"שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז ב).
טוב, לפני שהפמיניסטיות בקהל שוחטות אותי, בואו נדבר על העיקרון שבבסיס המשפט הזה: שסביבה נאה קשורה לרווחה נפשית. זה נכון מאוד, ואין כמו בילוי ממושך בעיר יפה כדי להרגיש את זה. ולכן, היום, במקום הרהורים כבדים, אני אספר על כמה מקומות שביקרתי בהם בשבוע-שבועיים האחרונים.
טוב, לפני שהפמיניסטיות בקהל שוחטות אותי, בואו נדבר על העיקרון שבבסיס המשפט הזה: שסביבה נאה קשורה לרווחה נפשית. זה נכון מאוד, ואין כמו בילוי ממושך בעיר יפה כדי להרגיש את זה. ולכן, היום, במקום הרהורים כבדים, אני אספר על כמה מקומות שביקרתי בהם בשבוע-שבועיים האחרונים.
קפה צנטראל. זהו מוסד ותיק מאוד: בתחילת המאה העשרים ישבו בו כל הסופרים ואנשי הרוח של וינה, והם רבים ונכבדים. הוא משחק משחק מעניין עם היותו אטרקציה מרכזית לתיירים. זה הולך ככה: מגיעים, מצטלמים בכניסה לבית הקפה (עושה רושם שאם את אסיאתית - לא יתנו לך לחזור הביתה בלי תמונה כזו), נכנסים ועומדים בתור לשבת, מול בובת עיסת נייר בגודל טבעי של אחד המפורסמים בפוקדיו (לא זוכרת איך קוראים לו, מצטערת). אבל לא מחכים הרבה זמן, מפני שצוות המלצרים שם הוא מהמקצועיים שנתקלתי בהם. כולם גברים, ולהערכתי הם בערך בגילי (כלומר צעירים יחסית לסטנדרט של מלצרים פה), והם טסים ממקום למקום באדיבות מופתית. הם מצליחים איכשהו למסמס את השטויות שתיירים (אני) פולטים מהפה בניסיון להזמין שולחן גדול ל"קצת אחר כך" ולגרום לך להרגיש כמו דוכסית, לפחות.
בית הקפה גדול למדי, עם מעין קשתות או כיפות בתקרה ונברשות, כמובן. הריפוד אדום עם עיטורי זהב. הפסנתרן מנגן את מיטב הלהיטים הנוסטלגיים של ברברה סטרייסנד, מייקל ג'קסון וחברים (מה שגורם לי לתהות: מה ניגנו פה לפני מאה שנים? ואם ניגנו את המוזיקה הקלה האופנתית של אז - האם הפסנתרן הזה בעצם נאמן למסורת?!) התפריט הוא תפריט וינאי טיפוסי: כל מיני שילובים של קפה, חלב וקצפת שאף אחד מהם הוא לא בדיוק קפה הפוך; כמה מנות בשריות; כמה מנות קלות, כגון Schinkenkasetoast (טוסט גבנ"צ וחזיר - מנה וינאית סטנדרטית, בערך כמו שאין בארץ בית קפה בלי סלט יווני); יינות, מרקים, עוגות. בתפריט נטען בתוקף שהמקום עדיין משמש מקום מפגש להוגים ואמנים. האוכל בכלל לא רע; העוגות טובות.
קשה להגיד מה זה חוויה "אותנטית", וכבר רמזתי לכך בהערה על הפסנתרן. אפשר להגיד ככה: המקום בפירוש נועד לתיירים, ואין לי ספק ששום הוגים ואמנים לא יושבים כאן. מן הבחינות הללו, המקום הזה הוא "לא באמת". מצד שני, האוכל באמת טעים, השירות באמת מצוין והעיצוב והתפריט הם באמת וינאיים אסליים. אז מה עושה התיירת שרוצה חוויה וינאית "אמתית"? תכלס, יושבת ונהנית. (ומצטלמת בכניסה.) ואת כל זה חשוב להגיד כי ההרגשה היא שהרבה דברים בווינה בנויים ככה. וינה מיועדת לתיירים, אבל היא לא לונה פארק - במובן שאין הפער הזה בין הפנטזיה המלאכותית שמוכרים לך ובין איזה backstage עלוב שאפשר לראות ברקע.* היא עיר מלאה קישוט וכבוד, ועד כמה שמשחקי קישוט וכבוד הם "אמתיים" - היא "באמת" כזו. וזה כיף.
מתחם בלבדרה (Belvedere). מתחם בווינה ובו שני ארמונות שביניהם גן ארוך ומהודר מאוד. אחרי שאירופה נפטרה מנפוליאון, כל המלכים של אירופה בילו שנה בווינה כדי להחליט מה עושים עם אירופה עכשיו. פה הם הנעימו את זמנם. בבלבדרה יש מוזאונים רציניים ביותר, שאני ויתרתי עליהם בינתיים: רציתי בילוי זול של שעתיים אחר הצהריים, אז נלוויתי לחברים שלי לסיבוב בגן.
אמרתי כבר שהאוסטרים לא יודעים לעשות גנים? הנה דוגמה מופתית. זה גן גדול מאוד בלב העיר, ואין בו צל, כי השיחים והעצים בו גזומים בצורות גאומטריות. הייתי רגישה לעניין הזה כי זה היה יום של שלושים מעלות. מעבר לחומות הגן משני עבריו נשקפו צמרות גדולות, יפות ורחומות של חורשות כלשהן - שאי אפשר להגיע אליהן אלא לראותן בלבד. אני חושדת שהחורשות המאורכות האלה סגורות הן מפני הרחוב והן מפני באי הגן. מי עושה דברים כאלה?!
במרכז הגן יש מדשאות ומזרקות. אילו נתנו לילדים להשתכשך במזרקות, או לכל הפחות לרוץ ולהתגלגל על הדשא, זה היה יכול (בכל זאת) להיות יופי של מקום. שלושה ניחושים אם מותר או אסור. על הסדר בגן שומרים שפע של פסלי ספינקס: אריות מאחור, נשים ענוגות, שמנמנות וחשופות שדיים מלפנים. נאו-קלאסיקה שבעצם מדברת בבירור לא על התרבות היוונית הקלאסית אלא על עושר מרכז-אירופי מאוחר. אלה ספינקסים מפונקים מאוד. לא הייתי מקבלת אותם לשב"כ וגם לא הייתי נותנת להם לשמור על השמנת.
צריך בכל זאת לציין לטובה את הגינון האוסטרי. צילמתי כמה תמונות בשביל אבא אבל מכיוון שאני כל הזמן מצלמת במצלמות של חברים ואני לא רוצה לשגע אותם - התמונות יבואו באיחור. נכון בארץ, בגינון ציבורי, תמיד שותלים מרבדים צפופים של פרחים נמוכים מסוג או שניים - נגיד אמנון ותמר וסלסלי כסף? אז כאן, גם בערוגות גאומטריות ותחומות, יש מין ברדק נחמד של סוגים, צבעים וגבהים. בכלל, הם אוהבים פרחים גבוהים, אבל לא מרגישים צורך מיוחד לבודד אותם בצד או מאחורה אלא שותלים אותם ליד פרחים גבוהים אחרים, וגם ליד נמוכים. למשל - הם שותלים חוטמיות. חוטמיות הן הגבעולים הפורחים הוורודים האלה שצומחים בארץ, בלי גינון, לצדי דרכים ובחצרות מוזנחות ומגיעים לגובה של שניים-שלושה מטר. צמח קצת חייזרי ובעצם יפה מאוד. בגני בלבדרה מציבים להן גבולות - בערך עד מטר גובה - ומקיפים אותן פרחים סגולים, צהובים ולבנים בגובה מדורג. כשרציתי לצלם את זה, אני והידיד בעל המצלמה נדרשנו בעצם לעשות עיקוף ארוך עם השביל כדי לא לדרוך על הדשא בדרך לפרחים, שבעצם היו ממש מולנו. אמרנו "שלוש ארבע ו" וחצינו כמה מטרים של דשא בריצה. זה היה החלק הכי כיף בביקור בגן.
טוב. ארוך ומאוחר. בפעם הבאה: שני מוזאונים לאומנות מודרנית, שוק נאשמרקט וחוף הדנובה. יש למה לצפות.
נ.ב. אתמול גיליתי שבשלושת השבועות האחרונים שתיתי קפה נטול קפאין.
אני רוצה לחזור על זה: בשלושת השבועות האחרונים שתיתי קפה נטול קפאין.
האריזה חומה-זהובה. זה יושב ליד הקפה האחר. איך הייתי אמורה לנחש?! ובכלל, מי מוכר כל כך הרבה קפה נטול?! היום סקרתי את המדף בתשומת לב (שלא לומר זעם): יש נס קפה קפוצ'ינו, יש אבקות דמויות עלית, יש שניים-שלושה סוגי נטול ושניים-שלושה סוגי קפה שמכונה mild. קפה אני רוצה, אוסטרים מטומטמים.
יש לי עכשיו טיפה יותר גרמנית משהייתה לי לפני שלושה שבועות, ובכל זאת לא סמכתי על עצמי. הרמתי מהמדף את הדבר היחיד שנראה לא חשוד ווידאתי עם הקופאית ש-Das hat Kafein.
האוסטרים האלה, שאלוהים יעזור לכולנו.
* ובעניין זה תזכירו לי לספר על שכונת מגוריי, הידועה בלונה-פארק שלה, בזונות שלה וביהודים שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה