אזהרה מראש: הפוסט הזה צפוי להיות מהורהר ואף פסימי מהרגיל. קייטנים המבקשים לעצמם ביס טעים מאירופה מופנים בזאת לזלצבורג.
(כמו כן, מסיבות בלתי מחוורות, צפויות שגיאות מביכות במין דקדוקי. מצאתי כמה בקריאה חוזרת. אולי יש עוד. אתכם הסליחה.)
השעה עשר בלילה ואני כותבת את הפוסט הזה מקפה פיל. למה עשר בלילה ולמה קפה פיל? יש לכך כמה סיבות.
הסיבה הראשונה היא שזה בית הקפה הכי אדיר בווינה. לפחות לפי סקר השוק העדכני שלי. הוא נמצא ב-Gumpendorferstrasse, הרחוב המרכזי של הרובע השישי בעיר, רחוב די שקט, חמש דקות מאזור השופינג והמוזאונים של מרכז העיר. זה חלל גדול מאוד, מחולק לכל מיני פינות וגלריות. מוכרים כאן ספרים, קומיקס, מוזיקה, סרטים וסדרות בדי-וי-די ולפי מה שמסתובב מעל הראש שלי ובמדפים העליונים שמתעקלים לאורך הקירות - גם כל מיני אנטיקות וחפצי בית. וכמובן קפה. בכל החלל פזור אוסף כיסאות אסופיים ממגוון מסעדות, בארים ומכוניות ישנות וכן שולחנות וינטג' עגלות תה, כדורי דיסקו, מנורות מעוצבות וצעצועים. רוב הלקוחות יושבים בכלל בחוץ, על המדרכה. אמנם הבניין עובר שיפוץ ואזור הישיבה בחוץ נתון בסד של קורות ועמודי תמיכה ממתכת, אבל אף אחד לא נותן לזה להרוס לו את הכיף. למעשה, עמודי התמיכה מקושטים קצת בבדים צבעוניים וטפטים ותלויים מהם בחוטים גם כמה ספרים.
אני לא יודעת להעריך את המבחר שלהם בגרמנית, אבל המבחר שלהם באנגלית ("קטן ואקלקטי", כפי שכתוב בתפריט שלהם, שכולל לא רק אוכל) - וואו. מזמן לא ניגשתי למדף ספרים ורציתי לקנות הכול. ספרים מצחיקים ואינטליגנטיים, ספרים קלאסיים, ספרים קלילים וכבדים, תאווה לעיניים. בסוף הסתפקתי בשני ספרים, פשוט כי באמת, באמת לא יכולתי להתאפק, ובלי לשים לב נפרדתי משלושים יורו. גם אוסף הקומיקס מכובד (אם כי מתורגם לגרמנית) והמוזיקה שהם משמיעים, בין פופ אלטרנטיבי לרוק, מעולה. שלא כמו רוב בתי הקפה בווינה, הם פתוחים עד אחת בלילה; ושלא כמו רוב בתי הקפה בווינה, הם מגישים גם דברים כמו מנגו לאסי וכריכים קטנים עם חומוס וירקות. כלומר - מה שנתפס כיום באירופה כאוכל עולם עדכני ומגניב. (אגב, למי שהסתקרן מהחומוס בטעמים שדיווחתי עליו בעבר - בפעם השנייה שהזמנתי כאן כריך חומוס קיבלתי חומוס ורוד, והוא היה טעים מאוד. לא הצלחתי לזהות מה היה בו אבל זה היה סבבה.) בקיצור, שימו את "אדרבא", "בית הקהוה" ואולי "אוגנדה" בחלל אחד שגדול יותר משלושת המקומות האלה ביחד, אולי תתבלו בקצת "מחנ'יודה"... זה פחות או יותר מה שמקבלים.
הסיבה השנייה שאני יושבת פה עכשיו היא שרק לפני שעה בערך סיימתי לעבוד. ייתכן ששמתם לב שהפוסטים שלי בשבועיים ומשהו האחרונים לא כל כך נוגעים לשגרת הבילויים שלי; הסיבה היא שאני עובדת יותר משאני מבלה. אני לומדת גרמנית באוניברסיטה מ-9:00 עד 12:00. אחר כך אני חוזרת למעונות, אוכלת ואולי נחה, מכינה כמות לא מבוטלת של שיעורי בית (בקורס אוגוסט אני באמת מקבלת שיעורי בית) ובסביבות שלוש-ארבע מתחילה לעבוד. לפני יומיים-שלושה תפסתי ששוב עשיתי עסקה לא טובה עם עם עובד; ביקשתי מהם פרויקט לא דחוף שאני יכולה לעשות בעצלתיים, לפי הנסיבות. קיוויתי לעבוד שעתיים-שלוש ביום, או נניח יומיים בשבוע. אבל כשסוף-סוף הם שלחו לי את החומר, התברר שזה ספר לא קטן בכלל, עם תעריף לא גבוה בכלל לגיליון דפוס. התעריף נובע מכך שהחומר כבר עבר עריכת לשון. אולי בהוצאה קודמת שטיפלה בו. אבל עובדה, עם עובד לא מרוצים; מה לעשות שצריך למחוק כל "הנו" ולכתוב "הוא", כל "מצביע על" ולכתוב "מעיד על" וכן הלאה. וכשהתחלתי לעבוד התברר שצריך לפתור לא מעט פלונטרים במשפטים שהיחסים בתוכם מעורפלים, וזה לוקח זמן; ומכיוון שביקשתי בקשה מיוחדת (פרויקט לא דחוף) לא הייתי בעמדה להתמקח על המחיר; ובעצם אני חייבת, חייבת, לסיים את הדבר הזה עד שאני חוזרת לארץ, כי יש לי חודש לכתוב למנחה שלי סמינר מאפס.
אבל מה שהכי גרוע בספר הזה הוא הנושא שלו: לימודי אזרחות בישראל. מימיי לא קראתי 400 עמודים פסימיים כל כך בדבר עתידה של הדמוקרטיה בישראל והחברה הישראלית. הסיבה שמעולם לא קראתי 400 עמודים מסוג זה היא שזה מדכא טילים, ואם זה היה תלוי בי הייתי עוצרת מזמן והולכת לאכול גלידה. אני די משוכנעת שקצב ההתקדמות שלי מושפע מכמה שהחומר מדכדך.
ואני יודעת שהעמדות הפוליטיות שלי מסמנות אותי בעיני רבים כבוגדת; שהורגים ערבים במכות חמישים מטר מהבית שלי; שכל מיני סוגים של דמוגרפיה פועלים נגדי ושבכלל - הדמוקרטיה הישראלית עומדת על כרעי תרנגולת (שלא לדבר על המלחמה עם איראן והעובדה שככל שאני מתבגרת, מתמקצעת ועובדת שעות רבות יותר - אני רק יכולה להרשות לעצמי פחות). אני יודעת לאיזו מדינה אני חוזרת. אבל עכשיו אני בווינה. למה מגיע לי העונש הזה?
הסיבה השלישית שיצאתי מהבית בתשע וחצי בערב בשביל לשבת לבד בבית קפה היא... טוב, היא קשורה לשתי הסיבות הראשונות גם יחד וכבר נגיע אליה, אבל קודם כול נגיד ככה: הרגשתי שטוב לי עכשיו לכתוב לבלוג, ושזה המקום בשביל לשבת לכתוב בו. זה כמובן גובל במוזר לשבת ולכתוב בבית קפה בעשר בלילה, ומישהי צעירה, פותה וצינית פחות הייתה עלולה לעשות דבר כזה כדי להרגיש כמו משוררת מיוסרת שכותבת הגיגים בלב חיי הלילה בעיר הגדולה. ומגיעה, כמובן, למקום המיועד ומגלה שבתי קפה מקסימים בערים מקסימות אינם ערובה להשראה; סביר יותר שהם ערובה לרעש, ולהרגשה שבעצם זה די ביזארי, כאמור, לשבת ולכתוב בבית קפה בעשר בלילה.
חשבתי על הדברים האלה בדרך לכאן וביטלתי אותם. בקפה פיל שקט למדי בפנים, ויש פה עוד בחורה אחת לפחות שיושבת לבד עם מחשב מאז שהגעתי, והסיבה שאני יושבת לעבוד בבית קפה בעשר בלילה ולא, נניח, בארבע אחר הצהריים היא מוצדקת לגמרי ולא מיוסרת בכלל: עכשיו סיימתי לעבוד. ובחרתי לשבת כאן כי המקום הזה רלוונטי מאוד למה שרציתי להגיד, ויש משקל אמתי ללשבת ולחשוב כאן כשאני אומרת את זה.
אז מה רציתי להגיד.
רציתי לדבר על בית. זה משהו שחושבים עליו הרבה כשלוקחים צעד אחורה מהחיים בתקופה שמלכתחילה מרגישים בה קצת הומלסים. זה משהו שחושבים עליו הרבה כשנוסעים לראשונה לחלק בעולם שמחצית המשפחה שלך באה ממנו מלכתחילה, ועזבה בנסיבות פחות מנעימות (בזמן שבישראל צצים גילויי גזענות שגורמים לי, בתור צאצאית של פליטים-למעשה, להתבייש עד עמקי נשמתי); על אחת כמה וכמה כשנוסעים לשם מצוידים בשני דרכונים.
בשבוע שעבר חגגנו יום הולדת לאחד החבר'ה בקפה צנטראל ומישהי אמרה: "שתהיו בעניינים, בספטמבר תהיה מלחמה, אתם לא מבינים מה הולך בפייסבוק שלי." ומישהו אחר נזכר שיש לו מילואים, והתחילה שיחה על יתרונות וחסרונות של מתקפה, ועד כמה אנחנו סומכים על המנהיגים שלנו. בסוף המילואימניק אמר: יאללה, מספיק, יש לי פה חברים מאיראן, מטורקיה... לא מתאים, לא בא לי לדבר על זה יותר. אז עזבנו את זה ופנינו לאכול עוגות.
אחרי יום או יומיים ישבתי בפיל לבד, לעבוד.
נזכרתי שלפני שבועיים, בארוחת הערב אצל אליה, הבעתי התרשמות מכך שכל החבר'ה הלא-ישראלים שאני פוגשת גרו, נניח, חצי שנה בפריז ושנתיים במדריד ולמדו חמש שפות בשלוש אוניברסיטאות וראו עולם במידה בלתי נתפסת עד אמצע שנות העשרים שלהם. אז הסבירו לי שאלה לא האוסטרים ה"רגילים". אוסטרים רגילים עושים את המסלול הידוע: בית ספר, אוניברסיטה, עבודה. והם מדברים רק או בעיקר גרמנית. (לא אמרו לי, אבל אני יודעת, שגם אנטישמיות לא חסרה.) מי שאני פוגשת זה קאוצ'סרפרים, היפסטרים, תלמידים בין-לאומיים, ילדי שגרירים, אמנים. אני מתחילה לתפוס שיש שכבה של כאלה, באירופה ובכלל. הם גרים בערים הגדולות של העולם, הם מגוונים מבחינה אתנית, הם מדברים כמה שפות וכלל האצבע העקרוני שלהם הוא שהם מתנערים מכל סוג של גזענות. אני מודה שקשה לי, ומכביד עליי, לתקשר עם לא-ישראלים; אבל ברור לי שבהרבה מובנים חשובים - אלה אנשים כמוני.
בישראל, משהו כמו מחצית תלמידי התיכון חושבים שצריך לשלול זכויות מערבים אזרחי ישראל. הילדים האלה, כולם עד האחרון בהם צאצאים של בני מיעוט לאומי. הסטטיסטיקה הזאת מעליבה אותי כיהודייה, ועושה אותי פסימית מאוד לגבי בני אדם. מצד שני, בישראל יש גם אנשים אחרים. וכנראה, גם באוסטריה אנשים אחרים הם לא הרוב.
לפני כמה פסקאות השוויתי את קפה פיל לכמה מוסדות ירושלמיים; ההשוואה הזאת לא סתמית. זה לא מקרי שאני מחפשת כאן מקומות שמזכירים לי את הפאבים, בתי הקפה, החנויות והפינות האהובות עליי בירושלים, ובבלוג הזה היו כבר לא מעט השוואות. אני תוהה פה לפעמים: עד כמה, בתור תיירת, אני מחפשת כאן את הזר, ועד כמה אני מחפשת את המוכר. אני חושבת שבבלוג הזה, עד כה, דיברתי לא מעט על הזר. המפגש שלי עם מה שאני לא מכירה בא לידי ביטוי בהנחות מקדימות מוטעות שהבאתי אתי מישראל, בדברים גדולים וקטנים (דווקא קטנים, בדרך כלל) ששונים וזרים פה לגמרי, בחוויות שהיה אפשר לחוות כשליליות אם לא הייתי בוחרת לראות בהן מפגש מעניין עם משהו שלא צפיתי. אבל גם במפגש עם המוכר יש גילוי. גם הוא מלמד אותי על עצמי.
ישבתי בפיל באותו יום, בצל דיווחי האיומים במלחמה, ודווקא הרגשתי טוב, איכשהו. טוב יותר משהרגשתי בקפה צנטראל. אולי אני תולה יותר מדי במיזם עסקי-תרבותי אופנתי ובקצת טעם טוב; אבל מקומות כמו קפה פיל מזכירים לי מי אני, ושאני לא לבד, ושהעולם שאני מסוגלת להזדהות אתו ולחיות בו בשלום מתקיים בכיסים קטנים, בכל מיני מקומות.
גם בירושלים.
ושיר של אריאל הורוביץ שאיתמר הכיר לי: http://www.youtube.com/watch?v=p1Ww1Wu9a-c
(כמו כן, מסיבות בלתי מחוורות, צפויות שגיאות מביכות במין דקדוקי. מצאתי כמה בקריאה חוזרת. אולי יש עוד. אתכם הסליחה.)
השעה עשר בלילה ואני כותבת את הפוסט הזה מקפה פיל. למה עשר בלילה ולמה קפה פיל? יש לכך כמה סיבות.
הסיבה הראשונה היא שזה בית הקפה הכי אדיר בווינה. לפחות לפי סקר השוק העדכני שלי. הוא נמצא ב-Gumpendorferstrasse, הרחוב המרכזי של הרובע השישי בעיר, רחוב די שקט, חמש דקות מאזור השופינג והמוזאונים של מרכז העיר. זה חלל גדול מאוד, מחולק לכל מיני פינות וגלריות. מוכרים כאן ספרים, קומיקס, מוזיקה, סרטים וסדרות בדי-וי-די ולפי מה שמסתובב מעל הראש שלי ובמדפים העליונים שמתעקלים לאורך הקירות - גם כל מיני אנטיקות וחפצי בית. וכמובן קפה. בכל החלל פזור אוסף כיסאות אסופיים ממגוון מסעדות, בארים ומכוניות ישנות וכן שולחנות וינטג' עגלות תה, כדורי דיסקו, מנורות מעוצבות וצעצועים. רוב הלקוחות יושבים בכלל בחוץ, על המדרכה. אמנם הבניין עובר שיפוץ ואזור הישיבה בחוץ נתון בסד של קורות ועמודי תמיכה ממתכת, אבל אף אחד לא נותן לזה להרוס לו את הכיף. למעשה, עמודי התמיכה מקושטים קצת בבדים צבעוניים וטפטים ותלויים מהם בחוטים גם כמה ספרים.
אני לא יודעת להעריך את המבחר שלהם בגרמנית, אבל המבחר שלהם באנגלית ("קטן ואקלקטי", כפי שכתוב בתפריט שלהם, שכולל לא רק אוכל) - וואו. מזמן לא ניגשתי למדף ספרים ורציתי לקנות הכול. ספרים מצחיקים ואינטליגנטיים, ספרים קלאסיים, ספרים קלילים וכבדים, תאווה לעיניים. בסוף הסתפקתי בשני ספרים, פשוט כי באמת, באמת לא יכולתי להתאפק, ובלי לשים לב נפרדתי משלושים יורו. גם אוסף הקומיקס מכובד (אם כי מתורגם לגרמנית) והמוזיקה שהם משמיעים, בין פופ אלטרנטיבי לרוק, מעולה. שלא כמו רוב בתי הקפה בווינה, הם פתוחים עד אחת בלילה; ושלא כמו רוב בתי הקפה בווינה, הם מגישים גם דברים כמו מנגו לאסי וכריכים קטנים עם חומוס וירקות. כלומר - מה שנתפס כיום באירופה כאוכל עולם עדכני ומגניב. (אגב, למי שהסתקרן מהחומוס בטעמים שדיווחתי עליו בעבר - בפעם השנייה שהזמנתי כאן כריך חומוס קיבלתי חומוס ורוד, והוא היה טעים מאוד. לא הצלחתי לזהות מה היה בו אבל זה היה סבבה.) בקיצור, שימו את "אדרבא", "בית הקהוה" ואולי "אוגנדה" בחלל אחד שגדול יותר משלושת המקומות האלה ביחד, אולי תתבלו בקצת "מחנ'יודה"... זה פחות או יותר מה שמקבלים.
הסיבה השנייה שאני יושבת פה עכשיו היא שרק לפני שעה בערך סיימתי לעבוד. ייתכן ששמתם לב שהפוסטים שלי בשבועיים ומשהו האחרונים לא כל כך נוגעים לשגרת הבילויים שלי; הסיבה היא שאני עובדת יותר משאני מבלה. אני לומדת גרמנית באוניברסיטה מ-9:00 עד 12:00. אחר כך אני חוזרת למעונות, אוכלת ואולי נחה, מכינה כמות לא מבוטלת של שיעורי בית (בקורס אוגוסט אני באמת מקבלת שיעורי בית) ובסביבות שלוש-ארבע מתחילה לעבוד. לפני יומיים-שלושה תפסתי ששוב עשיתי עסקה לא טובה עם עם עובד; ביקשתי מהם פרויקט לא דחוף שאני יכולה לעשות בעצלתיים, לפי הנסיבות. קיוויתי לעבוד שעתיים-שלוש ביום, או נניח יומיים בשבוע. אבל כשסוף-סוף הם שלחו לי את החומר, התברר שזה ספר לא קטן בכלל, עם תעריף לא גבוה בכלל לגיליון דפוס. התעריף נובע מכך שהחומר כבר עבר עריכת לשון. אולי בהוצאה קודמת שטיפלה בו. אבל עובדה, עם עובד לא מרוצים; מה לעשות שצריך למחוק כל "הנו" ולכתוב "הוא", כל "מצביע על" ולכתוב "מעיד על" וכן הלאה. וכשהתחלתי לעבוד התברר שצריך לפתור לא מעט פלונטרים במשפטים שהיחסים בתוכם מעורפלים, וזה לוקח זמן; ומכיוון שביקשתי בקשה מיוחדת (פרויקט לא דחוף) לא הייתי בעמדה להתמקח על המחיר; ובעצם אני חייבת, חייבת, לסיים את הדבר הזה עד שאני חוזרת לארץ, כי יש לי חודש לכתוב למנחה שלי סמינר מאפס.
אבל מה שהכי גרוע בספר הזה הוא הנושא שלו: לימודי אזרחות בישראל. מימיי לא קראתי 400 עמודים פסימיים כל כך בדבר עתידה של הדמוקרטיה בישראל והחברה הישראלית. הסיבה שמעולם לא קראתי 400 עמודים מסוג זה היא שזה מדכא טילים, ואם זה היה תלוי בי הייתי עוצרת מזמן והולכת לאכול גלידה. אני די משוכנעת שקצב ההתקדמות שלי מושפע מכמה שהחומר מדכדך.
ואני יודעת שהעמדות הפוליטיות שלי מסמנות אותי בעיני רבים כבוגדת; שהורגים ערבים במכות חמישים מטר מהבית שלי; שכל מיני סוגים של דמוגרפיה פועלים נגדי ושבכלל - הדמוקרטיה הישראלית עומדת על כרעי תרנגולת (שלא לדבר על המלחמה עם איראן והעובדה שככל שאני מתבגרת, מתמקצעת ועובדת שעות רבות יותר - אני רק יכולה להרשות לעצמי פחות). אני יודעת לאיזו מדינה אני חוזרת. אבל עכשיו אני בווינה. למה מגיע לי העונש הזה?
הסיבה השלישית שיצאתי מהבית בתשע וחצי בערב בשביל לשבת לבד בבית קפה היא... טוב, היא קשורה לשתי הסיבות הראשונות גם יחד וכבר נגיע אליה, אבל קודם כול נגיד ככה: הרגשתי שטוב לי עכשיו לכתוב לבלוג, ושזה המקום בשביל לשבת לכתוב בו. זה כמובן גובל במוזר לשבת ולכתוב בבית קפה בעשר בלילה, ומישהי צעירה, פותה וצינית פחות הייתה עלולה לעשות דבר כזה כדי להרגיש כמו משוררת מיוסרת שכותבת הגיגים בלב חיי הלילה בעיר הגדולה. ומגיעה, כמובן, למקום המיועד ומגלה שבתי קפה מקסימים בערים מקסימות אינם ערובה להשראה; סביר יותר שהם ערובה לרעש, ולהרגשה שבעצם זה די ביזארי, כאמור, לשבת ולכתוב בבית קפה בעשר בלילה.
חשבתי על הדברים האלה בדרך לכאן וביטלתי אותם. בקפה פיל שקט למדי בפנים, ויש פה עוד בחורה אחת לפחות שיושבת לבד עם מחשב מאז שהגעתי, והסיבה שאני יושבת לעבוד בבית קפה בעשר בלילה ולא, נניח, בארבע אחר הצהריים היא מוצדקת לגמרי ולא מיוסרת בכלל: עכשיו סיימתי לעבוד. ובחרתי לשבת כאן כי המקום הזה רלוונטי מאוד למה שרציתי להגיד, ויש משקל אמתי ללשבת ולחשוב כאן כשאני אומרת את זה.
אז מה רציתי להגיד.
רציתי לדבר על בית. זה משהו שחושבים עליו הרבה כשלוקחים צעד אחורה מהחיים בתקופה שמלכתחילה מרגישים בה קצת הומלסים. זה משהו שחושבים עליו הרבה כשנוסעים לראשונה לחלק בעולם שמחצית המשפחה שלך באה ממנו מלכתחילה, ועזבה בנסיבות פחות מנעימות (בזמן שבישראל צצים גילויי גזענות שגורמים לי, בתור צאצאית של פליטים-למעשה, להתבייש עד עמקי נשמתי); על אחת כמה וכמה כשנוסעים לשם מצוידים בשני דרכונים.
בשבוע שעבר חגגנו יום הולדת לאחד החבר'ה בקפה צנטראל ומישהי אמרה: "שתהיו בעניינים, בספטמבר תהיה מלחמה, אתם לא מבינים מה הולך בפייסבוק שלי." ומישהו אחר נזכר שיש לו מילואים, והתחילה שיחה על יתרונות וחסרונות של מתקפה, ועד כמה אנחנו סומכים על המנהיגים שלנו. בסוף המילואימניק אמר: יאללה, מספיק, יש לי פה חברים מאיראן, מטורקיה... לא מתאים, לא בא לי לדבר על זה יותר. אז עזבנו את זה ופנינו לאכול עוגות.
אחרי יום או יומיים ישבתי בפיל לבד, לעבוד.
נזכרתי שלפני שבועיים, בארוחת הערב אצל אליה, הבעתי התרשמות מכך שכל החבר'ה הלא-ישראלים שאני פוגשת גרו, נניח, חצי שנה בפריז ושנתיים במדריד ולמדו חמש שפות בשלוש אוניברסיטאות וראו עולם במידה בלתי נתפסת עד אמצע שנות העשרים שלהם. אז הסבירו לי שאלה לא האוסטרים ה"רגילים". אוסטרים רגילים עושים את המסלול הידוע: בית ספר, אוניברסיטה, עבודה. והם מדברים רק או בעיקר גרמנית. (לא אמרו לי, אבל אני יודעת, שגם אנטישמיות לא חסרה.) מי שאני פוגשת זה קאוצ'סרפרים, היפסטרים, תלמידים בין-לאומיים, ילדי שגרירים, אמנים. אני מתחילה לתפוס שיש שכבה של כאלה, באירופה ובכלל. הם גרים בערים הגדולות של העולם, הם מגוונים מבחינה אתנית, הם מדברים כמה שפות וכלל האצבע העקרוני שלהם הוא שהם מתנערים מכל סוג של גזענות. אני מודה שקשה לי, ומכביד עליי, לתקשר עם לא-ישראלים; אבל ברור לי שבהרבה מובנים חשובים - אלה אנשים כמוני.
בישראל, משהו כמו מחצית תלמידי התיכון חושבים שצריך לשלול זכויות מערבים אזרחי ישראל. הילדים האלה, כולם עד האחרון בהם צאצאים של בני מיעוט לאומי. הסטטיסטיקה הזאת מעליבה אותי כיהודייה, ועושה אותי פסימית מאוד לגבי בני אדם. מצד שני, בישראל יש גם אנשים אחרים. וכנראה, גם באוסטריה אנשים אחרים הם לא הרוב.
לפני כמה פסקאות השוויתי את קפה פיל לכמה מוסדות ירושלמיים; ההשוואה הזאת לא סתמית. זה לא מקרי שאני מחפשת כאן מקומות שמזכירים לי את הפאבים, בתי הקפה, החנויות והפינות האהובות עליי בירושלים, ובבלוג הזה היו כבר לא מעט השוואות. אני תוהה פה לפעמים: עד כמה, בתור תיירת, אני מחפשת כאן את הזר, ועד כמה אני מחפשת את המוכר. אני חושבת שבבלוג הזה, עד כה, דיברתי לא מעט על הזר. המפגש שלי עם מה שאני לא מכירה בא לידי ביטוי בהנחות מקדימות מוטעות שהבאתי אתי מישראל, בדברים גדולים וקטנים (דווקא קטנים, בדרך כלל) ששונים וזרים פה לגמרי, בחוויות שהיה אפשר לחוות כשליליות אם לא הייתי בוחרת לראות בהן מפגש מעניין עם משהו שלא צפיתי. אבל גם במפגש עם המוכר יש גילוי. גם הוא מלמד אותי על עצמי.
ישבתי בפיל באותו יום, בצל דיווחי האיומים במלחמה, ודווקא הרגשתי טוב, איכשהו. טוב יותר משהרגשתי בקפה צנטראל. אולי אני תולה יותר מדי במיזם עסקי-תרבותי אופנתי ובקצת טעם טוב; אבל מקומות כמו קפה פיל מזכירים לי מי אני, ושאני לא לבד, ושהעולם שאני מסוגלת להזדהות אתו ולחיות בו בשלום מתקיים בכיסים קטנים, בכל מיני מקומות.
גם בירושלים.
ושיר של אריאל הורוביץ שאיתמר הכיר לי: http://www.youtube.com/watch?v=p1Ww1Wu9a-c
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה