, זה לא נורא הפריע לה.
עד שהיא התעוררה, מתישהו בלב הזוועה הזאת, בכלל לא ידעתי מה לעשות כי היא נעלה את התא לפני שהלכנו לישון ואני לא ידעתי איך לפתוח אותו, ואיפה השירותים, ולמה לעזאזל אין אף טיפת אוויר בתא, ולא הצלחתי לישון והראש שלי התמלא במחשבות דחוסות ואפלות, והדמיון שלי ברח לפינות הכי מחניקות בזיכרון שלי, והיה מאוד, מאוד לא נעים. בסוף ראיתי שהיא ערה ושאלתי אותה איך פותחים את הדלת, ובסוף גם הרכבת התחילה לזוז והמיזוג חזר. חשבתי שמזל שמי שעובר את החוויה הזאת זו אני, ולא מישהו ממש קלסטרופובי, כי להערכתי, אם הייתי גוררת את נעה בר למסע כזה - היא הייתה קופצת מהרכבת ובורחת ליער.
את נעה (הנ"ל) פגשתי כמה שעות אחר כך בברלין. הדרך מן התחנה המרכזית אל הדירה שנעה ועופר שכרו עבור שלושתנו נמשכה יותר משציפיתי, וזאת בשל עובדה חשובה שהתגלתה מיד בעניין ברלין: היא ענקית. עצומה. עשרות קילומטרים מקצה לקצה. באמצע יש יערות, נהרות, למה לא, כל זה בקטנה; זאת עדיין ברלין. בקיצור, זה שבמפת הרכבת התחתית, וגם במפה פיזית, נקודת המוצא ונקודת היעד שלי נראו קרובות למדי, בסטנדרטים של וינה, ממש לא עזר לי. העובדה הזאת תתברר כקריטית וקיצונית עוד יותר בעוד רגע, כשנאחר לחתונה (ראו להלן). גילוי מתסכל, יש להודות, כשאת באה לבלות בעיר שלושה ימים, בלי הרבה הכנה מראש. אחרי חודש בבירה אירופית קומפקטית נהייתי מפונקת.
נעה ועופר טסו לברלין לכבוד חתונתם של דוד, ידיד ותיק ואהוב של נעה, ושל בחיר לבו פרנק. אחרי יחסי לונג-דיסטנס ממושכים עבר דוד, חצי אוסטרי במוצאו ודובר גרמנית, להתגורר עם פרנק בברלין, והם היו צריכים להתחתן כדי להסדיר את מעמדו של דוד בגרמניה. ההורים של דוד לא יכלו לבוא, לצערם הגדול, כי האופרציה תוכננה בהתראה לא ארוכה והיו אילוצים. בהמשך, כשיהיה כסף, תהיה אולי גם חתונה בישראל. או אולי חינה (לאור מוצאו המרוקאי של דוד מצדו הלא-אוסטרי). מכיוון שגם אני באירופה והשתוקקתי לראות את ברלין (ואת החברים), הוזמנתי להצטרף. למעשה, נעה ופמלייתה (אני ועופר) היינו כל הצד של דוד באירוע הזה. ארזתי אתי לווינה יופי של שמלה ונעליים.
אלא שמתברר שחתונות בישראל וחתונות בגרמניה זה לא אותו דבר, מכמה וכמה בחינות שיפורטו להלן, והראשונה בהן - איך מתלבשים.
אל"ף, מבחינת רמת המכובדות. אני מכירה היטב את חבריי עופר ונעה וכן את המלתחות שלהם, ולכן יכולה להישבע בביטחון שכל אחד מהם לבש את הדבר הכי מכובד שהיה לו בארון. עם זאת, מתברר שבבוקר האירוע העיף הזוג המאושר מבט אחד בבגדים שהם הביאו ושלח אותם, לכל הפחות, לגהץ אותם ביסודיות, כדי שההורים של פרנק לא יזדעזעו יותר מדי. בדיעבד, אני ונעה היינו הנשים היחידות בלי עקבים תמירים ואיפור של ממש, ועופר היה הגבר היחיד בלי חליפה על אמת, כולל ז'קט. ואני אומרת לכם, בסטנדרטים של ישראל היינו לבושים הכי יופי.
בי"ת, מבחינת מוכנות למזג אוויר. אין לי זוג נעלי חתונה שנועדו לעמוד בגשם. והגשם הקל די הלהיב את נעה ועופר, שהגיחו לאירופה זה עתה מהקיץ הנורא בארץ. ולכן לא היה להם נורא קריטי לצאת מהצימר בדרך לבית העירייה עם מטרייה. במיוחד מאחר שנקודת המוצא ונקודת היעד שלנו נראו קרובות למדי. באמת. ללכת שני רחובות קטנים כאלה בקצה קצה של מפת ברלין. אז יהיה טיפה קריר ורטוב, נו.
