ובכן, כמובטח, היום מוזאונים.
כפי שאמר הידיד שבא אתי אתמול למוזאון "לאופולד", מוזאון זה מקום קשה. הוא אמר את זה בעיקר בעקבות התבוננות מרוכזת בעבודות של אגון שילה; אני אומרת את זה באופן כללי. לוקחים יצירת אמנות, מרחיקים אותה ממי שיצר אותה ומהמקום שהיא נוצרה בו, ופעמים רבות גם מהתקופה וההקשר שהיא נוצרה בהם, ותולים אותה על קיר לבן באולם גדול עם עוד כל מיני יתומות עקורות אחרות. הרבה פעמים זה לא עובד בשבילי.
נקדים את המאוחר: אתמול בלאופולד זה עבד נפלא. עכשיו - למה זה לא כל כך עבד ב"אלברטינה" וב"מומוק".
ביקרתי באלברטינה לפני שבועיים, בחברת ידידי ו' (בערך שעתיים אחרי שהדביקו לו בחזרה את השיניים שהוא שבר) וידידתי ש', תלמידה לתולדות האמנות. הלכנו לראות תערוכה שמפרסמים בכל העיר ושמה "מונה עד פיקסו". את אומרת: וואו. כל גדולי סוף המאה התשע עשרה עד סוף המאה העשרים בתערוכה אחת? בטח שזו התערוכה הראשונה שאני אלך לראות בווינה. טעות.
זה הולך ככה: היה אספן אחד שהיה לו המון כסף, והוא צבר בימי חייו אוסף בל יתואר של אמנות מודרנית, או במילותיה של ש': "לאף אחד בעולם אין מספיק כסף בשביל לקנות את כל מה שראינו כרגע". לאלברטינה הייתה הזדמנות של פעם בחיים, כך נראה, להציג את האוסף המטורף הזה, והם הציגו אותו כמו שהוא, פחות או יותר לפי סדר כרונולוגי. כלומר - בלי עבודת אוצרות מתוחכמת. וזו תערוכה לא קטנה בכלל.
אז מה שקורה זה שהולכים - ולקראת הסוף, נסחבים - מחדר לחדר, ורואים עוד ועוד יצירות מדהימות, כנראה, שאין להן כל יסוד מארגן. זה מעייף מאוד, ולא מרגישים שיוצאים עם הרבה. אני לא אוכל להדגים את העומס הזה באמצעות תמונות (אבל זה מזכיר קצת את החוויה של לחפש משהו ב"גוגל תמונות" ולקבל רצף אימאג'ים בלתי נגמר ולא כל כך קשור לעצמו); הנה שתיים שאהבתי, ומצאתי באינטרנט.
אני לא יודעת של מי הציור הזה, והוא מצא חן בעיניי כי הוא מזכיר משהו מתוך מדע בדיוני. על שפת המים יושבות שתי דמויות קטנות.
זו של קליי, והיא נקראת, אם אני לא טועה, "מעשה בשני דגים". היא קטנה מאוד במציאות. כפי שאתם בוודאי מבינים, קל לקנות אותי בחלומות, מעשיות ורמיזות לפטנזיה.
את הביקור בכללותו הצילה העובדה שלפני שמצאנו את התערוכה טעינו בדרך ומצאנו את עצמנו בחדרי הארמון המשומרים. האלברטינה הוא חלק מהקומפלקס העצום של ארמון הופבורג, הארמון המלכותי המרכזי של וינה, ויש בו כמה חדרים ששומרו (או שוחזרו) כפי שהיו לפני מאה שנים. באזור הזה יש בין השאר תערוכה קטנה של ציורים עתיקים מאוד, למשל כמה ציורים של דירר. אני לא הכרתי את דירר קודם, ובטח כמה מכם כן מכירים, אבל לטובת מי שלא - הנה ציור מפורסם מאוד שלו:
רואים את המספר שכתוב עליו? זה התאריך. הציור הזה בן 510 שנים. הציורים של דירר יפים מאוד.
ש' ו-ו' התבררו כשותפים טובים למדי לטיול במוזאון. הם מתבוננים בתמונות כמוני: בסבלנות ובשקט. לש' היו גם הערות מאירות עיניים; למשל היא לימדה אותי שאימפרסיוניסטים ציירו מהר מאוד, לפני שהאור ישתנה, ולציורים יש רק שכבה אחת של צבע. בכלל, היא לימדה אותי לבדוק מקרוב את העובי והשכבות. זו הייתה עצה טובה, והמשכתי אתה הלאה.
החוויה שלי במומוק (MUMOK), הגלריה לאמנות מודרנית, הייתה בעייתית גם היא. זו אמנות שכל פרט בה צועק בקול אחר לגמרי, בשפות שאינן נהירות לי מאוד, ומצאתי את עצמי רצה מדבר לדבר, בחברת החברים שהתלוויתי אליהם, קצת מהר מדי בשבילי.
יש במומוק שתי תערוכות גדולות, וראינו לא מעט מכל אחת: פופ-ארט ושנות השישים, ותערוכה על אמנות ואפנה. הפופ-ארט לא היה לי פשוט ונגיש, אבל הנה יצירה שסיקרנה אותי. היא נקראת Great American Nude.
האמת, הדבר הראשון שבלבל וסקרן אותי הוא העובדה שהעירום האמריקני הגדול הוא עירום שחור; אבל עכשיו כשחיפשתי את היצירה הזו בגוגל ראיתי שיש עוד ששייכות כנראה לאותה סדרה ובהן הנשים לבנות. לא חשוב, זו עדיין יצירה מעניינת. שימו לב שהיא תלת ממדית, ויש בה הסקה, כיסא ושולחן אמתיים עם מעין צלוחית עם עוגות וקערה עם ירקות מרק.
תערוכת הבגדים הייתה לי לא נעימה ברובה. עיסוק בלתי נגמר, גרוטסקי, מיני, צעקני, חתרני בגוף ובלבוש; נמאס קצת. אבל בסוף מצאתי פינה כלבבי: נדמה לי שקראו לה "מפעל לבגדים משומשים". זו הייתה פינה שהקירות שלה היו צבועים בגוון מג'נטה כהה, קצת כמו שהייתם מצפים למצוא בחנות יד שנייה שיקית, והיה כתוב בה על הקיר: נא לגעת ולקרוא. הבגדים תלויים מהתקרה, על הקירות ועל מתקן תלייה מאורך כמו בחנות בגדים. על הבגדים יש ציורים, כתמים, כיתובים, רקמות, תצלומים ולפעמים גם איברי גוף שמבצבצים מהם, ועל רבים מהם יש תוויות חנות גדולות ועליהן סיפור על מי שלבשה או יצרה את הבגד; בדרך כלל סיפורים קשים, כמה מהם בוודאי בדיוניים. על אחת החולצות היה, למשל, סיפור על אישה שהתחתנה גרוע מאוד כמה פעמים ועל החיים הקשים שלה. כותבת הדברים מספרת בגוף ראשון שהיא ביקשה מהאישה לרקום כתם שחור על החולצה הזו, כי היא חשבה שהעבודה הקשה והדקדקנית הזו תאפשר לאישה לבטא פיזית את הכאב שלה ולעבד אותו. על החולצה יש כתם, גדול קצת מכף יד גדולה, של חרוזים קטנים ושחורים, צפופים-צפופים. אפשר למשש.
עוד דבר שקל לקנות אותי בעזרתו: שמרשים לי למשש.
זו לא תמונה מי-יודע-מה, כי אני לא מוצאת.
ובכן, הלאופולד. התערוכות הגדולות במוזאון לאופולד הן תערוכות של גוסטב קלימט ואגון שילה. הלכתי עם ידידי ל', בחור ידען ומעניין מאוד. הוא היה שותף מצוין; הסתובבנו בכל חדר בשקט ובסוף נפגשנו ליד ציור או שניים ודיברנו עליהם דיבור טוב.
אז קלימט. התערוכה מלווה את חייו, כנראה לכבוד 150 שנה למותו, שצוין בעיר ובכלל לפני כשבועיים.(אגב, אם לא ציינתי עד כה, קלימט הוא אחד ממותגי התיירות המאוסים ביותר בעיר, ואפשר לקנות הדפסים של הציורים הצבעוניים הגדולים שלו על גבי שקיות רב-פעמיות, כוסות הקפצה ומה לא.) זו דווקא לא תערוכה של היצירות הכי גדולות שלו, כדוגמת "הנשיקה" ו"עץ החיים" - אלה מוצגים במוזאון אחר בעיר. אבל יש בה דברים נהדרים. למשל - ציורי נוף שלו.
קלימט מצייר נוף נפלא. הוא מצייר אור נפלא, ומצייר מים נפלא. מה האינדיקציה, מבחינתי? שהלכתי לאיבוד בציורים שלו, והיה לי ברור לחלוטין למה זה באמת חשוב שאני עומדת מול המקור ולא רואה את התמונות בספר. אין לי ספק שזה לא יעבור בתמונת מחשב, מה גם שזה באמת רגש אישי. בכל אופן, הנה ציור שאהבתי במיוחד:
כשעמדנו מולה, ל' אמר לי להתנדנד קצת קדימה ואחורה. ממש מרגישים את המים.
הנה עוד תמונת נוף שלו:
אני ממש נהניתי למצוא את ההשתקפויות של שלוש הדמויות הקטנות במים. לא יודעת למה דווקא, אבל ההשתקפויות האלה ממש קסומות בעיניי.
לתמונה הזו, "עץ תפוחים 1", הציע ל' פרשנות יפה:
הוא אמר: בסימבוליזם, תפוח הוא אף פעם לא תפוח. יש כאן שני עצי תפוחים: עץ עם תפוחים אדומים בחזית, ועץ עם תפוחים ירוקים, גדול ואפל יותר, שחסום ברקע, מאחוריו. הוא אמר שעץ הדעת מסתיר את עץ החיים וחוסם אותו. אי אפשר גם וגם.
אני לא אציג כאן ציורים של שילה, לא כי לא אהבתי אותם; דווקא הפתעתי את עצמי עם כמה שהם דיברו אליי. פשוט הם מטרידים ומורבידיים ואני לא רוצה לתקוע לכם דברים כאלה מול הפרצוף: עירום חשוף ומפורק לחתיכות, קומפוזיציות כמו-נוצריות שמציגות דמויות ספק-מתות, מתים מהלכים, יאוש נורא. זה פעל עליי ועל ל' בדרכים שונות, ואני מוצאת שככה זה עם אמנות קודרת: אם זה לא מדבר אלייך זה פשוט נורא; אם זה מדבר עלייך, זו דווקא יכולה להיות חוויה חיובית ולאו דווקא קשה, כי זה בדיוק מרווה אותך איפה שאת צמאה, "מסדר" לך איזו פינה במחשבות שלך. קצת כמו שנוהר לא יכולה לסבול את ניק דרייק ואני מתה עליו, ולהפך: כמו שאני לא אוהבת לקרוא עדויות שואה, ויש מי שמכורים לזה.
אז במקום שילה, ובשביל שלא תגידו שלא הראיתי לכם קלימט-קלימט, הנה ציור גרנדיוזי אחד שלו שכן הופיע בתערוכה. כשאתם מסתכלים עליו, ועל הציורים הגדולים של קלימט בכלל, תזכרו את מה שלמדתי בתערוכה הזאת: שהוא הושפע מאוד מפסיפסים נוצריים קדומים, מהסוג הצבעוני מאוד והשטוח מאוד; ושהוא הושפע מאוד גם מאמנות סינית. מעניין. לילה טוב.
כפי שאמר הידיד שבא אתי אתמול למוזאון "לאופולד", מוזאון זה מקום קשה. הוא אמר את זה בעיקר בעקבות התבוננות מרוכזת בעבודות של אגון שילה; אני אומרת את זה באופן כללי. לוקחים יצירת אמנות, מרחיקים אותה ממי שיצר אותה ומהמקום שהיא נוצרה בו, ופעמים רבות גם מהתקופה וההקשר שהיא נוצרה בהם, ותולים אותה על קיר לבן באולם גדול עם עוד כל מיני יתומות עקורות אחרות. הרבה פעמים זה לא עובד בשבילי.
נקדים את המאוחר: אתמול בלאופולד זה עבד נפלא. עכשיו - למה זה לא כל כך עבד ב"אלברטינה" וב"מומוק".
ביקרתי באלברטינה לפני שבועיים, בחברת ידידי ו' (בערך שעתיים אחרי שהדביקו לו בחזרה את השיניים שהוא שבר) וידידתי ש', תלמידה לתולדות האמנות. הלכנו לראות תערוכה שמפרסמים בכל העיר ושמה "מונה עד פיקסו". את אומרת: וואו. כל גדולי סוף המאה התשע עשרה עד סוף המאה העשרים בתערוכה אחת? בטח שזו התערוכה הראשונה שאני אלך לראות בווינה. טעות.
זה הולך ככה: היה אספן אחד שהיה לו המון כסף, והוא צבר בימי חייו אוסף בל יתואר של אמנות מודרנית, או במילותיה של ש': "לאף אחד בעולם אין מספיק כסף בשביל לקנות את כל מה שראינו כרגע". לאלברטינה הייתה הזדמנות של פעם בחיים, כך נראה, להציג את האוסף המטורף הזה, והם הציגו אותו כמו שהוא, פחות או יותר לפי סדר כרונולוגי. כלומר - בלי עבודת אוצרות מתוחכמת. וזו תערוכה לא קטנה בכלל.
אז מה שקורה זה שהולכים - ולקראת הסוף, נסחבים - מחדר לחדר, ורואים עוד ועוד יצירות מדהימות, כנראה, שאין להן כל יסוד מארגן. זה מעייף מאוד, ולא מרגישים שיוצאים עם הרבה. אני לא אוכל להדגים את העומס הזה באמצעות תמונות (אבל זה מזכיר קצת את החוויה של לחפש משהו ב"גוגל תמונות" ולקבל רצף אימאג'ים בלתי נגמר ולא כל כך קשור לעצמו); הנה שתיים שאהבתי, ומצאתי באינטרנט.
אני לא יודעת של מי הציור הזה, והוא מצא חן בעיניי כי הוא מזכיר משהו מתוך מדע בדיוני. על שפת המים יושבות שתי דמויות קטנות.
זו של קליי, והיא נקראת, אם אני לא טועה, "מעשה בשני דגים". היא קטנה מאוד במציאות. כפי שאתם בוודאי מבינים, קל לקנות אותי בחלומות, מעשיות ורמיזות לפטנזיה.
את הביקור בכללותו הצילה העובדה שלפני שמצאנו את התערוכה טעינו בדרך ומצאנו את עצמנו בחדרי הארמון המשומרים. האלברטינה הוא חלק מהקומפלקס העצום של ארמון הופבורג, הארמון המלכותי המרכזי של וינה, ויש בו כמה חדרים ששומרו (או שוחזרו) כפי שהיו לפני מאה שנים. באזור הזה יש בין השאר תערוכה קטנה של ציורים עתיקים מאוד, למשל כמה ציורים של דירר. אני לא הכרתי את דירר קודם, ובטח כמה מכם כן מכירים, אבל לטובת מי שלא - הנה ציור מפורסם מאוד שלו:
רואים את המספר שכתוב עליו? זה התאריך. הציור הזה בן 510 שנים. הציורים של דירר יפים מאוד.
ש' ו-ו' התבררו כשותפים טובים למדי לטיול במוזאון. הם מתבוננים בתמונות כמוני: בסבלנות ובשקט. לש' היו גם הערות מאירות עיניים; למשל היא לימדה אותי שאימפרסיוניסטים ציירו מהר מאוד, לפני שהאור ישתנה, ולציורים יש רק שכבה אחת של צבע. בכלל, היא לימדה אותי לבדוק מקרוב את העובי והשכבות. זו הייתה עצה טובה, והמשכתי אתה הלאה.
החוויה שלי במומוק (MUMOK), הגלריה לאמנות מודרנית, הייתה בעייתית גם היא. זו אמנות שכל פרט בה צועק בקול אחר לגמרי, בשפות שאינן נהירות לי מאוד, ומצאתי את עצמי רצה מדבר לדבר, בחברת החברים שהתלוויתי אליהם, קצת מהר מדי בשבילי.
יש במומוק שתי תערוכות גדולות, וראינו לא מעט מכל אחת: פופ-ארט ושנות השישים, ותערוכה על אמנות ואפנה. הפופ-ארט לא היה לי פשוט ונגיש, אבל הנה יצירה שסיקרנה אותי. היא נקראת Great American Nude.
האמת, הדבר הראשון שבלבל וסקרן אותי הוא העובדה שהעירום האמריקני הגדול הוא עירום שחור; אבל עכשיו כשחיפשתי את היצירה הזו בגוגל ראיתי שיש עוד ששייכות כנראה לאותה סדרה ובהן הנשים לבנות. לא חשוב, זו עדיין יצירה מעניינת. שימו לב שהיא תלת ממדית, ויש בה הסקה, כיסא ושולחן אמתיים עם מעין צלוחית עם עוגות וקערה עם ירקות מרק.
תערוכת הבגדים הייתה לי לא נעימה ברובה. עיסוק בלתי נגמר, גרוטסקי, מיני, צעקני, חתרני בגוף ובלבוש; נמאס קצת. אבל בסוף מצאתי פינה כלבבי: נדמה לי שקראו לה "מפעל לבגדים משומשים". זו הייתה פינה שהקירות שלה היו צבועים בגוון מג'נטה כהה, קצת כמו שהייתם מצפים למצוא בחנות יד שנייה שיקית, והיה כתוב בה על הקיר: נא לגעת ולקרוא. הבגדים תלויים מהתקרה, על הקירות ועל מתקן תלייה מאורך כמו בחנות בגדים. על הבגדים יש ציורים, כתמים, כיתובים, רקמות, תצלומים ולפעמים גם איברי גוף שמבצבצים מהם, ועל רבים מהם יש תוויות חנות גדולות ועליהן סיפור על מי שלבשה או יצרה את הבגד; בדרך כלל סיפורים קשים, כמה מהם בוודאי בדיוניים. על אחת החולצות היה, למשל, סיפור על אישה שהתחתנה גרוע מאוד כמה פעמים ועל החיים הקשים שלה. כותבת הדברים מספרת בגוף ראשון שהיא ביקשה מהאישה לרקום כתם שחור על החולצה הזו, כי היא חשבה שהעבודה הקשה והדקדקנית הזו תאפשר לאישה לבטא פיזית את הכאב שלה ולעבד אותו. על החולצה יש כתם, גדול קצת מכף יד גדולה, של חרוזים קטנים ושחורים, צפופים-צפופים. אפשר למשש.
עוד דבר שקל לקנות אותי בעזרתו: שמרשים לי למשש.
זו לא תמונה מי-יודע-מה, כי אני לא מוצאת.
ובכן, הלאופולד. התערוכות הגדולות במוזאון לאופולד הן תערוכות של גוסטב קלימט ואגון שילה. הלכתי עם ידידי ל', בחור ידען ומעניין מאוד. הוא היה שותף מצוין; הסתובבנו בכל חדר בשקט ובסוף נפגשנו ליד ציור או שניים ודיברנו עליהם דיבור טוב.
אז קלימט. התערוכה מלווה את חייו, כנראה לכבוד 150 שנה למותו, שצוין בעיר ובכלל לפני כשבועיים.(אגב, אם לא ציינתי עד כה, קלימט הוא אחד ממותגי התיירות המאוסים ביותר בעיר, ואפשר לקנות הדפסים של הציורים הצבעוניים הגדולים שלו על גבי שקיות רב-פעמיות, כוסות הקפצה ומה לא.) זו דווקא לא תערוכה של היצירות הכי גדולות שלו, כדוגמת "הנשיקה" ו"עץ החיים" - אלה מוצגים במוזאון אחר בעיר. אבל יש בה דברים נהדרים. למשל - ציורי נוף שלו.
קלימט מצייר נוף נפלא. הוא מצייר אור נפלא, ומצייר מים נפלא. מה האינדיקציה, מבחינתי? שהלכתי לאיבוד בציורים שלו, והיה לי ברור לחלוטין למה זה באמת חשוב שאני עומדת מול המקור ולא רואה את התמונות בספר. אין לי ספק שזה לא יעבור בתמונת מחשב, מה גם שזה באמת רגש אישי. בכל אופן, הנה ציור שאהבתי במיוחד:
כשעמדנו מולה, ל' אמר לי להתנדנד קצת קדימה ואחורה. ממש מרגישים את המים.
הנה עוד תמונת נוף שלו:
לתמונה הזו, "עץ תפוחים 1", הציע ל' פרשנות יפה:
הוא אמר: בסימבוליזם, תפוח הוא אף פעם לא תפוח. יש כאן שני עצי תפוחים: עץ עם תפוחים אדומים בחזית, ועץ עם תפוחים ירוקים, גדול ואפל יותר, שחסום ברקע, מאחוריו. הוא אמר שעץ הדעת מסתיר את עץ החיים וחוסם אותו. אי אפשר גם וגם.
אני לא אציג כאן ציורים של שילה, לא כי לא אהבתי אותם; דווקא הפתעתי את עצמי עם כמה שהם דיברו אליי. פשוט הם מטרידים ומורבידיים ואני לא רוצה לתקוע לכם דברים כאלה מול הפרצוף: עירום חשוף ומפורק לחתיכות, קומפוזיציות כמו-נוצריות שמציגות דמויות ספק-מתות, מתים מהלכים, יאוש נורא. זה פעל עליי ועל ל' בדרכים שונות, ואני מוצאת שככה זה עם אמנות קודרת: אם זה לא מדבר אלייך זה פשוט נורא; אם זה מדבר עלייך, זו דווקא יכולה להיות חוויה חיובית ולאו דווקא קשה, כי זה בדיוק מרווה אותך איפה שאת צמאה, "מסדר" לך איזו פינה במחשבות שלך. קצת כמו שנוהר לא יכולה לסבול את ניק דרייק ואני מתה עליו, ולהפך: כמו שאני לא אוהבת לקרוא עדויות שואה, ויש מי שמכורים לזה.
אז במקום שילה, ובשביל שלא תגידו שלא הראיתי לכם קלימט-קלימט, הנה ציור גרנדיוזי אחד שלו שכן הופיע בתערוכה. כשאתם מסתכלים עליו, ועל הציורים הגדולים של קלימט בכלל, תזכרו את מה שלמדתי בתערוכה הזאת: שהוא הושפע מאוד מפסיפסים נוצריים קדומים, מהסוג הצבעוני מאוד והשטוח מאוד; ושהוא הושפע מאוד גם מאמנות סינית. מעניין. לילה טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה