טוב. הפוסט הזה יהיה פוסט קצר ועצבני על טיול קצר וחסר נשימה, שנכתב בצל מכתב קצר וענייני מאת המנחה שלי, שתוהה לאן נעלמתי. כל זאת מתוך ניסיון לעשות משהו מועיל עם כישורי ההבחנה והכתיבה שלי, למרות הכול, עוד היום, בעוד התזה הדמיונית שלי ממשיכה להמתין לי - אף היא עצבנית, עניינית וחסרת נשימה - אי-שם מעבר לפינה. והדרך דווקא צפויה להיות לא קצרה בכלל.
לברלין יש שכונות צעירות ומגניבות, וכן שווקים צעירים ומגניבים, והיא ידועה בחנויות היד השנייה שלה. לא ראיתי מספיק מאף אחד מהדברים האלה. בשביל חיפושי יד שנייה צריך הרבה זמן; ובשביל שכונות יפות כמו פרידריכשיין צריך מועד שאינו יום ראשון (החנויות כבר סגורות) ואינו שעות הבוקר (החנויות עדיין סגורות); ובשביל ליהנות מירידים מעולים כמו היריד המפורסם במאוארפארק, שמתקיים רק בימי ראשון בבוקר, צריך שלא ירד גשם, קיבינימט.
ובכל זאת?
בפעם שעברה כתבתי הרבה על איך ברלין מזכירה לי את ירושלים. הפעם אדבר קצת על איך היא מזכירה לי את תל אביב. האזורים הצעירים שלה בועטים כמו שתל אביב בועטת: צבעונית, מקושקשת, יצירתית. בפרידריכשיין, במזרח ברלין, ביליתי את הלילה האחרון והבוקר האחרון שלי. היא עמוסה פאבים, מסעדות ובתי קפה, ומהצהריים ואילך - בלי סוף חנויות בוטיק של בגדים, מוצרי תינוקות, מכשירי כתיבה, טי-שירטים מאוירים, תיקים ושלל מזכרות מהסוג שאשכרה היית קונה. ההבדלים: קודם כול זה ירוק ואפרורי כמו אירופה, ושנית - זה נקי ומטוקטק כמו אירופה. אתם יכולים לדמיין את שינקין בלי קצת פרחיות וכמה בתי ממכר לזבל שבזבל? והאמת - הייתם רוצים לקבל את שינקין ככה? לא יודעת.
חלק ממה שמאפיין את ברלין כמקום הרבה פחות שמרני מווינה זה האוכל. באופן די מטופש, הסתובבתי בפרידריכשיין במוצאי יום ראשון וחיפשתי בית קפה. כלומר, בית קפה וינאי, בעצם, או לפחות בית קפה ישראלי. כמובן, לא מצאתי חיה כזאת; לפחות, לא בקלות. ואז נזכרתי במה שפרנק אמר יום קודם: "אני לא יודע מה זה אוכל גרמני מסורתי. אוכל גרמני מסורתי זה כרוב, ואני לא אוכל את זה." בברלין הצעירה אוכלים ומבשלים מאכלי עולם. השכונה מלאה אוכל וייטנאמי, הודי, לבנוני. זה לא שאין דברים כאלה בווינה, וזה לא שכאן אי אפשר בשום אופן למצוא בית קפה "אירופי" מסורתי, אבל די ברור, בכל עיר, מה הדבר העיקרי ומה השוליים של העסק. (אה, ושוורמיות של תורכים יש פה ופה בשפע רב, בכל מקרה.)
קמתי בבוקר בפרידריכשיין. (לא חוויה פשוטה ונעימה דווקא, מאחר שבהוסטל התרמילאים שיבצו אותי בחדר עם חמישה בנים; מעולם לא הבנתי כמה אי-נוחות יכולה להיגרם ממגורים מעורבים וצפופים שכאלה עד שניסיתי ללא הצלחה להשתחל מטה ממיטת הקומותיים, לפתוח את מנעול הארונית שלי ולהתארגן לצחצוח שיניים וארוחת בוקר בלי להעיר חמישה גברים כמעט עירומים ששרועים סביבי.) אכלתי ושתיתי משהו, ישבתי לכתוב בבלוג, קיוויתי שהחנויות נפתחות בסביבות עשר. הסיבוב בשכונה היה נעים והכול, זאת שכונה יפה מאוד, אבל החנויות נפתחות רק לקראת שתיים עשרה ובעצם כבר עשיתי את הסיבוב הזה אתמול בערב.
בסוף החנויות התחילו להיפתח, והן היו יפות כמו החנויות הכי יפות בתל אביב. כלומר, יפות מאוד. אבל זה העציב אותי. משלוש סיבות שעולות בדעתי.
אחת - שעצוב להסתובב לבד במקום שנועד לשופינג. פארקים נועדו בשביל שיסתובבו בהם לבד; לא כן חנויות של דברים חמודים. ונעה, אבוי, כבר הייתה במיטתה ברחובות.
שתיים - שלמצוא בדיוק את מה שציפית למצוא - חנויות יפות כמו החנויות הכי יפות בתל אביב - זו חוויה קצת מעציבה. את מרגישה קצת כאילו העולם הוא בעצם די מצומצם, והגעת לקצה שלו.
שלוש - שסחורות זה דבר מעציב. זה כיף גדול שלא ממלא לך את הנשמה. וכשמסתובבים ביניהן לבד, וכשהן לא מצליחות להפתיע אותך, מרגישים בזה.
אחר כך כבר הייתי צריכה לצאת בכיוון מרכז העיר, לקראת הרכבת שלי בשש בערב. לא היה זמן לגן החיות, אפילו שרציתי מאוד, אז החלטתי ללכת למוזאון פרגמון. זה אחד המוזאונים המפורסמים של ברלין; מאלה שרואים בהם איך אירופה גנבה את המזרח. המוצג המרכזי הוא שחזור די מדהים (כלומר, מלאכת הרכבה של חלקי תבליט עצום) של מזבח הלניסטי מן העיר פרגמון באסיה הקטנה.
פה אתם רואים רק חלק מהתבליט; הוא ממשיך ומקיף את קירות האולם מכל צדדיו. רואים את זה מתחיל מצד ימין של התמונה, וזה ממשיך לכל האורך.
אני אספר, אני לא יכולה להתאפק: בקצה התערוכה יש לוח קטן שמספר שאוצרות המוזאון הוחזרו לגרמניה מברית המועצות ב-1958, ושאוצרות רבים שנלקחו מגרמניה עדיין מצויים בידי רוסיה. אין להם בושה, לגנבים האלה? זה של התורכים!!
האמת, מה שבאמת אהבתי במוזאון הזה היה לא יוון אלא המזרח הקדום: מיצגים מבבל, אשור וסביבתן התרבותית. כל מיני מפלצות קדמוניות ודמויות של אלים ומלכים עם חיוכים מסתוריים ועיניים קצת בורקות מדי, קצת מטורפות. ואותם דווקא מזל ששדדו, כי לי אישית יהיה קושי מסוים לנסוע לראות את המוצגים האלה בעיראק.
לסיכום החוויה כולה, ברלין נראית לי כמו עיר בשביל לגור בה. היא גדולה והיא מורכבת, ושלא כמו וינה - לא מספיק לעשות בה סיבוב קצר בשביל להתבשם מ"אירופה". עזבתי אותה עם תיק כבד, גב כואב וכפות רגליים דואבות, וכשירדתי מהרכבת האחרונה שלי ליד המעונות במולקראי שטראסה בווינה הרגשתי הקלה עצומה, כמו כשחוזרים הביתה. אבל זאת עיר שצריך לחזור אליה. סיכוי סביר שהיא תתברר כעיר האהובה עליי באירופה.
אז עד הפעם הבאה.
לברלין יש שכונות צעירות ומגניבות, וכן שווקים צעירים ומגניבים, והיא ידועה בחנויות היד השנייה שלה. לא ראיתי מספיק מאף אחד מהדברים האלה. בשביל חיפושי יד שנייה צריך הרבה זמן; ובשביל שכונות יפות כמו פרידריכשיין צריך מועד שאינו יום ראשון (החנויות כבר סגורות) ואינו שעות הבוקר (החנויות עדיין סגורות); ובשביל ליהנות מירידים מעולים כמו היריד המפורסם במאוארפארק, שמתקיים רק בימי ראשון בבוקר, צריך שלא ירד גשם, קיבינימט.
ובכל זאת?
בפעם שעברה כתבתי הרבה על איך ברלין מזכירה לי את ירושלים. הפעם אדבר קצת על איך היא מזכירה לי את תל אביב. האזורים הצעירים שלה בועטים כמו שתל אביב בועטת: צבעונית, מקושקשת, יצירתית. בפרידריכשיין, במזרח ברלין, ביליתי את הלילה האחרון והבוקר האחרון שלי. היא עמוסה פאבים, מסעדות ובתי קפה, ומהצהריים ואילך - בלי סוף חנויות בוטיק של בגדים, מוצרי תינוקות, מכשירי כתיבה, טי-שירטים מאוירים, תיקים ושלל מזכרות מהסוג שאשכרה היית קונה. ההבדלים: קודם כול זה ירוק ואפרורי כמו אירופה, ושנית - זה נקי ומטוקטק כמו אירופה. אתם יכולים לדמיין את שינקין בלי קצת פרחיות וכמה בתי ממכר לזבל שבזבל? והאמת - הייתם רוצים לקבל את שינקין ככה? לא יודעת.
חלק ממה שמאפיין את ברלין כמקום הרבה פחות שמרני מווינה זה האוכל. באופן די מטופש, הסתובבתי בפרידריכשיין במוצאי יום ראשון וחיפשתי בית קפה. כלומר, בית קפה וינאי, בעצם, או לפחות בית קפה ישראלי. כמובן, לא מצאתי חיה כזאת; לפחות, לא בקלות. ואז נזכרתי במה שפרנק אמר יום קודם: "אני לא יודע מה זה אוכל גרמני מסורתי. אוכל גרמני מסורתי זה כרוב, ואני לא אוכל את זה." בברלין הצעירה אוכלים ומבשלים מאכלי עולם. השכונה מלאה אוכל וייטנאמי, הודי, לבנוני. זה לא שאין דברים כאלה בווינה, וזה לא שכאן אי אפשר בשום אופן למצוא בית קפה "אירופי" מסורתי, אבל די ברור, בכל עיר, מה הדבר העיקרי ומה השוליים של העסק. (אה, ושוורמיות של תורכים יש פה ופה בשפע רב, בכל מקרה.)
קמתי בבוקר בפרידריכשיין. (לא חוויה פשוטה ונעימה דווקא, מאחר שבהוסטל התרמילאים שיבצו אותי בחדר עם חמישה בנים; מעולם לא הבנתי כמה אי-נוחות יכולה להיגרם ממגורים מעורבים וצפופים שכאלה עד שניסיתי ללא הצלחה להשתחל מטה ממיטת הקומותיים, לפתוח את מנעול הארונית שלי ולהתארגן לצחצוח שיניים וארוחת בוקר בלי להעיר חמישה גברים כמעט עירומים ששרועים סביבי.) אכלתי ושתיתי משהו, ישבתי לכתוב בבלוג, קיוויתי שהחנויות נפתחות בסביבות עשר. הסיבוב בשכונה היה נעים והכול, זאת שכונה יפה מאוד, אבל החנויות נפתחות רק לקראת שתיים עשרה ובעצם כבר עשיתי את הסיבוב הזה אתמול בערב.
בסוף החנויות התחילו להיפתח, והן היו יפות כמו החנויות הכי יפות בתל אביב. כלומר, יפות מאוד. אבל זה העציב אותי. משלוש סיבות שעולות בדעתי.
אחת - שעצוב להסתובב לבד במקום שנועד לשופינג. פארקים נועדו בשביל שיסתובבו בהם לבד; לא כן חנויות של דברים חמודים. ונעה, אבוי, כבר הייתה במיטתה ברחובות.
שתיים - שלמצוא בדיוק את מה שציפית למצוא - חנויות יפות כמו החנויות הכי יפות בתל אביב - זו חוויה קצת מעציבה. את מרגישה קצת כאילו העולם הוא בעצם די מצומצם, והגעת לקצה שלו.
שלוש - שסחורות זה דבר מעציב. זה כיף גדול שלא ממלא לך את הנשמה. וכשמסתובבים ביניהן לבד, וכשהן לא מצליחות להפתיע אותך, מרגישים בזה.
אחר כך כבר הייתי צריכה לצאת בכיוון מרכז העיר, לקראת הרכבת שלי בשש בערב. לא היה זמן לגן החיות, אפילו שרציתי מאוד, אז החלטתי ללכת למוזאון פרגמון. זה אחד המוזאונים המפורסמים של ברלין; מאלה שרואים בהם איך אירופה גנבה את המזרח. המוצג המרכזי הוא שחזור די מדהים (כלומר, מלאכת הרכבה של חלקי תבליט עצום) של מזבח הלניסטי מן העיר פרגמון באסיה הקטנה.
פה אתם רואים רק חלק מהתבליט; הוא ממשיך ומקיף את קירות האולם מכל צדדיו. רואים את זה מתחיל מצד ימין של התמונה, וזה ממשיך לכל האורך.
אני אספר, אני לא יכולה להתאפק: בקצה התערוכה יש לוח קטן שמספר שאוצרות המוזאון הוחזרו לגרמניה מברית המועצות ב-1958, ושאוצרות רבים שנלקחו מגרמניה עדיין מצויים בידי רוסיה. אין להם בושה, לגנבים האלה? זה של התורכים!!
האמת, מה שבאמת אהבתי במוזאון הזה היה לא יוון אלא המזרח הקדום: מיצגים מבבל, אשור וסביבתן התרבותית. כל מיני מפלצות קדמוניות ודמויות של אלים ומלכים עם חיוכים מסתוריים ועיניים קצת בורקות מדי, קצת מטורפות. ואותם דווקא מזל ששדדו, כי לי אישית יהיה קושי מסוים לנסוע לראות את המוצגים האלה בעיראק.
לסיכום החוויה כולה, ברלין נראית לי כמו עיר בשביל לגור בה. היא גדולה והיא מורכבת, ושלא כמו וינה - לא מספיק לעשות בה סיבוב קצר בשביל להתבשם מ"אירופה". עזבתי אותה עם תיק כבד, גב כואב וכפות רגליים דואבות, וכשירדתי מהרכבת האחרונה שלי ליד המעונות במולקראי שטראסה בווינה הרגשתי הקלה עצומה, כמו כשחוזרים הביתה. אבל זאת עיר שצריך לחזור אליה. סיכוי סביר שהיא תתברר כעיר האהובה עליי באירופה.
אז עד הפעם הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה