במדעי הרוח והחברה אין הרבה כסף: לתקנים, למחקר, למשרות הוראה ותרגול, למלגות. אבל מלגות ללימודי גרמנית יש בשפע. לכן כשאדם תוהה בלבו איך זה שמישהו השקיע בסביבות החצי מיליון שקל בלשלוח אותו ועוד שלושים ישראלים ללמוד גרמנית באוסטריה, בעצם הוא שואל את עצמו - איפה השואה בסיפור הזה.
ובכן, השואה נמצאה. היא נמצאה בקבלת הפנים החגיגית שנערכה לכבודנו בבנק הלאומי של אוסטריה (כמו בנק ישראל בישראל) במעמד נגיד בנק אוסטריה ושגריר ישראל.
בשעה היעודה ובמיטב מחלצותינו, ישבנו לשמוע למה בעצם נתרם לנו הכסף שנתרם: הידידות בין ישראל לאוסטריה, ידידות שהוגדרה "מיוחדת". כדי שלא יהיה מקום לטעות הבהיר הנגיד ואמר שכולנו יודעים את ההיסטוריה. (כמו שקורה לפעמים עם השואה, יש דברים שבאיזשהו מקום מצפים שתסיקי לבד. מרגע ששמעתי על מלגת הנסיעה לאוסטריה לפני שלושה חודשים ועד קבלת הפנים הזו, אף אחד לא אמר "שואה"; למעשה גם הפעם היא לא הוזכרה in so many words. אבל אני לא מאמינה שהופעתה פתאום במרכז דבריו של הדובר הנכבד הפתיעה מישהו. נו ברור, השואה. בסוף זה תמיד השואה.)
מה שמביא אותנו לשאלה איך האוסטרים מתמודדים עם העבר הנאצי שלהם. אני עוד לא יכולה להגיד בביטחון, אבל אני יכולה להציע התרשמות בלתי מתחייבת: ככלל, עד כה, כל סקירה שנתקלתי בה של תולדות אוסטריה מגיעה עד סוף שנות השלושים ואז מדלגת לאחרי 1945. כאילו אוסטריה נעלמה למשך שבע שנים. בהחלט שומעים על זוועות הנאצים, אבל נדמה שהנאצים הם לא "אנחנו" אלא כוח זר שמחק את אוסטריה למשך תקופה קצרה וחשוכה. בפוסטים הבאים אני אשתדל לחדד ולהדגים את העניין הזה. בכל אופן, נראה שההתמודדות שלהם מורכבת, כך שכשהאנשים מהבנק סיפרו שהם עורכים כעת מחקר היסטורי בדבר שיתוף הפעולה של הבנק עם הנאצים, די התרשמתי. עבודה מהסוג הזה תדרוש מהם, כנראה, להתעקש על הדקויות האלה: מיהם האוסטרים ומיהם הנאצים, מה הייתה האינטראקציה המדויקת ביניהם ואילו אישים ואילו כספים נעו לאן כדי לאפשר נישול וגירוש של יהודים. זה לא פשוט. שיהיה להם בהצלחה.
ועוד בכותרות: לאחר שימי ההתאקלמות שהגדרתי לעצמי הפכו לשבוע ושבוע הפך לקצת יותר לשבוע, הייתי נחושה לפתוח היום בחיי שגרה, במקום חיי תיירות: לא להוציא כסף כמו תיירת, לבלות זמן של ממש בקריאה, לבשל בבית, לנהל תקציב סביר. השגרה החלה. (ושלא תחשבו שזה היום הראשון שהייתי נחושה להתחיל בו בחיי שגרה. הייתי נחושה כבר כמה פעמים. לא הלך.)
השגרה החלה בכביסה. מכונות הכביסה במעונות תוקנו סוף-סוף; מתברר שהן מקולקלות כבר חודש (לתשומת לבן של הנשמות הטובות שלא מבינות למה אני לא פונה להנהלה שיסדרו לי את הכיריים או הטלוויזיה), והן תוקנו בערך כשלנו, הישראלים, נגמרו הגרביים. צפינו את התור והתייצבנו מוקדם, בסביבות 14:00. שתי מכונות כביסה מתוך חמש פועלות, ופועלות לא משהו. לא רצינו לאבד את התור והחלטנו לחכות שם. היינו שלושה חבר'ה עם סבלנות סטואית ובערך ארבע מכונות לכבס. בהתחלה הבאתי ספר קריאה, ואחר כך שיעורי בית. בינתיים המכונה הראשונה שהפעלנו הפסיקה באמצע. הטכנאי "היה בדרך" מהקומה למעלה במשך חצי שעה. שני החברים שלי נעלמו וחזרו עם שלושה כיסאות. המכונה הראשונה תוקנה, אבל השנייה הוציאה כביסה עם ריח לגמרי לא נקי, והיה צריך שוב. הפעלנו את כל המייבשים בבת אחת כדי להתייעל. החדר התחיל להתחמם. על השולחן הקטן בחדר הכביסה הופיעו שני בקבוקי מים, אחר כך פלפלים חתוכים ולבסוף קערית אננס טרי ותפוחים.
אחרי בערך ארבע שעות נכנס לחדר הכביסה אחד הישראלים ומצא אותנו יושבים בחדר מהביל סביב שולחן מכוסה נשנושים, מגוון ספרים בשלוש שפות והמצאה חדשה: רשימה מסודרת של האנשים הבאים שרוצים לכבס עם מספרי החדרים ומספרי הטלפון שלהם, ואמר שאנחנו קרועים לגמרי. ליתר דיוק, הוא עמד וצחק עלינו עם השותף שלו לחדר במשך עשר דקות. הם קראו לנו חבורת חדר הכביסה. אמרנו להם: מאפיית חדר הכביסה. הוא שאל אם צריך לשלם פרוטקשן בשביל להיכנס לרשימה. לא התבלבלנו והודענו לו שאנחנו רוצים טובות הנאה, למשל שיעזרו לי לפרוץ את הטלפון הנייד או יכינו לנו ארוחת ערב.
ניסינו להגיד לו שעם מספר הקטסטרופות שקרו מאז שהתחלנו לכבס ועד לרגע זה - באמת שעשינו בשכל שלא זזנו מהמקום. חוץ מזה, בזמן הזה הכנתי שיעורים ותרגלתי את אוצר המילים שלי, וגם קראתי יותר חומר שקשור לתזה משעשיתי בכל השבוע האחרון. הוא עדיין חשב שאנחנו אנשים ממש מוזרים.
ובכן, חיי שגרה.
ובכן, השואה נמצאה. היא נמצאה בקבלת הפנים החגיגית שנערכה לכבודנו בבנק הלאומי של אוסטריה (כמו בנק ישראל בישראל) במעמד נגיד בנק אוסטריה ושגריר ישראל.
בשעה היעודה ובמיטב מחלצותינו, ישבנו לשמוע למה בעצם נתרם לנו הכסף שנתרם: הידידות בין ישראל לאוסטריה, ידידות שהוגדרה "מיוחדת". כדי שלא יהיה מקום לטעות הבהיר הנגיד ואמר שכולנו יודעים את ההיסטוריה. (כמו שקורה לפעמים עם השואה, יש דברים שבאיזשהו מקום מצפים שתסיקי לבד. מרגע ששמעתי על מלגת הנסיעה לאוסטריה לפני שלושה חודשים ועד קבלת הפנים הזו, אף אחד לא אמר "שואה"; למעשה גם הפעם היא לא הוזכרה in so many words. אבל אני לא מאמינה שהופעתה פתאום במרכז דבריו של הדובר הנכבד הפתיעה מישהו. נו ברור, השואה. בסוף זה תמיד השואה.)
מה שמביא אותנו לשאלה איך האוסטרים מתמודדים עם העבר הנאצי שלהם. אני עוד לא יכולה להגיד בביטחון, אבל אני יכולה להציע התרשמות בלתי מתחייבת: ככלל, עד כה, כל סקירה שנתקלתי בה של תולדות אוסטריה מגיעה עד סוף שנות השלושים ואז מדלגת לאחרי 1945. כאילו אוסטריה נעלמה למשך שבע שנים. בהחלט שומעים על זוועות הנאצים, אבל נדמה שהנאצים הם לא "אנחנו" אלא כוח זר שמחק את אוסטריה למשך תקופה קצרה וחשוכה. בפוסטים הבאים אני אשתדל לחדד ולהדגים את העניין הזה. בכל אופן, נראה שההתמודדות שלהם מורכבת, כך שכשהאנשים מהבנק סיפרו שהם עורכים כעת מחקר היסטורי בדבר שיתוף הפעולה של הבנק עם הנאצים, די התרשמתי. עבודה מהסוג הזה תדרוש מהם, כנראה, להתעקש על הדקויות האלה: מיהם האוסטרים ומיהם הנאצים, מה הייתה האינטראקציה המדויקת ביניהם ואילו אישים ואילו כספים נעו לאן כדי לאפשר נישול וגירוש של יהודים. זה לא פשוט. שיהיה להם בהצלחה.
ועוד בכותרות: לאחר שימי ההתאקלמות שהגדרתי לעצמי הפכו לשבוע ושבוע הפך לקצת יותר לשבוע, הייתי נחושה לפתוח היום בחיי שגרה, במקום חיי תיירות: לא להוציא כסף כמו תיירת, לבלות זמן של ממש בקריאה, לבשל בבית, לנהל תקציב סביר. השגרה החלה. (ושלא תחשבו שזה היום הראשון שהייתי נחושה להתחיל בו בחיי שגרה. הייתי נחושה כבר כמה פעמים. לא הלך.)
השגרה החלה בכביסה. מכונות הכביסה במעונות תוקנו סוף-סוף; מתברר שהן מקולקלות כבר חודש (לתשומת לבן של הנשמות הטובות שלא מבינות למה אני לא פונה להנהלה שיסדרו לי את הכיריים או הטלוויזיה), והן תוקנו בערך כשלנו, הישראלים, נגמרו הגרביים. צפינו את התור והתייצבנו מוקדם, בסביבות 14:00. שתי מכונות כביסה מתוך חמש פועלות, ופועלות לא משהו. לא רצינו לאבד את התור והחלטנו לחכות שם. היינו שלושה חבר'ה עם סבלנות סטואית ובערך ארבע מכונות לכבס. בהתחלה הבאתי ספר קריאה, ואחר כך שיעורי בית. בינתיים המכונה הראשונה שהפעלנו הפסיקה באמצע. הטכנאי "היה בדרך" מהקומה למעלה במשך חצי שעה. שני החברים שלי נעלמו וחזרו עם שלושה כיסאות. המכונה הראשונה תוקנה, אבל השנייה הוציאה כביסה עם ריח לגמרי לא נקי, והיה צריך שוב. הפעלנו את כל המייבשים בבת אחת כדי להתייעל. החדר התחיל להתחמם. על השולחן הקטן בחדר הכביסה הופיעו שני בקבוקי מים, אחר כך פלפלים חתוכים ולבסוף קערית אננס טרי ותפוחים.
אחרי בערך ארבע שעות נכנס לחדר הכביסה אחד הישראלים ומצא אותנו יושבים בחדר מהביל סביב שולחן מכוסה נשנושים, מגוון ספרים בשלוש שפות והמצאה חדשה: רשימה מסודרת של האנשים הבאים שרוצים לכבס עם מספרי החדרים ומספרי הטלפון שלהם, ואמר שאנחנו קרועים לגמרי. ליתר דיוק, הוא עמד וצחק עלינו עם השותף שלו לחדר במשך עשר דקות. הם קראו לנו חבורת חדר הכביסה. אמרנו להם: מאפיית חדר הכביסה. הוא שאל אם צריך לשלם פרוטקשן בשביל להיכנס לרשימה. לא התבלבלנו והודענו לו שאנחנו רוצים טובות הנאה, למשל שיעזרו לי לפרוץ את הטלפון הנייד או יכינו לנו ארוחת ערב.
ניסינו להגיד לו שעם מספר הקטסטרופות שקרו מאז שהתחלנו לכבס ועד לרגע זה - באמת שעשינו בשכל שלא זזנו מהמקום. חוץ מזה, בזמן הזה הכנתי שיעורים ותרגלתי את אוצר המילים שלי, וגם קראתי יותר חומר שקשור לתזה משעשיתי בכל השבוע האחרון. הוא עדיין חשב שאנחנו אנשים ממש מוזרים.
ובכן, חיי שגרה.
כיף לקרוא. תמשיכי!
השבמחקיבלונקה
השבמחק