(א)
כשמשתתפים בתכנית כמו זו שאני משתתפת בה כרגע, יש כמובן סקרנות להכיר חברים מקומיים ולהסתובב אתם. תאורטית, לפחות. לכן בעודי בישראל פניתי בהתלהבות לכמה אנשים באתר קאוצ'סרפינג, למשל, וחשבתי - יהיה טוב לברוח קצת מהגטו הישראלי הצפוי.
בערך שבוע אחרי שנחתתי בווינה יצרתי קשר עם כמה אנשים שהשיבו לי בעודי בישראל, או הציעו בעצמם שניפגש לשתות משהו ולהסתובב בעיר. רק אחד חזר אליי, בחור בן 37 ששבר את כף הרגל כמה ימים לפני שנפגשנו ולכן הזמין אותי אליו לדירה. עניתי (בנימוס) שאני לא הולכת לבתים של גברים זרים לבד, ושאולי ניפגש אחרי שיחלים. התברר שהגבס יורד רק בעוד שלושה חודשים, והוא הציע שניפגש בפארק קטן ליד הבית שלו.
הפארק המובטח היה מסכן גם בסטנדרטים של ישראל. הבאתי לנו שתי בירות, אבל הבנתי די מהר שהוא לא אדם ששותה בירה, והיה עסוק בעיקר בלהגן עליה מפני איזו צרעה חולפת. הוא איש שאוהב מאוד לנצח את המערכת הביורוקרטית בבית המשפט ושוחחנו ארוכות על חוקי הגנת הדייר. הוא גם הסביר לי באופן די פסקני שזה די בזבוז זמן ללמוד מדעי הרוח, כי מה עושים עם זה אחר כך. כלומר, רופאים יכולים להציל אנשים ועורכי דין יכולים להילחם במערכת הביורוקרטית (הו!), ודיקנס זה נחמד וזה, אבל זה קצת סתם. פתחתי את פי כדי לגמגם תשובה - כבר שתיתי את רוב הבירה בשלב הזה, והדיון הזה מסובך דיו גם בשפת האם שלך. הוא חש כנראה במבוכתי, לנוכח הפסילה הניצחת כל כך של תחום עיסוקי הנבחר, ונחלץ לעזרתי בהציעו, בנימה מסויגת, להפיק תועלת מלימודיי, למרות הכול, בעזרת בחירה בכיוון של הוראה.
בקיצור, אחר כך קצת זנחתי את עניין הקאוצ'סרפינג. מקום לינה אני לא צריכה, סיורים בעיר כבר הספקתי לא מעט בכוחות עצמי וכל הסיטואציה מזכירה מאוד בליינד דייטינג. רק שכאן, מכיוון שמדובר בסך הכול בידידות לשעה, שני הצדדים הרבה פחות בררנים מראש, ולכן יש הרבה יותר סיכוי לבלות שעתיים ויותר בחברת סתם, סתם מישהו לא מעניין בכלל. ובשלב הזה, חברים (ישראלים...) כבר היו לי.
יש אנשים שקל להם וכיף להם להכיר חברים חדשים. ו', למשל. היו לו כאן קשרים מראש, וקשה להאמין באיזו מהירות הוא יצר עוד ועוד, כאילו מהאוויר. הוא גם כבר מכיר כל פינה בעיר, במיוחד אם היא אותנטית ולא-תיירית. יש לו גם זוג אופניים משלו שהוא הצליח לקבל ממישהו, וכשהוא ועוד שני חבר'ה נסעו לסוף שבוע בפראג - הוא ארגן להם שם דירה חינם במרכז העיר, כולל ג'קוזי. בכל פעם שמישהו תוהה איך הבחור מוצא את כל מה ומי שהוא רוצה, אני מושכת בכתפיים ומסבירה שו' הוא קסום. יש אנשים כאלה, וזה בכלל לא מפתיע כשהדברים האלה מסתדרים להם. אין טעם לקנא בהם יותר מדי, כמו שאין טעם לקנא באנשים שיכולים לגלגל את הלשון.
עם זאת, יש בינינו, בני התמותה, כאלה שזה לא עד כדי כך פשוט להם, או לכל הפחות - אפשר, אבל זה מעייף. צריך לזכור שכשמוציאים אותנו מהאקוואריום שלנו, מעבר לכך שנפגעת היכולת שלנו לנהל סמול טוק - אנחנו גם לא באמת מצליחים לקלוט מול מי אנחנו עומדים, או לעמוד במלואנו מולם. כמה שנונים, מצחיקים ומורכבים אתם יכולים להיות בלי שפת אם נוחה ובלי הקשרים תרבותיים ידועים משותפים? ואם נחזור להשוואה לבליינד דייטינג, אחד הדברים הבעייתיים בלצאת עם אנשים שמנותקים ממעגל החברים שלנו הוא שאנחנו לא רואים אותם בשום סיטואציה טבעית וסבירה, ולכן לפעמים לוקח כמה פגישות ולא מעט שעות ביחד כדי להבין דברים שבכל הקשר טבעי רואים מיד: שהבנאדם בעצם תוקפני לאללה, שהוא לחוץ תמידית, שהוא גוזמאי לא קטן, שההתנהגות החברתית שלו בעצם ממש משונה. אז לשוחח ארוכות עם בנאדם שאין לך אפילו הידע התרבותי בשביל להבין מה מההתנהגות שלו שייך לנימוס ומה לדעתו עלייך; מה מהלבוש שלו שייך לטעם האישי ולסגנון החיים שלו ומה לנורמות; מה מנושאי השיחה שלו אתך מעניין אותו ומה סתם נראה לו ראוי ומכובד... מבלבל. ומעייף. ולא בהכרח מה שבא לך לעשות כשאת בחופש. והישראלים הם פתרון נוח כל כך.
הישראלים נוחים קודם כול מכיוון שגם הם מבקשים חברה בדיוק כשאת מבקשת אותה, ומנסים עדיין להבין את העיר פחות או יותר כשאת מנסה להבין אותה. הם נוחים גם מכיוון שישראלים, כידוע, לוקים במנטליות שטעטל כשהם בחו"ל, וזה אומר שנוח מאוד להישען עליהם מאוד, מהר מאוד. כשמגיעים לעיר זרה לחודשיים יש לא מעט עניינים טכניים חשובים באמת שצריך להסדיר די מהר, ולא מעט סיטואציות לא נעימות שעלולות לצוץ ומצריכות עצה טובה או עזרה ממשית, כך שקל להישאב לזה. ועוד עניין לגמרי לא מבוטל: למשלחת הזאת יוצא מדגם אוכלוסייה די מסוים. אנחנו סטודנטים ירושלמים למדעי הרוח והחברה, בני בערך 23-33, בסוף תואר ראשון ומעלה, עם נטייה אמתית כלשהי ללימודים ולרכישת דעת (תזכרו שצריך ציונים והמלצות). גם עצם היעד - ארץ דוברת גרמנית - מנפה מראש הרבה גזענות וצרות מוחין. בקיצור, יש סבירות טובה שנחבב אלה את אלה, ונסתדר לא רע.
עם זאת, גם למצוא את עצמך בתוך הדינמיקות הקבוצתיות של חבורת ישראלים זה עסק מתיש, וצריך להישמר מלתת לזה לגמור לך את האנרגיות. אני די מצליחה, עד כה; יש לי מספיק ניסיון טוב ולא טוב עם דינמיקה קבוצתית, ומספיק יכולת להיות לבד, בשביל למצוא את המרחקים הנכונים לי.
(ב)
סידרו לנו קבלת פנים חגיגית במשרד החוץ האוסטרי, אחד הגופים שתרם לנו כסף. שוב קיבלנו מיץ, כריכונים עטירי מיונז ועוגות פרווה (האנשים האלה לא יודעים איך לעבוד עם כשרות); שוב הייתה ציפייה מסוימת שנעשה קצת מינגלינג. אלא שהפעם, לעומת בנק אוסטריה, הביאו לנו חבר'ה בגילנו. אני פסלתי את כולם מראש באורח ילדותי למדי (מי ה"צעירים המבטיחים" המעונבים המעאפנים שמגיעים לאירוע כזה מבחירה?!), כנראה בעיקר מפני שנלחצתי והתעצבנתי מהצורך, שוב, לנהל סמול טוק. אבל כמה חברים שלי דווקא יצאו משם עם ידידים חדשים.
למשל חברתי מ' הכירה שם בחורה מגניבה, לדבריה, ממשרד החוץ הפולני, ועוד באותו ערב הן יצאו, שתו, התיידדו וקבעו לצאת במוצאי שבת. היא הציעה לי להצטרף.
בערב שבת הצטרפתי לו' לארוחת ערב משותפת ישראלית-אוסטרית אצל ידידה שלו, אליה, מורה באחד הקורסים לגרמנית, שגרה לא רחוק מאתנו. הדירה של אליה מלאה רהיטים עתיקים, מרוצפת פוסטרים וגדושה מאכלים טבעוניים ומספר לא ידוע ואולי לא סופי של צעירים מג-ניבים מכל העולם מבלים בה את הקיץ. בהתחלה הייתי די נבוכה; לא כל כך הכרתי אף אחד, וההיפסטריות של הדירה ובאיה, ושפת אמם שאני לא מדברת, גרמו לי להרגיש די קטנה ומיותרת. אבל לאט-לאט התברר שהאנשים נחמדים, וכמה מהם דווקא שהו בישראל לא מעט זמן ומדברים עברית, ומפה לשם, בשלוש שפות, הערב התגלגל יפה. לקראת הסוף תוכננה יציאה לפסטיבל ריקודים בעיר.
הבנתי, לא בלי הקלה, שאני לא בדיוק מוזמנת להצטרף; היה לי מאוחר מדי, ולא כל כך נוח, לצאת לרקוד עם חבורה שאני לא מכירה (ו' שומר שבת). אלא שבדרך החוצה הציעו לי, ואף הפצירו בי, להצטרף; אז ו' הלך הביתה ואני, במבוכה מסוימת, הצטרפתי לחבורה שהלכה בכיוון תחנת הרכבת התחתית, ונזפתי בעצמי על שאני לא נלהבת יותר לקראת יציאה לעיר הגדולה עם מקומיים אמתיים. אבל אז נזכרתי שאין עליי ארנק, וגם לא כרטיס חופשי חודשי לרכבת. החבורה הציעה לי כסף, כמובן; אבל כל זה כבר היה מוגזם לגמרי מבחינתי, והלכתי הביתה. לא בלי לכעוס על עצמי על ההשתפנות.
במוצאי שבת התכוננתי ליציאה עם מ' וחברתה החדשה. סוף-סוף אני אצא על אמת בעיר הגדולה וינה, ושלפתי מהארון את הנשק הסופני: השמלה הכי יפה שלי, אחת הקניות המוצלחות ביותר שקניתי מעודי, זאת שאני לובשת בערך פעמיים בשנה ונראית בה פצצה.
אחרי ההתברברות הטקסית שמקדימה כל יציאה ראויה לשמה, פגשנו את הבחורה האוסטרית, אנטונינה, ונכנסנו למקום שנקרא Wein & Co. זאת חנות יינות שאפשר לקנות בה בקבוק ואז לשבת ולשתות אותו. אנטונינה הושיבה אותנו בשולחן ארוך מאוד. כמה בחורים מנומסים קמו ללחוץ את הידיים שלנו (והסתבכו עם השם שלי), ואז חזרו לשבת ולדבר אלה עם אלה. התברר שאנחנו במסיבת יום הולדת. המסיבה היא של ידיד של חברה של הבחורה האוסטרית, אלא שהחברה מתעכבת, ובעצם אין לנו שום קשר לשיחה או לאנשים. לי, בינתיים, הייתה שהות להבין שהלבוש שלי ממש, אבל ממש, לא בסטנדרט. רוב היינות שנמכרים במקום הזה מפונפנים ויקרים, ורוב האנשים שבאים לשתות פה מפונפנים ויקרים גם הם. כל הבחורות בעקבים, גרביונים וחצאיות מחויטות בגזרה גבוהה, שלא לומר - מאופרות היטב, משהו שמעולם לא היה הצד החזק שלי. ואני? בשמלה פרחונית ואוורירית, כמובן, כהרגלי. האכזבה ממצב העניינים הזה כנראה הייתה צורבת פחות אילולא לבשתי, באמת, את השמלה הכי יפה שלי.
בינתיים, אחרי התמהמהות לא מבוטלת הגיע מלצר עם הבקבוק שבחרנו: בקבוק זול מאוד, יש לציין, של רוזה. המלצר הביא את הבקבוק בתוך מעין גיגית קרח גבוהה ואלגנטית, פתח ומזג אותו לטעימה וכן הלאה. טקס נחמד והכול, אם לא מביאים בחשבון (א) שאנחנו הרי הלכנו למדף בעצמנו, גאדדמיט, ובחרנו יין. אז אם זה שירות עצמי, איך ייתכן שחיכינו כמעט רבע שעה ליין? (ב) חרא יין.
מ' וחברתה יצאו לעשן והשאירו אותי לחסדיו של סטודנט למשפטים בן 21 שפלרטט אתי עד שנמאס לו. שתיתי לא מעט מהרוזה.
אחר כך הגיעה סוף-סוף החברה האבודה, זו שקשרה אותנו לרוב השולחן הארוך הזה, והוחלט שהולכים למקום אחר. האמת, הייתי עייפה ומבואסת והבנתי שאני ושתי האוסטריות האלה לא נידבק, ושבחורה בין-לאומית ומגניבה אני כבר לא אצא מזה, ותהיתי אם אני לא מבאסת את מ', אבל כבר גמרתי אומר בלבי לא להיות חננה הערב ולשתף פעולה עם כל מה שיבוא.
הפעם נכנסנו למעין פאב אירי שדווקא מצא חן בעיניי מאוד, פאב גדול אבל חמים, לא נקי מדי, שכשהוא מתחמם מספיק וכולם שתו מספיק אז גם רוקדים בו, ולפי המוזיקה שמשמיעים שם - הם יודעים טוב מאוד שנולדתי בשנות השמונים. טוב. הזמנו עוד יין. ובירה.
כאן כדאי לציין משהו בעניין השמלה הבלתי הולמת שלי: היה לה, למרות הכול, יופי של מחשוף, ותשומת הלב שזכיתי לה במהלך הערב הייתה בהתאם. אמנם מבחורים שנראה לי שהיה קצת הולם יותר אם אחותי החיילת הייתה יוצאת אתם, כך ששום דבר מעניין, משום בחינה, לא עמד לצאת מזה; ובכל זאת, תשומת לב. וזה גרם לי להרגיש קצת פחות לא-מגניבה למרות הכול. עם זאת, כבר הייתי בעצם די שיכורה, והמקום הנחמד היה בעצם די סליזי. בסוף ביקשתי סליחה מהחברות שלי והלכתי הביתה.
התעוררתי עם כאב ראש, ריח של סיגריות מכל הבגדים שפשטתי אתמול (עניין שנראה לי לא הוגן בעליל מאז שהפסקתי לעשן) ומצב רוח עכור. חזרתי לישון. ואז ו' התקשר ושאל אם בא לי לקפוץ לקפה ועוגה אצל אליה. הבנתי שאני צריכה לבחור בין טיפול ראוי בהנג-אובר שלי ובין טיפול ראוי במצב הרוח המחורבן שלי, ובחרתי במצב הרוח.
ו' ואליה חזרו בדיוק ממיסה בשטפנסדום, הקתדרלה המרכזית של וינה. היא מזגה לנו קפה פילטר, ואכלנו עוגה מתוקה בטעם בישקוטים - כנראה לא באמת טעימה מאוד, אבל באותו רגע זה היה נפלא. ישבנו שם שעה בערך, וסיפרתי על חוויותיי מליל אמש. היא שלפה מפה של העיר וסימנה לי עליה מקומות בילוי שכדאי לי להכיר. השותף שלה השמיע אלבום שקט ואטי של ניק דרייק.
***
ובכן, כעת יש לי משימה חדשה: לבדוק את כל המקומות על מפת הבילוי החדשה שלי. זאת שיטה טובה להגיע לאזורים סטודנטיאליים שאני עדיין לא מכירה. היום ביקרתי בראשון. פרטים בהמשך.
כשמשתתפים בתכנית כמו זו שאני משתתפת בה כרגע, יש כמובן סקרנות להכיר חברים מקומיים ולהסתובב אתם. תאורטית, לפחות. לכן בעודי בישראל פניתי בהתלהבות לכמה אנשים באתר קאוצ'סרפינג, למשל, וחשבתי - יהיה טוב לברוח קצת מהגטו הישראלי הצפוי.
בערך שבוע אחרי שנחתתי בווינה יצרתי קשר עם כמה אנשים שהשיבו לי בעודי בישראל, או הציעו בעצמם שניפגש לשתות משהו ולהסתובב בעיר. רק אחד חזר אליי, בחור בן 37 ששבר את כף הרגל כמה ימים לפני שנפגשנו ולכן הזמין אותי אליו לדירה. עניתי (בנימוס) שאני לא הולכת לבתים של גברים זרים לבד, ושאולי ניפגש אחרי שיחלים. התברר שהגבס יורד רק בעוד שלושה חודשים, והוא הציע שניפגש בפארק קטן ליד הבית שלו.
הפארק המובטח היה מסכן גם בסטנדרטים של ישראל. הבאתי לנו שתי בירות, אבל הבנתי די מהר שהוא לא אדם ששותה בירה, והיה עסוק בעיקר בלהגן עליה מפני איזו צרעה חולפת. הוא איש שאוהב מאוד לנצח את המערכת הביורוקרטית בבית המשפט ושוחחנו ארוכות על חוקי הגנת הדייר. הוא גם הסביר לי באופן די פסקני שזה די בזבוז זמן ללמוד מדעי הרוח, כי מה עושים עם זה אחר כך. כלומר, רופאים יכולים להציל אנשים ועורכי דין יכולים להילחם במערכת הביורוקרטית (הו!), ודיקנס זה נחמד וזה, אבל זה קצת סתם. פתחתי את פי כדי לגמגם תשובה - כבר שתיתי את רוב הבירה בשלב הזה, והדיון הזה מסובך דיו גם בשפת האם שלך. הוא חש כנראה במבוכתי, לנוכח הפסילה הניצחת כל כך של תחום עיסוקי הנבחר, ונחלץ לעזרתי בהציעו, בנימה מסויגת, להפיק תועלת מלימודיי, למרות הכול, בעזרת בחירה בכיוון של הוראה.
בקיצור, אחר כך קצת זנחתי את עניין הקאוצ'סרפינג. מקום לינה אני לא צריכה, סיורים בעיר כבר הספקתי לא מעט בכוחות עצמי וכל הסיטואציה מזכירה מאוד בליינד דייטינג. רק שכאן, מכיוון שמדובר בסך הכול בידידות לשעה, שני הצדדים הרבה פחות בררנים מראש, ולכן יש הרבה יותר סיכוי לבלות שעתיים ויותר בחברת סתם, סתם מישהו לא מעניין בכלל. ובשלב הזה, חברים (ישראלים...) כבר היו לי.
יש אנשים שקל להם וכיף להם להכיר חברים חדשים. ו', למשל. היו לו כאן קשרים מראש, וקשה להאמין באיזו מהירות הוא יצר עוד ועוד, כאילו מהאוויר. הוא גם כבר מכיר כל פינה בעיר, במיוחד אם היא אותנטית ולא-תיירית. יש לו גם זוג אופניים משלו שהוא הצליח לקבל ממישהו, וכשהוא ועוד שני חבר'ה נסעו לסוף שבוע בפראג - הוא ארגן להם שם דירה חינם במרכז העיר, כולל ג'קוזי. בכל פעם שמישהו תוהה איך הבחור מוצא את כל מה ומי שהוא רוצה, אני מושכת בכתפיים ומסבירה שו' הוא קסום. יש אנשים כאלה, וזה בכלל לא מפתיע כשהדברים האלה מסתדרים להם. אין טעם לקנא בהם יותר מדי, כמו שאין טעם לקנא באנשים שיכולים לגלגל את הלשון.
עם זאת, יש בינינו, בני התמותה, כאלה שזה לא עד כדי כך פשוט להם, או לכל הפחות - אפשר, אבל זה מעייף. צריך לזכור שכשמוציאים אותנו מהאקוואריום שלנו, מעבר לכך שנפגעת היכולת שלנו לנהל סמול טוק - אנחנו גם לא באמת מצליחים לקלוט מול מי אנחנו עומדים, או לעמוד במלואנו מולם. כמה שנונים, מצחיקים ומורכבים אתם יכולים להיות בלי שפת אם נוחה ובלי הקשרים תרבותיים ידועים משותפים? ואם נחזור להשוואה לבליינד דייטינג, אחד הדברים הבעייתיים בלצאת עם אנשים שמנותקים ממעגל החברים שלנו הוא שאנחנו לא רואים אותם בשום סיטואציה טבעית וסבירה, ולכן לפעמים לוקח כמה פגישות ולא מעט שעות ביחד כדי להבין דברים שבכל הקשר טבעי רואים מיד: שהבנאדם בעצם תוקפני לאללה, שהוא לחוץ תמידית, שהוא גוזמאי לא קטן, שההתנהגות החברתית שלו בעצם ממש משונה. אז לשוחח ארוכות עם בנאדם שאין לך אפילו הידע התרבותי בשביל להבין מה מההתנהגות שלו שייך לנימוס ומה לדעתו עלייך; מה מהלבוש שלו שייך לטעם האישי ולסגנון החיים שלו ומה לנורמות; מה מנושאי השיחה שלו אתך מעניין אותו ומה סתם נראה לו ראוי ומכובד... מבלבל. ומעייף. ולא בהכרח מה שבא לך לעשות כשאת בחופש. והישראלים הם פתרון נוח כל כך.
הישראלים נוחים קודם כול מכיוון שגם הם מבקשים חברה בדיוק כשאת מבקשת אותה, ומנסים עדיין להבין את העיר פחות או יותר כשאת מנסה להבין אותה. הם נוחים גם מכיוון שישראלים, כידוע, לוקים במנטליות שטעטל כשהם בחו"ל, וזה אומר שנוח מאוד להישען עליהם מאוד, מהר מאוד. כשמגיעים לעיר זרה לחודשיים יש לא מעט עניינים טכניים חשובים באמת שצריך להסדיר די מהר, ולא מעט סיטואציות לא נעימות שעלולות לצוץ ומצריכות עצה טובה או עזרה ממשית, כך שקל להישאב לזה. ועוד עניין לגמרי לא מבוטל: למשלחת הזאת יוצא מדגם אוכלוסייה די מסוים. אנחנו סטודנטים ירושלמים למדעי הרוח והחברה, בני בערך 23-33, בסוף תואר ראשון ומעלה, עם נטייה אמתית כלשהי ללימודים ולרכישת דעת (תזכרו שצריך ציונים והמלצות). גם עצם היעד - ארץ דוברת גרמנית - מנפה מראש הרבה גזענות וצרות מוחין. בקיצור, יש סבירות טובה שנחבב אלה את אלה, ונסתדר לא רע.
עם זאת, גם למצוא את עצמך בתוך הדינמיקות הקבוצתיות של חבורת ישראלים זה עסק מתיש, וצריך להישמר מלתת לזה לגמור לך את האנרגיות. אני די מצליחה, עד כה; יש לי מספיק ניסיון טוב ולא טוב עם דינמיקה קבוצתית, ומספיק יכולת להיות לבד, בשביל למצוא את המרחקים הנכונים לי.
(ב)
סידרו לנו קבלת פנים חגיגית במשרד החוץ האוסטרי, אחד הגופים שתרם לנו כסף. שוב קיבלנו מיץ, כריכונים עטירי מיונז ועוגות פרווה (האנשים האלה לא יודעים איך לעבוד עם כשרות); שוב הייתה ציפייה מסוימת שנעשה קצת מינגלינג. אלא שהפעם, לעומת בנק אוסטריה, הביאו לנו חבר'ה בגילנו. אני פסלתי את כולם מראש באורח ילדותי למדי (מי ה"צעירים המבטיחים" המעונבים המעאפנים שמגיעים לאירוע כזה מבחירה?!), כנראה בעיקר מפני שנלחצתי והתעצבנתי מהצורך, שוב, לנהל סמול טוק. אבל כמה חברים שלי דווקא יצאו משם עם ידידים חדשים.
למשל חברתי מ' הכירה שם בחורה מגניבה, לדבריה, ממשרד החוץ הפולני, ועוד באותו ערב הן יצאו, שתו, התיידדו וקבעו לצאת במוצאי שבת. היא הציעה לי להצטרף.
בערב שבת הצטרפתי לו' לארוחת ערב משותפת ישראלית-אוסטרית אצל ידידה שלו, אליה, מורה באחד הקורסים לגרמנית, שגרה לא רחוק מאתנו. הדירה של אליה מלאה רהיטים עתיקים, מרוצפת פוסטרים וגדושה מאכלים טבעוניים ומספר לא ידוע ואולי לא סופי של צעירים מג-ניבים מכל העולם מבלים בה את הקיץ. בהתחלה הייתי די נבוכה; לא כל כך הכרתי אף אחד, וההיפסטריות של הדירה ובאיה, ושפת אמם שאני לא מדברת, גרמו לי להרגיש די קטנה ומיותרת. אבל לאט-לאט התברר שהאנשים נחמדים, וכמה מהם דווקא שהו בישראל לא מעט זמן ומדברים עברית, ומפה לשם, בשלוש שפות, הערב התגלגל יפה. לקראת הסוף תוכננה יציאה לפסטיבל ריקודים בעיר.
הבנתי, לא בלי הקלה, שאני לא בדיוק מוזמנת להצטרף; היה לי מאוחר מדי, ולא כל כך נוח, לצאת לרקוד עם חבורה שאני לא מכירה (ו' שומר שבת). אלא שבדרך החוצה הציעו לי, ואף הפצירו בי, להצטרף; אז ו' הלך הביתה ואני, במבוכה מסוימת, הצטרפתי לחבורה שהלכה בכיוון תחנת הרכבת התחתית, ונזפתי בעצמי על שאני לא נלהבת יותר לקראת יציאה לעיר הגדולה עם מקומיים אמתיים. אבל אז נזכרתי שאין עליי ארנק, וגם לא כרטיס חופשי חודשי לרכבת. החבורה הציעה לי כסף, כמובן; אבל כל זה כבר היה מוגזם לגמרי מבחינתי, והלכתי הביתה. לא בלי לכעוס על עצמי על ההשתפנות.
במוצאי שבת התכוננתי ליציאה עם מ' וחברתה החדשה. סוף-סוף אני אצא על אמת בעיר הגדולה וינה, ושלפתי מהארון את הנשק הסופני: השמלה הכי יפה שלי, אחת הקניות המוצלחות ביותר שקניתי מעודי, זאת שאני לובשת בערך פעמיים בשנה ונראית בה פצצה.
אחרי ההתברברות הטקסית שמקדימה כל יציאה ראויה לשמה, פגשנו את הבחורה האוסטרית, אנטונינה, ונכנסנו למקום שנקרא Wein & Co. זאת חנות יינות שאפשר לקנות בה בקבוק ואז לשבת ולשתות אותו. אנטונינה הושיבה אותנו בשולחן ארוך מאוד. כמה בחורים מנומסים קמו ללחוץ את הידיים שלנו (והסתבכו עם השם שלי), ואז חזרו לשבת ולדבר אלה עם אלה. התברר שאנחנו במסיבת יום הולדת. המסיבה היא של ידיד של חברה של הבחורה האוסטרית, אלא שהחברה מתעכבת, ובעצם אין לנו שום קשר לשיחה או לאנשים. לי, בינתיים, הייתה שהות להבין שהלבוש שלי ממש, אבל ממש, לא בסטנדרט. רוב היינות שנמכרים במקום הזה מפונפנים ויקרים, ורוב האנשים שבאים לשתות פה מפונפנים ויקרים גם הם. כל הבחורות בעקבים, גרביונים וחצאיות מחויטות בגזרה גבוהה, שלא לומר - מאופרות היטב, משהו שמעולם לא היה הצד החזק שלי. ואני? בשמלה פרחונית ואוורירית, כמובן, כהרגלי. האכזבה ממצב העניינים הזה כנראה הייתה צורבת פחות אילולא לבשתי, באמת, את השמלה הכי יפה שלי.
בינתיים, אחרי התמהמהות לא מבוטלת הגיע מלצר עם הבקבוק שבחרנו: בקבוק זול מאוד, יש לציין, של רוזה. המלצר הביא את הבקבוק בתוך מעין גיגית קרח גבוהה ואלגנטית, פתח ומזג אותו לטעימה וכן הלאה. טקס נחמד והכול, אם לא מביאים בחשבון (א) שאנחנו הרי הלכנו למדף בעצמנו, גאדדמיט, ובחרנו יין. אז אם זה שירות עצמי, איך ייתכן שחיכינו כמעט רבע שעה ליין? (ב) חרא יין.
מ' וחברתה יצאו לעשן והשאירו אותי לחסדיו של סטודנט למשפטים בן 21 שפלרטט אתי עד שנמאס לו. שתיתי לא מעט מהרוזה.
אחר כך הגיעה סוף-סוף החברה האבודה, זו שקשרה אותנו לרוב השולחן הארוך הזה, והוחלט שהולכים למקום אחר. האמת, הייתי עייפה ומבואסת והבנתי שאני ושתי האוסטריות האלה לא נידבק, ושבחורה בין-לאומית ומגניבה אני כבר לא אצא מזה, ותהיתי אם אני לא מבאסת את מ', אבל כבר גמרתי אומר בלבי לא להיות חננה הערב ולשתף פעולה עם כל מה שיבוא.
הפעם נכנסנו למעין פאב אירי שדווקא מצא חן בעיניי מאוד, פאב גדול אבל חמים, לא נקי מדי, שכשהוא מתחמם מספיק וכולם שתו מספיק אז גם רוקדים בו, ולפי המוזיקה שמשמיעים שם - הם יודעים טוב מאוד שנולדתי בשנות השמונים. טוב. הזמנו עוד יין. ובירה.
כאן כדאי לציין משהו בעניין השמלה הבלתי הולמת שלי: היה לה, למרות הכול, יופי של מחשוף, ותשומת הלב שזכיתי לה במהלך הערב הייתה בהתאם. אמנם מבחורים שנראה לי שהיה קצת הולם יותר אם אחותי החיילת הייתה יוצאת אתם, כך ששום דבר מעניין, משום בחינה, לא עמד לצאת מזה; ובכל זאת, תשומת לב. וזה גרם לי להרגיש קצת פחות לא-מגניבה למרות הכול. עם זאת, כבר הייתי בעצם די שיכורה, והמקום הנחמד היה בעצם די סליזי. בסוף ביקשתי סליחה מהחברות שלי והלכתי הביתה.
התעוררתי עם כאב ראש, ריח של סיגריות מכל הבגדים שפשטתי אתמול (עניין שנראה לי לא הוגן בעליל מאז שהפסקתי לעשן) ומצב רוח עכור. חזרתי לישון. ואז ו' התקשר ושאל אם בא לי לקפוץ לקפה ועוגה אצל אליה. הבנתי שאני צריכה לבחור בין טיפול ראוי בהנג-אובר שלי ובין טיפול ראוי במצב הרוח המחורבן שלי, ובחרתי במצב הרוח.
ו' ואליה חזרו בדיוק ממיסה בשטפנסדום, הקתדרלה המרכזית של וינה. היא מזגה לנו קפה פילטר, ואכלנו עוגה מתוקה בטעם בישקוטים - כנראה לא באמת טעימה מאוד, אבל באותו רגע זה היה נפלא. ישבנו שם שעה בערך, וסיפרתי על חוויותיי מליל אמש. היא שלפה מפה של העיר וסימנה לי עליה מקומות בילוי שכדאי לי להכיר. השותף שלה השמיע אלבום שקט ואטי של ניק דרייק.
***
ובכן, כעת יש לי משימה חדשה: לבדוק את כל המקומות על מפת הבילוי החדשה שלי. זאת שיטה טובה להגיע לאזורים סטודנטיאליים שאני עדיין לא מכירה. היום ביקרתי בראשון. פרטים בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה