11 ביולי 2012
אתמול לא כתבתי כי חזרתי הביתה מאוחר, ושיכורה. אז ננסה לחזור קצת אחורה ולראות מה היה.
ובכן, התחלנו ללמוד גרמנית, לפחות על הנייר, ולא לפני שעמדתי קרוב מאוד לעין סערת הנגישות הקטנה שעורר א', הבחור הישראלי שנעזר בקביים כדי ללכת: אף אחד לא ידע שיש להם תלמיד עם מגבלה. אתמול בבוקר ריכזו את כולנו באולם גדול, בירכו אותנו בגרמנית, ספרדית, אנגלית, תורכית ופולנית וקראו לכל קבוצה לצאת עם המורה שלה בנפרד וללכת לכיתות הלימוד - שמפוזרות בבניינים שונים לאורך הרחוב. ואז צצו להם הישראלים עם הבחור עם הקביים. המורה האומללה לגרמנית-בגרמנית נאלצה "לשבור דיסטנס" ולדבר אתנו באנגלית בשביל להתייחס לסיטואציה הזו, התרוצצה אנה ואנה בניסיון להבין מה לעשות ובסוף הלכה להתקשר לשירות מוניות, העלתה אותי ואת א' על מונית ואז לקחה משם את הכיתה המשתאה אל היעד.
בכיתה: שני תורכים, שתי פורטו-ריקניות, יפני, טייוואנית, שוודית מנוקבת וורודת שיער, בחור מוונצואלה, תפזורת של נערות ממזרח אירופה (סרביה, קרואטיה, פולין, רומניה, רוסיה וכנראה עוד איזו מדינה או שתיים - אולי צ'כיה?!) - שלושה ישראלים, המורה אילסה (ס' צרויה; יש הרבה מילים צרויות בשפה הזאת, וזה נחמד) והעוזר של אילסה - ארנב צעצוע ושמו לאו, שנועד ככל הנראה לספק אתנחתות קומיות ואולי גם ללמד גוף שלישי. אנחנו, הישראלים, בני עשרים ושמונה. חוץ מאתנו, הקשישים שבחבורה הם בני עשרים וארבע-חמש. הרוב בערך בני עשרים. בין המזרח-אירופיות יש שתיים שאינן
Studentin
אלא
Schulerin
- תלמידות תיכון. אחת השאלות שלמדנו הייתה:
Sind Sie Verheiratet
- האם את/ה נשוי/אה. המורה ניסתה כמה מהילדודעס האלה וקיבלה הרבה לאווים, ופנתה אליי בתקווה. נאלצתי לאכזב אותה.
הלימודים עצמם הם חוויה לא נוחה: המורה מדברת גרמנית כל הזמן. סקר קצר שערכתי בקרב המזרח-אירופיות חושף כי אף אחד בכיתה לא מבין יותר משלושים-ארבעים אחוז ממה שהיא אומרת, והיא אומרת די הרבה. מצד שני, התרגילים בכיתה קלים במידה דבילית. איך זה אפשרי שתרגיל בשפה זרה יהיה דבילי, אתם שואלים? ובכן, כשמתרגלים את אותן חמש-שש שאלות היכרות חמש-שש פעמים, בפעם השישית זה דבילי. כך שמצד אחד קל להחריד ומצד שני ממש קשה. יש לקוות שבסוף אני אדע קצת גרמנית.
החברים הישראלים משתדלים לעזור: אתמול לימדו אותי שני חברים חדשים מבין הישראלים מונחים שימושיים כמו "הכול חרא", "לך תזדיין" וגם "אני הומו" (את האחרון לימדה החברה, מ', את הידיד, ו', בשביל שבפעם הבאה שזונה תתחיל אתו ברחוב באנגלית קלוקלת - תהיה לו תשובה מוכנה).
אתמול יצאנו שלושתנו לפאב. הקבוצה הישראלית כולה ניהלה תכתובת ענפה למדי בעניין יציאה בערב, עם משאים ומתנים ממושכים על מקום, שעה ומה לא. בסוף החלטנו שלושתנו פשוט לצאת למקום שסוכם ולחכות לשאר שיבואו. את המקום הציע אחד הגרמנופילים הכבדים והוותיקים שבחבורה. באורח הולם, הצעתו הייתה "מרתף וינאי מסורתי עם בירה, אוכל וינאי ואקורדיון". ובכן, אני וחבריי הגענו (יש לציין שכבר בכניסה העיר ו' ששלט בכניסה שמבשר על מסעדה וינאית "אותנטית" זה סימן שמבשר רעות) - וראינו כי רע. מקום מואר, מצועצע, עם בופה כמו בצבא או בחתונה ובו הספקתי לזהות תפוחי אדמה מטוגנים, וחבורות גדולות של אנשים בני חמישים-שישים שעושים שמח. זה קצת הזכיר, נגיד, חינגות גדולות של חבורות רוסים מבוגרות במסעדות לכבוד הנובי גוד (או לפחות איך שאני מדמיינת כאלה). ברחנו.
כאן המקום לציין שהמרתף האותנטי היה ממש בלב העיר, והזמן היה זמן דמדומים יפהפה מהסוג שמקבלים פה אחרי יום מהביל שבסופו מבול קטן. אם תסתכלו פעם על מפת הרכבת התחתית של וינה, בדרך כלל רואים מין ספירלה קלה של קווי רכבת שבמרכזם תחנת סטפנזפלאץ, שמסומנת במין קישוט, יחיד בשרטוט הענייני הזה: טירה גדולה. ובכן, מתברר שכשיוצאים מהרכבת התחתית בתחנת סטפנזפלאץ, מתנגשים חזיתית בטירה גדולה. גדולה מאוד. (ליתר דיוק: הקתדרלה המרכזית של וינה.) לדעתי, גרם המדרגות הנעות המסוים שמוביל אל מפלס הרחוב בנקודה המסוימת הזו מסכן את הציבור, כי האדם הסביר מגיע לראש המדרגות הנעות, לנקודה שבה צריך לצעוד קדימה ולאפשר לאחרים לעבור, ונשתל על המקום.
אז בסביבה היפה הזו מיהרנו למצוא מקום שהיה יותר לטעמנו, פאב רחב ידיים שהקירות שלו מכוסים פוסטרים של הופעות ואירועי תרבות. למי מקוראיי שמכיר את הפאבים התקליט והסירה בירושלים - תדמיינו את סוג המקום שהחבר'ה האלה היו פותחים באירופה, ו/או אם היה להם כסף להחזיק בערך פי חמש מקום. התפריט היה כולו בגרמנית, וגם המלצר היה כולו בגרמנית. הזמנו יין הבית - עסק קטן, חמוד וממזרי. בהמשך הצטרפו אלינו כמה עריקים מהמרתף האותנטי, שכנראה לא התרשמו ממנו יותר מאתנו. באיזשהו שלב - אולי כשהצטברה ליד השולחן הקטן שלנו מסה קריטית של בחורות יפות - פנו אלינו שלושה דנים מסוקסים מהשולחן הסמוך, ונהיה שמח. הם בווינה ליום אחד, בדרכם לחבר בסרביה. אחד מהם לומד ספרות ושאל אותנו אילו סופרים עבריים לקרוא. שאלנו אותו מה הוא אוהב והוא אמר תומאס מאן וקפקא, אז אמרנו לו לקרוא את עגנון. בחור אחר אמר שבדנמרק נורא משעמם ושדנים מתרחקים מדנים אחרים בחו"ל. אמרתי לו שבישראל אנחנו תמיד אומרים שבסקנדינביה כותבים בעיתון רק על מזג האוויר ושאנחנו מאוד מקנאים, ושישראלים נדבקים אחד לשני נורא. הוא אמר שזה בטח מפני שכולם תמיד רדפו אותנו. נאלצתי להסכים. בשלב מעט שיכור יותר של העניינים, יצא אחד הדנים לרחוב עם אחת הישראליות והיא ניסתה ללמד אותו לרקוד סלסה. זה היה פחות או יותר השלב שבו רובנו החלטנו שהגיע הזמן לחזור הביתה.
הבוקר קמתי עם הנגאובר. העברתי את שעות הלימודים, אכלתי צהריים, הסתובבתי קצת, הבנתי שעכשיו הגיע הזמן לישון. חזרתי לדירה. ישנתי יותר מדי והתעוררתי עצבנית - ואו-אז הופיעה סוף-סוף השותפה האובדת. מולי מאוסטרליה. חזרה זה עתה משבועיים באיטליה. היא חביבה מאוד, הבטיחה להוריש לי כל מיני רכוש שימושי כשתעזוב בעוד יומיים וללמד אותי להשתמש במכונת הכביסה בבניין. הבחורה לומדת ארכיטקטורה, הייתה פחות או יותר בכל העולם ויש לה חברים בכל מקום ועושה רושם שפחות או יותר קרה לה הכול. היא בת עשרים.
אחר כך יצאתי לקניות - עדיין עצבנית ומרגישה מבוזבזת - וכשחזרתי פגשתי את ו'. בחור נחמד ורגוע מאוד. אמרתי שאני לא מצליחה להשיג כל מיני דברים שאני רוצה לקנות והוא הציע שנלך לטייל לאזור היהודי הסמוך. הוא שומר כשרות, וכבר סקר את השטח הזה. הלכנו. לאט לאט. לא היו שיאים גדולים בדרך, אבל הבחור עושה רושם של מי שיודע ליהנות גם מדברים קטנים. בין שיאי הטיול: חנויות פיצ'יפקעס ואנטיקות שמדברים בהן עברית, כולל מוצרים עם תמונות של הרב עובדיה (ו': "חשבת שברחת מזה?"), שוק הכרמל המקומי (קרמליטנשטראסהמארקט) בשלבי סגירה ונוף אל עבר מבצר נאצי בקצה העיר. עסק באמת מפחיד, לא דומה לשום מבנה צבאי שראיתי: גוש אדיר ממדים עם מעין כתר בטון בחלקו העליון, וכל זה בין הבניינים השלווים של פרברי וינה ובין הגבעות המיוערות שברקע. ו' הסביר שבעיקרון הרסו את כל המבנים מהתקופה הנאצית, אבל פחדו לפוצץ את המבצר הזה מחשש לפגוע בבתי המגורים הסמוכים. סיפרתי לו על הבניין בקריית המחקר במחוז פרדריק במרילנד שעומד כבר עשרות שנים מלא בטון כי פעם שפכו שם צלחת מעבדה של אנתרקס. הוא אמר שזה מפחיד.
אחר כך הגענו לחניון אופניים בסגנון תל-אופן, והוא אמר שכדאי לי לעשות מנוי כי זה בחינם וזה נורא כיף. האמת - יש כאן תרבות מפותחת מאוד של שבילי אופניים. ואז אמרתי - אולי באמת אני אקח אופניים לפארק פה ליד בהזדמנות. הוא אמר - בואי עכשיו. סיפרתי כבר שאני גרה מול לונה פארק; מעבר ללונה פארק יש פארק עצום של חורשות ומדשאות שמגיע, כנראה, עד הדנובה. עוד לא ביקרתי בו. לקחנו אופניים ונסענו. הפארק הזה כלב ליד ההאמסטד הית' בלונדון, אבל בכל זאת פארק. נסענו ונסענו בדרך רחבה מאוד לצד הולכי רגל, ג'וגרים, מחליקים על גלגליות וגם כרכרה או שתיים. אין חוקי תנועה מעבר להתחשבות בסיסית. נסענו ונסענו ונסענו, ובאיזשהו שלב הסתובבנו כי די, אבל הדרך עוד המשיכה. ניסינו להקפיץ אבנים בהסתעפות קטנה של הנחל, אבל לא הצלחנו. באיזשהו שלב התחיל קצת לטפטף, ו-ו' לימד אותי את הברכה שאומרים על קשת בענן, אבל עכשיו אני לא זוכרת. היה יום טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה