קודם כול, כפי שאתם רואים - שינינו פורמט וכעת אני בלוג! הכול בזכות סיון, שמבינה איך עובדים עם רשת. תודה סיון! :-)
היום ואתמול עמדו בסימן אמביוולנטיות. יש משקל לא לגמרי נוח לחופשה ממושכת בעיר זרה: האם אני אספיק אותה? האם אני אכיר אותה? כמה מה"צריך ל" הנלהבים של ההתחלה ייגמרו ב"כן, כל הזמן אמרתי שצריך ל, ובסוף..."? ומה בכלל אני רוצה לראות? איזה מין דברים אני אוהבת, בעצם? איך נהנים מעיר במשך חודשיים בלי להתרושש, ועל מה לא שווה להוציא, ולעומת זאת איזה פספוס הוא בכייה לדורות? וזה שאני עייפה מדי מכדי לצאת בערב - מה זה אומר עליי? שאני לא מספיק מגניבה? שאני מין בנאדם עייף כזה?
אלה סוג המחשבות שמתגנבות כשיום מיועד במוזאון הופך ליום של ללכת לאיבוד בגשם, לחפש את הכניסה למבנה עצום ברגליים כואבות ולגלות שבעצם יקר, וגם די מאוחר, ולהמשיך לשוטט עוד, שוטטות שאינה נעימה מאוד, קצת בשביל להצדיק את זה שיצאתי מהבית מלכתחילה.
לפעמים נחה עליי רוח נוחה וסלחנית יותר, ואני חושבת: נו, לאט-לאט. לא כל החוויות יכולות להיות נעימות, ובסופו של דבר או שתימצא לך שגרה נעימה של לימודים, עבודה ובילוי - או שיימצאו לך הרבה הפתעות. ולפעמים לא נחה עליי רוח כזאת. זה מעייף, כל הזמן להכיר חברים וכל הזמן להיות במאמץ ליהנות.
אבל יש גם יתרונות לאיך שהנסיעה הזאת בנויה. למשל - ערמת הישראלים מסביב. הם מושכים לכל מיני פעילויות מהסוג שאני יודעת בלבי שאני לא אגרור את עצמי אליהן לבד.
למשל - היום (שבת) הנחתי לצמד היסטוריונים נלהבים, כ' ונ', למשוך אותי אתם למנזר קלוסטרנויבורג שמחוץ לווינה. אגב, הרשומה הזו התעכבה כי חיכיתי לתמונות.
זה מבנה גדול מאוד, קומפלט עם צריחים, כיפות, גנים, ביצורים ומרתפי יין, וגם כמה עשרות נזירים אמתיים, שככל נראה רבים מהם בהחלט צעירים. (את הנזירים עצמם לא פגשנו, אבל הסיור האור-קולי כלל מסכים שמראים תמונות מחייהם ומן הפעילויות הברוכות שלהם בקהילה. ראינו גם כרזת פרסומת ל- Jugendgottedienst, "תפילת בני נוער", ובה נראה אב המנזר מוקף נערות נלהבות ומחייך חיוך רחב. נזירות. עסק משונה.)
(במדריך למטייל של כ' היה כתוב שנויבורג היא פרבר של וינה, "כמו חולון או בת ים אצלנו". אכן, בעודנו נוסעים לאורך הדנובה ויערות הציד של הקיסר אל עבר הכפר החמוד הזה, העומד לו בגשם בין גבעות וכרמים, חשבנו שההשוואה לחולון קולעת בהחלט.)
המנזר נוסד במאה ה-12 בידי הקיסר ליאופולד השלישי לבית באבנבורג, איש שעד כמה שהצלחנו להסיק - היה לו יופי של זקן, וגם יופי של חיי נישואין, כי אשתו ילדה לו 17 ילדים. שזה סבבה, כי לבעלה הראשון היא ילדה רק 11. בכל אופן, ביום נישואיהם חטפה הרוח את הטול של הרעיה הטרייה, וליאופולד נשבע להקים מנזר במקום שהטול יימצא בו. הטול נמצא כמובן, כעבור תשע שנים, בעת מסע ציד, שלם כביום שאבד, בין ענפי עץ תות. כדי לא להשאיר מקום לטעות הופיעה שם גם הבתולה הקדושה, וכך זכינו למנזר.
למגינת לבם של חבריי, בראשית העת החדשה, מלך אחר הסתער, ארכיטקטונית, על המבנה הזה, מלא כוונות טובות לשפץ ולשפר, וכך נעלמו להם רוב שרידי האופי הביניימי של אחד המנזרים העתיקים באירופה. (בתמונה אפשר לראות דוגמה של ההבדל הקל בין הסגנונות.) אבל היה אפשר למצוא אותם פה ושם, וחבריי, מומחים לימי הביניים והעת העתיקה, עשו זאת בהתלהבות רבה.
כל זה נכון במיוחד לאוצרות האמנות הבאמת-מדהימים במקום הזה: ציורים וכלי קודש שנשמרו בשלמותם מהמאה ה-12 ואילך, חדים ומבריקים כמו חדשים. כאן רואים רצף של תמונות שהקיף בעבר את המזבח. בשורה המרכזית יש אירועים מחיי ישו, ובשורות מלמעלה ולמטה יש אירועים מקבילים מן הברית הישנה, שהטרימו, לפי הנצרות, את בואו של ישו (פרה-פיגורציות).
אני חושבת שלפנינו בריאת העולם ותיבת נוח.
וזו קבורת ישו:
בין הגילויים שמצאו חן בעיניי במיוחד:
המסדרונות בלב המנזר העתיק. זה בנוי ככה: במה שהיה לב המנזר עמד גן פנימי, שנועד לסמל את גן העדן. סביבו - מסדרונות. החלונות הפונים פנימה אל הגן הם ויטראז'ים צבעוניים בדוגמה חוזרת של פרחים שמסתירים מן העין את הגן שבחוץ. אז מה שקורה בעצם, מבחינת תודעה ומרחב, הוא שנזיר העומד בחלק המרכזי של המנזר מקיף כל הזמן את גן העדן, במסדרונות צרים, ולא ממש יכול להתבונן בו כשהוא מקיף אותו; במקום פרחים אמתיים (שאמנם הוא יודע בוודאות שצומחים בגן) הוא רואה בחלון פרחים מאוירים, מעשה ידי אדם. מטפורה מרחבית יפה מאוד, בעיניי, לחיי נזיר סביב העולם הבא, ובפרט ליחסי סימן ורפרנט (או נגיד - יחסי אמונה, ממשות ודמיון) בחיים של פרישות דתית. נדמה לי.
מנורת שבעת קנים (!) בגובה של אולי 6-5 מטרים, אחד הפריטים העתיקים באוסף ונראית חדשה, עשויה כולה פיתוחי ברונזה מצופה זהב שמזכירים צמחים מטפסים, שמצויה במעין כוך שאת הכניסה שלו מאתר מגן דוד (!). המדריך הסביר לשלושת היהודים המופתעים שכל זה נועד לסמל את אילן היוחסין הארוך של ישו מישי אבי דוד והלאה, וכך גם את הקשר של הנצרות ליהדות. המדריך ניסה להדגים את הקשר הזה באמצעות שילוב מסובך של אצבעותיו. (בכלל, המדריך לא דיבר אנגלית משובחת. למעשה, הסיור נועד להיערך בגרמנית, ואנחנו - דוברי האנגלית - היינו אמורים לעבור אותו בליווי מדריכי שמע דמויי אוזניות שב"כ. מכיוון שרק שלושתנו התייצבנו לסיור, המדריך פשוט היה אמור ללוות אותנו מתחנה לתחנה, לפתוח מיני דלתות נעולות ולהגיד לנו על איזה מספר ללחוץ בכל פעם כדי לקבל את ההסבר הנכון. אבל אנחנו היינו סקרנים, וכנראה גם ידענים יותר מרוב המודרכים שלו, שלא לומר קרובים יותר לגילו, והוא שמח למתוח את האנגלית שלו עד קצה גבול היכולת כדי לענות לנו. אלא שההסבר בעניין היהודים לא כל כך סיפק אותי.)
החיות. מתברר שלא רק אני מתלהבת מייצוגים משונים של יצורים באמנות ימי הביניים; שלושתנו נהנינו מאוד למצוא כל מיני אריות, דרקונים, כלבים וציפורים, חמודים ומטרידים כאחד, בפינות של כל מיני איורים, מבנים וכתבים עתיקים. נ' וכ' הסבירו שבעשור האחרון חוקרים אוהבים לדבר על זה שבעצם, פגאניות המשיכה להתקיים באירופה לאורך כל ימי הביניים, ממש עד העת החדשה, והחיות הן השפעה פגאנית.
עוד דבר שאני מוכרחה לציין אף שלא מצא חן בעיניי כלל נמצא באגף השרידים הקדושים של אוצרות המנזר - האגף ובו מיני כלים לשימור של שרידי שלדים של קדושים, שבבים מן הצלב הקדוש וכיוצא באלה. ובכן. תדמיינו מה היה קורה אם מיכל נגרין הייתה נדרשת להפעיל את מיטב כישרונותיה הדקורטיביים כדי לקשט שלוש-ארבע... גולגולות. זה צריך לתת לכם תמונה לא רעה של העסק. הנה תמונה שמצאתי באינטרנט. תסתכלו טוב, מבעד לבד-גרביון. זו גולגולת.
בסוף היום הצטרפנו לסיור במרתפי היין, שנערך בגרמנית - הפעם בלי שום סוג של תרגום. נ' הבינה קצת, ומדי פעם זרקה לנו איזו עצם, אבל בעיקר נדדנו שם בין מרתפים וחביות ענק והשתדלנו ליהנות מן האווירה. בסוף היו טעימות בחנות המפעל. אני ונ', שהיינו מחויבות לקנות אי-אלו יינות במתנה, מצאנו את עצמנו מבולבלות מאוד, וגם קצת שיכורות.
הייתי צריכה לבחור בקבוק יין בשביל חתונה. נעה ועופר נוסעים לחתונה של חבר בברלין, אני מכירה את החבר מפה לשם כבר כמה שנים ומחבבת אותו מאוד, גם אני אהיה בברלין באותו זמן, הוזמנתי לחתונה בעירייה ולסעודה הנלווית. מביאים יין, נו, ולמרבה המבוכה אני לא מבינה ביין בכלל. לא היה לי שום קנה מידה בדבר איכותו של היין מלבד המחיר שלו, וההבטחות בגב הבקבוקים בדבר גווני טעם של תבלינים, אגוזים ופירות לא עזרו הרבה. בסוף החלטתי לקחת משהו שהמדריך החביב מהבוקר המליץ עליו. אבל נ' הקשתה: למדריך היו משקפיים גדולים מדי, והוא חובב אמנות בארוק; האם יש לסמוך על טעמו של אדם כזה?! האם לא מוטב לקחת את היין שליד היין המומלץ, זה שכתוב עליו שזכה לאחרונה במדליה? עניתי שאני הולכת לחתונה של זוג הומואים, ושטעמו ביין של מי שהמשקפיים שלו קצת אופנתיים מדי ושמעדיף אמנות מסוגננת מדי דווקא עשוי להתאים מאוד.
אלא שבסוף הכריעו לא הכסף, לא המדליה ולא המשקפיים אלא הפקק: ליין עם המדליה היה פקק מתברג (כבר נתקלתי בזה שמוכרים ככה יין לא פושט. או לפחות, אני מקווה שהיין שהבאתי לארוחת שישי לא היה פושט...), וליין המומלץ - פקק שעם, או משהו דומה. ואני, תקראו לי ישראלית פרובינציאלית, לא מסתדר לי שמוכרים יין איכותי עם פקק מתברג ולא נעים לי להביא כזה לחתונה. חוץ מזה, המוכר הבטיח לי שהיין שבחרתי הוא יין טוב ו-
typical of the region,
והבנתי מזה שאני אמורה עכשיו להיות תיירת מבסוטה וללכת הביתה, כי הוא סוגר.
וחזרה לאמביוולנטיות: ביליתי את יומי בימי הביניים - תקופה שתעמוד, ככל הנראה, בלב התזה שלי, בעקבות מהלך חדש, ומהיר של שינוי תחום התמחות, שלא התפתח כפי שציפיתי. הייתי עסוקה מדי, כמובן, בשאלה - כמה אני בעצם יודעת על ימי הביניים? מה אני אכתוב? והשתדלתי לענות לעצמי - את אוהבת סיפורים טובים, וכאלה יימצאו לך. לא לדאוג.
אסנת
היום ואתמול עמדו בסימן אמביוולנטיות. יש משקל לא לגמרי נוח לחופשה ממושכת בעיר זרה: האם אני אספיק אותה? האם אני אכיר אותה? כמה מה"צריך ל" הנלהבים של ההתחלה ייגמרו ב"כן, כל הזמן אמרתי שצריך ל, ובסוף..."? ומה בכלל אני רוצה לראות? איזה מין דברים אני אוהבת, בעצם? איך נהנים מעיר במשך חודשיים בלי להתרושש, ועל מה לא שווה להוציא, ולעומת זאת איזה פספוס הוא בכייה לדורות? וזה שאני עייפה מדי מכדי לצאת בערב - מה זה אומר עליי? שאני לא מספיק מגניבה? שאני מין בנאדם עייף כזה?
אלה סוג המחשבות שמתגנבות כשיום מיועד במוזאון הופך ליום של ללכת לאיבוד בגשם, לחפש את הכניסה למבנה עצום ברגליים כואבות ולגלות שבעצם יקר, וגם די מאוחר, ולהמשיך לשוטט עוד, שוטטות שאינה נעימה מאוד, קצת בשביל להצדיק את זה שיצאתי מהבית מלכתחילה.
לפעמים נחה עליי רוח נוחה וסלחנית יותר, ואני חושבת: נו, לאט-לאט. לא כל החוויות יכולות להיות נעימות, ובסופו של דבר או שתימצא לך שגרה נעימה של לימודים, עבודה ובילוי - או שיימצאו לך הרבה הפתעות. ולפעמים לא נחה עליי רוח כזאת. זה מעייף, כל הזמן להכיר חברים וכל הזמן להיות במאמץ ליהנות.
אבל יש גם יתרונות לאיך שהנסיעה הזאת בנויה. למשל - ערמת הישראלים מסביב. הם מושכים לכל מיני פעילויות מהסוג שאני יודעת בלבי שאני לא אגרור את עצמי אליהן לבד.
למשל - היום (שבת) הנחתי לצמד היסטוריונים נלהבים, כ' ונ', למשוך אותי אתם למנזר קלוסטרנויבורג שמחוץ לווינה. אגב, הרשומה הזו התעכבה כי חיכיתי לתמונות.
זה מבנה גדול מאוד, קומפלט עם צריחים, כיפות, גנים, ביצורים ומרתפי יין, וגם כמה עשרות נזירים אמתיים, שככל נראה רבים מהם בהחלט צעירים. (את הנזירים עצמם לא פגשנו, אבל הסיור האור-קולי כלל מסכים שמראים תמונות מחייהם ומן הפעילויות הברוכות שלהם בקהילה. ראינו גם כרזת פרסומת ל- Jugendgottedienst, "תפילת בני נוער", ובה נראה אב המנזר מוקף נערות נלהבות ומחייך חיוך רחב. נזירות. עסק משונה.)
(במדריך למטייל של כ' היה כתוב שנויבורג היא פרבר של וינה, "כמו חולון או בת ים אצלנו". אכן, בעודנו נוסעים לאורך הדנובה ויערות הציד של הקיסר אל עבר הכפר החמוד הזה, העומד לו בגשם בין גבעות וכרמים, חשבנו שההשוואה לחולון קולעת בהחלט.)
המנזר נוסד במאה ה-12 בידי הקיסר ליאופולד השלישי לבית באבנבורג, איש שעד כמה שהצלחנו להסיק - היה לו יופי של זקן, וגם יופי של חיי נישואין, כי אשתו ילדה לו 17 ילדים. שזה סבבה, כי לבעלה הראשון היא ילדה רק 11. בכל אופן, ביום נישואיהם חטפה הרוח את הטול של הרעיה הטרייה, וליאופולד נשבע להקים מנזר במקום שהטול יימצא בו. הטול נמצא כמובן, כעבור תשע שנים, בעת מסע ציד, שלם כביום שאבד, בין ענפי עץ תות. כדי לא להשאיר מקום לטעות הופיעה שם גם הבתולה הקדושה, וכך זכינו למנזר.
למגינת לבם של חבריי, בראשית העת החדשה, מלך אחר הסתער, ארכיטקטונית, על המבנה הזה, מלא כוונות טובות לשפץ ולשפר, וכך נעלמו להם רוב שרידי האופי הביניימי של אחד המנזרים העתיקים באירופה. (בתמונה אפשר לראות דוגמה של ההבדל הקל בין הסגנונות.) אבל היה אפשר למצוא אותם פה ושם, וחבריי, מומחים לימי הביניים והעת העתיקה, עשו זאת בהתלהבות רבה.
כל זה נכון במיוחד לאוצרות האמנות הבאמת-מדהימים במקום הזה: ציורים וכלי קודש שנשמרו בשלמותם מהמאה ה-12 ואילך, חדים ומבריקים כמו חדשים. כאן רואים רצף של תמונות שהקיף בעבר את המזבח. בשורה המרכזית יש אירועים מחיי ישו, ובשורות מלמעלה ולמטה יש אירועים מקבילים מן הברית הישנה, שהטרימו, לפי הנצרות, את בואו של ישו (פרה-פיגורציות).
אני חושבת שלפנינו בריאת העולם ותיבת נוח.
וזו קבורת ישו:
בין הגילויים שמצאו חן בעיניי במיוחד:
המסדרונות בלב המנזר העתיק. זה בנוי ככה: במה שהיה לב המנזר עמד גן פנימי, שנועד לסמל את גן העדן. סביבו - מסדרונות. החלונות הפונים פנימה אל הגן הם ויטראז'ים צבעוניים בדוגמה חוזרת של פרחים שמסתירים מן העין את הגן שבחוץ. אז מה שקורה בעצם, מבחינת תודעה ומרחב, הוא שנזיר העומד בחלק המרכזי של המנזר מקיף כל הזמן את גן העדן, במסדרונות צרים, ולא ממש יכול להתבונן בו כשהוא מקיף אותו; במקום פרחים אמתיים (שאמנם הוא יודע בוודאות שצומחים בגן) הוא רואה בחלון פרחים מאוירים, מעשה ידי אדם. מטפורה מרחבית יפה מאוד, בעיניי, לחיי נזיר סביב העולם הבא, ובפרט ליחסי סימן ורפרנט (או נגיד - יחסי אמונה, ממשות ודמיון) בחיים של פרישות דתית. נדמה לי.
מנורת שבעת קנים (!) בגובה של אולי 6-5 מטרים, אחד הפריטים העתיקים באוסף ונראית חדשה, עשויה כולה פיתוחי ברונזה מצופה זהב שמזכירים צמחים מטפסים, שמצויה במעין כוך שאת הכניסה שלו מאתר מגן דוד (!). המדריך הסביר לשלושת היהודים המופתעים שכל זה נועד לסמל את אילן היוחסין הארוך של ישו מישי אבי דוד והלאה, וכך גם את הקשר של הנצרות ליהדות. המדריך ניסה להדגים את הקשר הזה באמצעות שילוב מסובך של אצבעותיו. (בכלל, המדריך לא דיבר אנגלית משובחת. למעשה, הסיור נועד להיערך בגרמנית, ואנחנו - דוברי האנגלית - היינו אמורים לעבור אותו בליווי מדריכי שמע דמויי אוזניות שב"כ. מכיוון שרק שלושתנו התייצבנו לסיור, המדריך פשוט היה אמור ללוות אותנו מתחנה לתחנה, לפתוח מיני דלתות נעולות ולהגיד לנו על איזה מספר ללחוץ בכל פעם כדי לקבל את ההסבר הנכון. אבל אנחנו היינו סקרנים, וכנראה גם ידענים יותר מרוב המודרכים שלו, שלא לומר קרובים יותר לגילו, והוא שמח למתוח את האנגלית שלו עד קצה גבול היכולת כדי לענות לנו. אלא שההסבר בעניין היהודים לא כל כך סיפק אותי.)
החיות. מתברר שלא רק אני מתלהבת מייצוגים משונים של יצורים באמנות ימי הביניים; שלושתנו נהנינו מאוד למצוא כל מיני אריות, דרקונים, כלבים וציפורים, חמודים ומטרידים כאחד, בפינות של כל מיני איורים, מבנים וכתבים עתיקים. נ' וכ' הסבירו שבעשור האחרון חוקרים אוהבים לדבר על זה שבעצם, פגאניות המשיכה להתקיים באירופה לאורך כל ימי הביניים, ממש עד העת החדשה, והחיות הן השפעה פגאנית.
עוד דבר שאני מוכרחה לציין אף שלא מצא חן בעיניי כלל נמצא באגף השרידים הקדושים של אוצרות המנזר - האגף ובו מיני כלים לשימור של שרידי שלדים של קדושים, שבבים מן הצלב הקדוש וכיוצא באלה. ובכן. תדמיינו מה היה קורה אם מיכל נגרין הייתה נדרשת להפעיל את מיטב כישרונותיה הדקורטיביים כדי לקשט שלוש-ארבע... גולגולות. זה צריך לתת לכם תמונה לא רעה של העסק. הנה תמונה שמצאתי באינטרנט. תסתכלו טוב, מבעד לבד-גרביון. זו גולגולת.
הייתי צריכה לבחור בקבוק יין בשביל חתונה. נעה ועופר נוסעים לחתונה של חבר בברלין, אני מכירה את החבר מפה לשם כבר כמה שנים ומחבבת אותו מאוד, גם אני אהיה בברלין באותו זמן, הוזמנתי לחתונה בעירייה ולסעודה הנלווית. מביאים יין, נו, ולמרבה המבוכה אני לא מבינה ביין בכלל. לא היה לי שום קנה מידה בדבר איכותו של היין מלבד המחיר שלו, וההבטחות בגב הבקבוקים בדבר גווני טעם של תבלינים, אגוזים ופירות לא עזרו הרבה. בסוף החלטתי לקחת משהו שהמדריך החביב מהבוקר המליץ עליו. אבל נ' הקשתה: למדריך היו משקפיים גדולים מדי, והוא חובב אמנות בארוק; האם יש לסמוך על טעמו של אדם כזה?! האם לא מוטב לקחת את היין שליד היין המומלץ, זה שכתוב עליו שזכה לאחרונה במדליה? עניתי שאני הולכת לחתונה של זוג הומואים, ושטעמו ביין של מי שהמשקפיים שלו קצת אופנתיים מדי ושמעדיף אמנות מסוגננת מדי דווקא עשוי להתאים מאוד.
אלא שבסוף הכריעו לא הכסף, לא המדליה ולא המשקפיים אלא הפקק: ליין עם המדליה היה פקק מתברג (כבר נתקלתי בזה שמוכרים ככה יין לא פושט. או לפחות, אני מקווה שהיין שהבאתי לארוחת שישי לא היה פושט...), וליין המומלץ - פקק שעם, או משהו דומה. ואני, תקראו לי ישראלית פרובינציאלית, לא מסתדר לי שמוכרים יין איכותי עם פקק מתברג ולא נעים לי להביא כזה לחתונה. חוץ מזה, המוכר הבטיח לי שהיין שבחרתי הוא יין טוב ו-
typical of the region,
והבנתי מזה שאני אמורה עכשיו להיות תיירת מבסוטה וללכת הביתה, כי הוא סוגר.
וחזרה לאמביוולנטיות: ביליתי את יומי בימי הביניים - תקופה שתעמוד, ככל הנראה, בלב התזה שלי, בעקבות מהלך חדש, ומהיר של שינוי תחום התמחות, שלא התפתח כפי שציפיתי. הייתי עסוקה מדי, כמובן, בשאלה - כמה אני בעצם יודעת על ימי הביניים? מה אני אכתוב? והשתדלתי לענות לעצמי - את אוהבת סיפורים טובים, וכאלה יימצאו לך. לא לדאוג.
אסנת
אוף גם אני רוצה...
השבמחק