ראשית, ובלי קשר, הערה: מכיוון ששואלים אותי, ולמען הסר ספק, אני לא בעניינים רומנטיים עם אף אחד פה. תודה לכולם על ה-wishful thinking...
ובכן, עם הזמן יש פחות חוויות חדשות ויותר חוויות שהולכות ומתעבות. כך, למשל, הדברים שקורים לך בתור זר. הנה כמה דוגמאות.
קודם כול, מגבלותיה של האנגלית (וזה בלי להיכנס בכלל לזה שהאוסטרים לא יודעים אנגלית. גם הצעירים לא משהו.) הישראלי הממוצע, שדווקא כן יודע אנגלית, מגלה את חולשותיה, ובעיקר - כיצד היא מחלישה אותו. למשל, אני גיליתי שכשמתחילים אתי ברחוב ואני לא מעוניינת (קרה פעם אחת) - היכולת שלי לנווט את הסיטואציה יורדת פלאים. אני לא זריזה מספיק, לא יכולה לקרוא ניואנסים ולא להפעיל ניואנסים, לא מצליחה להימנע מליפול בבורות הפשוטים ביותר, למשל - לא להיגרר לשיחה. בעודי מדברת עם האיש הלא רצוי אני חושבת לעצמי - אוי, מטומטמת. אבל הבחור יצא משם עם המייל שלי. אולי פונקציית ברירת המחדל של המוח האנושי (או הנשי?) היא ריצוי: מציאת עמק השווה עם האדם האחר שמתקשר אתך בשפה זרה. רע מאוד, כשרוצים לנפנף בחורים.
כמו כן, בבוקר שהשותפה שלי עזבה את הדירה (אחרי יומיים של מגורים משותפים...) - היא ניסתה מאוד להגיד לי הרבה דברים: היא רצתה להשאיר לי כל מיני ירושות, להסביר לי איך כל מיני דברים עובדים ולהיפרד. ואני עומדת שם, יום וחצי אחרי שניהלתי עם הבחורה הנ"ל שיחה קולחת ביותר, אישית למדי ובהחלט ארוכה - ולא מצליחה להגיד משפט סביר באנגלית. אני דווקא די בנאדם של בוקר (כפי שיעידו בוודאי השותפות שלי לדורותיהן); אבל מתברר שלא כן האנגלית שלי. מתברר שהאנגלית שלי היא כמו מנוע של אוטו ישן ביום קר. זה היה קצת מביך.
גם בירה, אגב, מצמצמת את יכולת הביטוי שלי פלאים. אלה אפוא הם גבולותיה של שפה שנייה, אפילו שפה שנייה טובה.
שנית, סידורים. אף אחד לא מספר לך שבסופר הזול אפשר לשלם רק במזומן, או איך לעזאזל טוענים בכסף את הכרטיס האומלל שמאפשר להשתמש במכונת הכביסה. אין לך ספק שהאדם הממוצע ברחוב, זה שאת לא מכירה ושבדרך כלל לא מדבר שום שפה שאת מבינה, אבל עומד ממש קרוב אלייך כל הזמן, יודע את כל התשובות. זה מתסכל מאוד.
שלישית, חיים חשופים. חוויתי את זה בדברים קטנים בלונדון, אבל לאחד החברים שלי פה הייתה הזדמנות להתנסות במה זה להיות באמת, באמת זר ומנותק, בלי קשרים ובלי ידע עולם סביר, מול מערכות שאין לך איך לשאת ולתת אתן. לפני שבוע וחצי, בשבת, הוא הלך ללונה פארק בפראטר, כאן מול המעונות שלנו. הוא כנראה קם ממתקן מסוים מהר מדי, ולא טוב, והפנה את הראש שלו והתנגש במשהו. הוא שבר את שתי השיניים הקדמיות.
הדבר הראשון שהוא עשה היה לפנות למפעיל המתקן, והדבר הראשון שמפעיל המתקן אמר לו היה: "זה לא אשמתי וזה לא קשור אליי".
הבחור שלנו ענה לו: עזוב אשמתך. לא חשוב. אבל מה אני עושה עכשיו? האיש הציע לו לבדוק בגוגל.
(בהקשר הזה, אגב, ראוי לציין עוד משהו שאני עוקבת אחריו, מאחר שאני הולכת בבוקר ללימודים בחברת בחור שהולך בעזרת קביים, שקשה לו לעמוד: הרבה פעמים לא קמים בשבילו ברכבת התחתית.)
וחזרה לפצוע שלנו: מדובר בבחור אחראי; הוא עשה ביטוח לקראת הנסיעה. אבל מתברר שהביטוח מכסה מצבי חירום, ומכיוון שלא מתים משיניים שבורות - זה לא מוגדר כמצב חירום. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה טיפול כזה עולה כשהביטוח לא מכסה אותו.
הבחור הלך לבית החולים. הוא סטודנט לעבודה סוציאלית ומתמחה בעבודה עם פליטים מסודן ואריתריאה, וכבר לקח כמה מהם למרפאות שיניים ושאר מוסדות בריאות וסעד. הוא סיפר אחר כך שהוא הרגיש בדיוק כמו פליט. הוא הלך להתאשפז, נכנס למרפאה שישב בה סטודנט לרפואת שיניים ואמר לו: אני בצרה. אתה יכול לעזור לי?
הסטודנט עזר לו. הכניס אותו איכשהו לקטגוריה מיוחדת - אולי קטינים, או משהו כזה - וכך גבה ממנו רק כמה עשרות יורו, ולא מאות או אלפים. זה סידור זמני, אבל הוא יחזיק עד החזרה לארץ. ככה, אגב, עושים גם עבור ילדי פליטים בישראל. הבחור יודע; הוא מלווה אותם.
ובשביל לא לסיים את הפוסט בבאסה, כפי שהובטח בכותרת - שובו של האף היהודי! שזה גם מסתדר עם הנושא של הפוסט כולו (זרות, חוסר אונים וכו') - איזה כיף!
כזכור, בשבוע הראשון שלנו פה, אחד החבר'ה נשאל בפאב הסמוך (ששמו, אגב, "בקתת הגולש של וילי") אם האף היהודי שלו לא מפריע לו, הבחור כמובן הזדעזע עד עמקי נשמתו והעסק הפך למור"ק בחבר'ה. ובכן, אתמול, בעת טיול בגן של ארמון בלבדרה הומצא ז'נר חדש של הומור יהודי: האף היהודי יצא לטייל בווינה; ילדים, אנא עזרו לנו למצוא אותו.
ובכן, עם הזמן יש פחות חוויות חדשות ויותר חוויות שהולכות ומתעבות. כך, למשל, הדברים שקורים לך בתור זר. הנה כמה דוגמאות.
קודם כול, מגבלותיה של האנגלית (וזה בלי להיכנס בכלל לזה שהאוסטרים לא יודעים אנגלית. גם הצעירים לא משהו.) הישראלי הממוצע, שדווקא כן יודע אנגלית, מגלה את חולשותיה, ובעיקר - כיצד היא מחלישה אותו. למשל, אני גיליתי שכשמתחילים אתי ברחוב ואני לא מעוניינת (קרה פעם אחת) - היכולת שלי לנווט את הסיטואציה יורדת פלאים. אני לא זריזה מספיק, לא יכולה לקרוא ניואנסים ולא להפעיל ניואנסים, לא מצליחה להימנע מליפול בבורות הפשוטים ביותר, למשל - לא להיגרר לשיחה. בעודי מדברת עם האיש הלא רצוי אני חושבת לעצמי - אוי, מטומטמת. אבל הבחור יצא משם עם המייל שלי. אולי פונקציית ברירת המחדל של המוח האנושי (או הנשי?) היא ריצוי: מציאת עמק השווה עם האדם האחר שמתקשר אתך בשפה זרה. רע מאוד, כשרוצים לנפנף בחורים.
כמו כן, בבוקר שהשותפה שלי עזבה את הדירה (אחרי יומיים של מגורים משותפים...) - היא ניסתה מאוד להגיד לי הרבה דברים: היא רצתה להשאיר לי כל מיני ירושות, להסביר לי איך כל מיני דברים עובדים ולהיפרד. ואני עומדת שם, יום וחצי אחרי שניהלתי עם הבחורה הנ"ל שיחה קולחת ביותר, אישית למדי ובהחלט ארוכה - ולא מצליחה להגיד משפט סביר באנגלית. אני דווקא די בנאדם של בוקר (כפי שיעידו בוודאי השותפות שלי לדורותיהן); אבל מתברר שלא כן האנגלית שלי. מתברר שהאנגלית שלי היא כמו מנוע של אוטו ישן ביום קר. זה היה קצת מביך.
גם בירה, אגב, מצמצמת את יכולת הביטוי שלי פלאים. אלה אפוא הם גבולותיה של שפה שנייה, אפילו שפה שנייה טובה.
שנית, סידורים. אף אחד לא מספר לך שבסופר הזול אפשר לשלם רק במזומן, או איך לעזאזל טוענים בכסף את הכרטיס האומלל שמאפשר להשתמש במכונת הכביסה. אין לך ספק שהאדם הממוצע ברחוב, זה שאת לא מכירה ושבדרך כלל לא מדבר שום שפה שאת מבינה, אבל עומד ממש קרוב אלייך כל הזמן, יודע את כל התשובות. זה מתסכל מאוד.
שלישית, חיים חשופים. חוויתי את זה בדברים קטנים בלונדון, אבל לאחד החברים שלי פה הייתה הזדמנות להתנסות במה זה להיות באמת, באמת זר ומנותק, בלי קשרים ובלי ידע עולם סביר, מול מערכות שאין לך איך לשאת ולתת אתן. לפני שבוע וחצי, בשבת, הוא הלך ללונה פארק בפראטר, כאן מול המעונות שלנו. הוא כנראה קם ממתקן מסוים מהר מדי, ולא טוב, והפנה את הראש שלו והתנגש במשהו. הוא שבר את שתי השיניים הקדמיות.
הדבר הראשון שהוא עשה היה לפנות למפעיל המתקן, והדבר הראשון שמפעיל המתקן אמר לו היה: "זה לא אשמתי וזה לא קשור אליי".
הבחור שלנו ענה לו: עזוב אשמתך. לא חשוב. אבל מה אני עושה עכשיו? האיש הציע לו לבדוק בגוגל.
(בהקשר הזה, אגב, ראוי לציין עוד משהו שאני עוקבת אחריו, מאחר שאני הולכת בבוקר ללימודים בחברת בחור שהולך בעזרת קביים, שקשה לו לעמוד: הרבה פעמים לא קמים בשבילו ברכבת התחתית.)
וחזרה לפצוע שלנו: מדובר בבחור אחראי; הוא עשה ביטוח לקראת הנסיעה. אבל מתברר שהביטוח מכסה מצבי חירום, ומכיוון שלא מתים משיניים שבורות - זה לא מוגדר כמצב חירום. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה טיפול כזה עולה כשהביטוח לא מכסה אותו.
הבחור הלך לבית החולים. הוא סטודנט לעבודה סוציאלית ומתמחה בעבודה עם פליטים מסודן ואריתריאה, וכבר לקח כמה מהם למרפאות שיניים ושאר מוסדות בריאות וסעד. הוא סיפר אחר כך שהוא הרגיש בדיוק כמו פליט. הוא הלך להתאשפז, נכנס למרפאה שישב בה סטודנט לרפואת שיניים ואמר לו: אני בצרה. אתה יכול לעזור לי?
הסטודנט עזר לו. הכניס אותו איכשהו לקטגוריה מיוחדת - אולי קטינים, או משהו כזה - וכך גבה ממנו רק כמה עשרות יורו, ולא מאות או אלפים. זה סידור זמני, אבל הוא יחזיק עד החזרה לארץ. ככה, אגב, עושים גם עבור ילדי פליטים בישראל. הבחור יודע; הוא מלווה אותם.
ובשביל לא לסיים את הפוסט בבאסה, כפי שהובטח בכותרת - שובו של האף היהודי! שזה גם מסתדר עם הנושא של הפוסט כולו (זרות, חוסר אונים וכו') - איזה כיף!
כזכור, בשבוע הראשון שלנו פה, אחד החבר'ה נשאל בפאב הסמוך (ששמו, אגב, "בקתת הגולש של וילי") אם האף היהודי שלו לא מפריע לו, הבחור כמובן הזדעזע עד עמקי נשמתו והעסק הפך למור"ק בחבר'ה. ובכן, אתמול, בעת טיול בגן של ארמון בלבדרה הומצא ז'נר חדש של הומור יהודי: האף היהודי יצא לטייל בווינה; ילדים, אנא עזרו לנו למצוא אותו.
אני גם רוצה לטייל בוינה למרות שאין לי אף יהודי...
השבמחק