קיצורו של סיפור: בשעה שתיים, ספוגים ואומללים, בנעליים שנועדו לראותן בלבד ובאיחור שאינו הולם כלל וכלל את הארץ שאנחנו מתארחים בה (בערך רבע שעה), הגענו אל בית העירייה. חבר של פרנק חיכה לנו, וזיהה אותנו בקלות לפי הלבוש הבלתי הולם והרטוב לגמרי ולפי הישראליות הכללית. פרנק נזף בנו אחר כך באופן מבודח: מה, אתם לא יודעים שבגרמניה לא מאחרים? אמרנו לו: מה, אתה לא יודע שבאוגוסט לא יורד גשם? ובכלל, בעצם אנחנו מביאים אתנו לחתונה שלך מסורת ישראלית עתיקת יומין.
משפחתו הגרעינית של פרנק וכמה חברים התכנסו בחברת הזוג המאושר, ועוד כמה זוגות מאושרים ובני לווייתם, בכניסה לאולם בבית העירייה. גם שם, אגב, היה חנוק ולא נראה שזה מטריד מישהו. פרנק הציג את עצמו בפניי ואמר לי על דוד, בהתלהבות: "This is my ish!" ואחר כך בדק אתי שהוא אומר נכון "הרי אתה מקודש לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אמרתי לו שהוא אומר את זה יופי ושעוד לא ראיתי חתן ישראלי שלא מגמגם כשהוא אומר את זה.
כל אחד ואחד מהגרמנים הנוכחים ניגש אלינו בשלב כלשהו והציג את עצמו בלחיצת יד. הבנתי בדיעבד שזה לא כל כך יפה שאני לא עשיתי ככה בעצמי. כשהאחות והאמא ניגשו אליי והבת הושיטה לי יד אמרתי לה בעברית "מזל טוב". היא ענתה "שטפי". הבנתי שהן חושבות שקוראים לי מזל טוב, ומיהרתי להסביר; זה היה טיפה מביך.
את הטקס ניהלה אישה לבבית מטעם העירייה, בגרמנית חמה. דוד ופרנק שאלו אחר כך איך היה לנו לא להבין כלום. אמרנו שהבנו את רוח הדברים והיה יופי של טקס, ואני הוספתי שאני כבר רגילה שמדברים כלפיי גרמנית שוטפת בלי לעצור ולראות אם הבנתי, כך שאני כבר לא מתרגשת מזה. באמת, היה יפה מאוד.
אחר כך התחילו העניינים באמת: הרמת כוסית שמפנייה פלוס קאפקייקס מחוץ לבניין פלוס אקורדיוניסט שכנראה מסתובב שם, מנגן "מארש החתונה" ומקבץ נדבות; נסיעה של בערך שלושת רבעי שעה לאגם בין פוצדם (ועידת-, בעניין גורל גרמניה, 1945) לוונזה (ועידת-, בעניין הפתרון הסופי, 1942); הרמת כוסית קוקטייל, נוף לאגם ושיחה קלה; הרמת כוסית יין, ארוחה ממושכת וברכות; הרמת כוס בירה לאור שקיעה על המזח. בשלב הבירה (ובואו נזכור ששקיעה פירושה תשע-תשע וחצי בערב, ונסיק מכאן כמה זמן כבר היינו בחתונה הזאת) אני, נעה ועופר כבר סירבנו בתוקף לכל הזמנה לשתות משהו מלבד מים, והנוכחים כמעט נעלבו. נדרש הסבר מתנצל על פערים תרבותיים וקיבולת של אלכוהול כדי להפיס את דעתם. נסענו בחזרה לברלין ברכבת של עשר. היה באמת יפה, כולם היו באמת נחמדים, הזוג הוא זוג מתוק להפליא ששמח שבאנו ואנחנו, מצדנו, נהנינו לשמוח בשמחתם. אבל שמונה שעות חתונה!
בשיחה למחרת פרנק הסביר שבמונחים של גרמניה זו הייתה חתונה קצרה: בדרך כלל חתונה נמשכת יומיים. הרי אנשים באים מרחוק וצריך לבדר אותם. לא היה לו מושג שאנחנו, הישראלים, לא לגמרי מוכנים לזה. הוא הסכים אתנו שהאירוע היה קטן; בדרך כלל משתתפים בחתונה 50-40 איש ולא 20-15. אנחנו, הישראלים, סיכמנו שלכל תרבות יש הדרך הייחודית שלה להפוך חתונות לעניין מעיק. ובכל אופן היה מעניין, וגם נחמד מאוד.
בתמונה: אני, דוד ופרנק (באמצע) וחבר נוסף.
המקום, יש לציין, היה יפהפה. נעה תמיד אומרת שלא עורכים ועידות חשובות במקום שאין בו קייטרינג טוב ואגם.
הכי כייף להתחתן בחו"ל. אין את כל הרבנות והתשלומים וכל זה. חשוב גם להשקיע בעיצוב חופה.
השבמחק