9 ביולי 2012
שוב שלום! נראה לי שנחמד לי לכתוב יומן מסע, והרעיון שיש לזה קהל חי מדרבן אותי. אבל אתם לא באמת חייבים לקרוא כל יום, כי זה קצת טרחני. נשמע בסדר?
אז נתחיל מהחלק הכואב: הפצתי היום עצה רעה. הלכנו כולנו להירשם לקורסים ולעבור בחינה בגרמנית, ומכיוון שאין לי גרמנית ולא היה מה לבחון, שוחררתי משם במהירות שיא וניצלתי את הזמן כדי להירשם בעירייה (כל זר ששוהה באוסטריה יותר משלושה ימים חייב להירשם בעירייה) והבטחתי לחבריי הנבחנים, שנשארו לחכות שם בסדרה של תורים אין-סופיים, שאספר להם איך זה עובד העסק הזה. זאת לנוכח העובדה שהבוקר הרגשנו די אבודים, ולא הבנו למה אף אחד לא ממש מסביר לנו מה אמור לקרות, והייתה נטייה כללית לשתף מידע.
אחרי שנרשמתי בעירייה חשבתי: הרי לא החכמתי באופן יוצא מגדר הרגיל מעבר למה שהחבר'ה כבר בעצם יודעים; ובכל זאת, הבטחתי לכתוב, ואולי זה באמת יועיל למישהו. כתבתי לכל רשימת התפוצה לאיזו כתובת הלכתי ואיך מגיעים, והעתקתי את שעות הפתיחה מן הדף שכולנו קיבלנו אגב הסתייגות מיכולתי להבין גרמנית כתובה. חשבתי: עדיף לשתף במידע מאשר לא לשתף. לא יפה לא לשתף, והרי גם קצת הבטחתי.
חזרתי מיום של הסתובבות לבדי (על כך בהמשך) ומצאתי הודעה: את כתבת שסוגרים בשלוש וחצי, ולכמה מאתנו שהגענו לשם היום התברר שכבר סגרו באחת.
שיט.
שלחתי לכולם התנצלות. אחלה התחלה. (כתוב שלוש וחצי. נשבעת. מספרים אני יודעת לקרוא בכל השפות.)
הלכתי לגן החיות העירוני.
האמת, הגעתי לשם עייפה. משהו התקלקל בסנדלים שלי - אני חושדת שנינג'ה חיבלה בהם - והם נעשו לא כל כך נוחים. כך שבילוי שמבוסס על הסתובבות ברגל לא היה רעיון מוצלח כל כך. ובכל זאת פגשתי כמה חיות נחמדות מאוד.
למשל, פגשתי אריות ים. אלה חיות חמודות ביותר ועם זאת קצת חייזריות, כי העיניים שלהן הן לא בדיוק בצדי הראש ולא בדיוק בפרונט, כך שהם קצת פוזלים אליך כל הזמן. כשהם פתאום מרימים את הצוואר הארוך שלהם מהמים ומתבוננים בך בהטיית ראש, זה חמוד אבל גם טיפה מבהיל. מה שהורס קצת את האפקט זה הנטייה שלהם להתנשם בכבדות בכל פעם שהם עולים על פני המים: הומפף, הומפף, הומפף. לעומתם ההיפופוטם הוא כליל האלגנטיות: הוא מוציא מן המים בשלווה גמורה את עיניו, אוזניו ונחיריו הפריסקופיים ונושף מעדנות. לפעמים הוא אפילו מוותר על הנחיריים ומוציא רק עיניים ואוזניים, כאומר: העניין הגס הזה של נשימה - ברייה עדינה באמת לא צריכה להגזים בו.
פגשתי גם דובת נמלים. זאת חיה שיש לה מצד אחד מטאטא רחובות ענק ומן הצד השני חוטם דק וגששני שהיא שולחת לפניה לכל עבר. הגור של דובת הנמלים רוכב על הגב שלה "שק קמח", קצת מעל מטאטא הרחובות. בתנוחה הזו הם גם ישנים, אבל על הצד. זה מתוק ביותר.
פגשתי גם ציפור שנקראת סריימה אדומת רגליים. זו ציפור בגובה חצי מטר בערך שאלוהים חנן אותה בציצית אפורה, מדובללת וטיפשית בין העיניים לנחיריים ובהבעת יגון שממש חורגת מגבולות המקור שלה, ואם היה לה עניין שילהקו אותה בתפקיד מלווליו ב"הלילה השנים עשר" היא הייתה מתקבלת בלי בעיות. עד כאן גן החיות.
האוסטרים מצטיירים בינתיים כעם סבלני מאוד כלפי השטויות והגסויות של זרים. למשל - בתחנת הרכבת התחתית יש רשימה של כללי התנהגות (אסור להשתולל, אסור לקבץ נדבות, אסור להשליך אשפה וכו') שקודם לה הסבר אפולוגטי כמעט על כך שהרכבת נועדה לשרת את כולם, ושכאן - כמו בעוד מצבים רבים בחיים - צריך שיהיו כללים מסוימים. בגן החיות נוסחו כללי ההתנהגות באורך רוח דומה. סבלנות אדיבה מעין זו אפיינה גם את הפקידות במרכז ללימודי גרמנית, שתלמידים שונים ומשונים, לא-אוסטרים, שלא הייתה להם סבלנות לעמוד בתורים ולהיבחן הלאו אותן בשאלות שנועדו בעצם לאפשר להם להירשם, איכשהו, בלי מבחן. (אני פשוט אמרתי - אני לא יודעת גרמנית, רמה A1/1 בבקשה...) עושה רושם אפוא שאוסטריה זו ארץ טובה להיות בה נודניק.
לילה טוב
אסנת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה